האם אהוד ברק הוא המנוע מאחורי מחאת הדגלים השחורים?

ב־1955, באחד מגיליונות "העולם הזה", תיאר אורי אבנרי המנוח את המתכון הדרוש למנהיג המקומי כדי לבצע הפיכה ולעלות בעצמו לשלטון. קודם כל המנהיג צריך להופיע כבעל רקע צבאי, גם אם הוא מתחזה. ההתרחשות צריכה להיראות כתנועת מרי.

אבנרי חשב על פמפלטים שמודפסים במכונת שכפול פרימיטיבית, בעוד שהיום התלבושות והפלקטים כאילו הוכנו במשרדי פרסום. העיקר זו דמגוגיה חברתית: "אתה רעב והם שבעים! אתה גר בבלוקון והם בגורדי שחקים... פרוק את עול הבוגדים! מסור את גורלך בידי האיש שהעז לקרוא תיגר על הפנופיה השפלה (סוג של מאפיה או פשע מאורגן)".

הרקע לעלייתה של תנועת ההפיכה הוא ממשלת אחדות שנערכת לקראת בחירות. ישראל נמצאת במוקד של ניגודי אינטרסים חריפים בין מעצמות עולמיות ואזוריות. "הארץ היתה פתאום לשדה קרב", כותב אבנרי. לאחר הבחירות הופכים נציגי התנועה של המנהיג את הכנסת לזירת מלחמה. מחוץ לכותלי הכנסת ההמון משתולל, והמנהיג מדבר אליו ברוח מנהיגי "מחאת הדגלים השחורים" ונציגיהם הטהורים: "קיימתי את הנדר... לטהר את בית המקדש של הדמוקרטיה הישראלית מהטינופת שפשתה בארץ ככינמת על ענק כבול". אמיר השכל ואליעד שרגא לא היו מנסחים את זה אחרת.

ההפיכה מחפשת כיסוי חוקי. בעבר הישראלי הבדיוני של שנות ה־50 - אלו בחירות. בישראל של היום זהו משפט. משפט נתניהו. הוגשו כתבי אישום. מפכ"ל המשטרה הזמני כהן מטיח בפני השר הממונה אוחנה כי המשטרה פועלת "לפי הנחיות היועץ המשפטי". זו תשובה לא טובה וגם לא נכונה. אם מישהו השתעשע באפשרות להעניק לו את המינוי כמפכ"ל קבוע, מוטי כהן איבד את האשראי שלו. 

קיימת איזו הסכמה שמי שמנהיג את העדר מאחור הוא אהוד ברק. במבט ראשון, זה לא נראה לגמרי הגיוני משום שהפרשן הממוצע יגיד: לברק אין תוחלת חיים פוליטית. הוא אפקטיבי בחלל מסוים, אבל לא יוכל להנהיג תנועה מנצחת בבחירות, ראה כישלונו באחת משלוש המערכות בשנה החולפת. אבל ברק הוא התגלמות האופורטוניסט הכוחני כאשר מתחולל משבר לאומי. אצל ברק אין דבר כזה "נסתם הגולל". 

איש שהיה מאוד קרוב לברק אמר לפני כשנתיים שהוא עדיין חולם להיות שוב ראש ממשלה. הוא גם העריך שיש לברק, כמי שהיה "מפקד היחידה", איזה יתרון פסיכולוגי על בנימין נתניהו, שבכל הקשור לברק יישאר תמיד מפקד צוות, החש נחיתות מול ה"מצביא" הנערץ.

באחד הראיונות בעבר, ברק הביא נימוק אינפנטילי לסיכויי הקאמבק שלו: הגנטיקה המשפחתית, תוחלת החיים במשפחה ארוכה, הוא עוד "צעיר" (78).

השקפת עולמם התשתיתית של קציני צבא מסוגם של אהוד ברק או זאב רז היא ש"המטרה מקדשת את האמצעים", וכפי שאורי אבנרי ניסח זאת עוד בשנות ה־40: "היד שהחזיקה את ההדק היא גם זו שצריכה להיות על ההגה". ערכי הדבקות במשימה שנרכשו בצבא ובייחוד בסיירת מטכ"ל יצקו תוכן ממשי בסיסמה הלניניסטית, "המטרה מקדשת וגו'". ברק ראה מבצעים שנתפסים בשלב מסוים ככישלון, אך בעזרת קור רוחו והנכונות לפעול מחוץ לכללים, הם נהפכו להצלחה. 

בשלב מסוים הוא איבד את שיווי משקלו, זה היה כשנכנס לפוליטיקה ב־1995 בעקבות התחקיר המביך על צאלים ב'. העיתונאית (החסרה היום) אורית שוחט תיארה את מסעו באולפנים כדמות ברוטלית היורה לכל הכיוונים; הוא הבטיח אז לעשות סדר בעיתונות. כזכור, יותר מאוחר הוא השתמש במידע שהיה לו משירותו הצבאי של משה נגבי כדי להלך עליו אימים. 

יש רגליים לסברה שבדרך דומה הוא מהלך אימים כבר ארבע שנים על ד"ר אביחי מנדלבליט. מותר לפחד משי ניצן, אבל נראה לי שהאימה שאהוד ברק מעורר במנדלבליט עמוקה יותר. עובדה, האיש של ברק, אלדד יניב, עם המהומות מול ביתו של "היועץ המשפחתי" העביר את המסר.

ברק למד שאינו מסוגל להתמודד עם התקשורת הישראלית החד־ערוצית והצמאה לדם, והוא פשוט חבר אליה. הוא נהנה כיום מחסינות מוזרה. קשה לקרוא לאנשים שלו באולפנים ובמערכות "שופרות"; הם זמבורות. מי שהיה ברחוב עזה, ליד הגדרות של בית ראש הממשלה ובניין טרה סנטה, יודע מהי הזמבורה. 

לפי תפיסה שהשמיע בעבר חגי מרום, דרושה קטסטרופה - כלכלית או ביטחונית - כדי להפיל את נתניהו והימין בכלל. גם מחברי דיסטופיות מקומיות מדגישים את שלב הקריסה האסונית שרק אחריה יגיע "השלום" המיוחל. אז הנה, יכול להיות שלאהוד ברק נקרתה על הדרך קטסטרופה (כרגע, זה מצב קשה ואפילו לא אסון). 

הסיסמה ידועה: "ככל שיהיה רע יותר, זה יותר טוב". המהומות, יש בהן אלמנט מדרדר - בריאותי, כלכלי ומורלי. העובדה שברק חסר מעצורים וציני ברמות ההסתה שלו מתגלה בהאשמות החוזרות נגד נתניהו שהוא אחראי לרצח רבין. תפיסת העולם של חבריו היא שהאויב של מדינת ישראל הוא נתניהו והימין; חיזבאללה, חמאס, פת"ח, איראן - לא נחשב. לפני זמן מה הוא אמר ש"נתניהו וכנופייתו יושבים על הצוואר של הכנסת כמו השוטר הלבן ששם את הברך על צווארו של ג'ורג' פלויד". איתות למהפכה של BLM.

קרובת משפחתו של ברק השוותה בפוסט את נתניהו לפינושה. אבל פינושה הישראלי הוא זה שהצליח לגייס כחמישה ממפקדי סיירת מטכ"ל ומפקדים בכירים לשעבר בחיל האוויר כדי לתת תנופה לתנועת ההפיכה שלו. בזירה האמריקנית לוקחים קצת יותר ברצינות את הכסף של ג'פרי אפשטיין, ובמגזין המקוון "פרונטפייג'" נטען שהכסף הזה מממן בחלקו את החולצות השחורות.

ידידות או יציבות

ההסכם של סין ואיראן מעמיד את ישראל בניגוד אינטרסים, אבל דווקא במרחב תמרון לא קטן

ישראל נולדה תוך כדי החרפת המלחמה הקרה. מתחילת הדרך לא היתה לממשלת ישראל ברירה אלא לתמרן בתוך הלחצים המפחידים של אותו עימות בין־גושי, המערב והמזרח, ובמוקד ארה"ב נגד בריה"מ. 

בן־גוריון במפורש בחר צד, אם כי זה לא ממש עזר לו. הוא בחר באוריינטציה מערבית, ניסה להתקרב כמה שאפשר לארה"ב; אבל למעשה, המשמעות העיקרית היתה על דרך השלילה: ישראל לא מצטרפת למדינות הלוויין של הגוש הסובייטי.

אבל לאורך השנים ישראל גם לא התקרבה במיוחד לארה"ב, בין השאר משום שבשנות ה־50 ממשל אייזנהאואר היה עוין לישראל והשלה את עצמו לגבי משטרו של נאצר במצרים. היו שדיברו על ניטרליות, ואפשר להגיד שישראל של בן־גוריון ופרס מצאה את הנתיב לניטרליות מערבית כשקשרה את הברית הזכורה עם צרפת. 

יש שאלה באיזו מידה ההתקרבות לארה"ב בשנות ה־60 גרמה גם להחרפת הסכסוך הישראלי־ערבי; כאשר ישראל נזקקה מחוסר ברירה לתמיכה האמריקנית אחרי מלחמת ששת הימים, בנשק ובמטוסים, כמו גם במטרייה דיפלומטית, העוינות הסובייטית הפכה קטלנית. ההיצמדות לארה"ב התבטאה במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, כמו גם במתקפת הטרור האש"פית של שנות ה־60 והלאה.

במשך שנים לא מעטות נהנתה ישראל ממגרש פתוח והתאפשר לה לפתח יחסים מדיניים וכלכליים עם סין; אך מאז עלה דונלד טראמפ, היה ברור שהמדיניות האנטי־סינית שלו תביא את ישראל להתנגשות אינטרסים עם הידידה הגדולה שלנו. זה קרה גם בתקופת הנשיא אובאמה, כאשר הוא פתח בדטאנט כלפי איראן, ואילו ישראל ראתה באיראן אויב שצריך לנטרל את יכולותיו הגרעיניות.

ניגוד האינטרסים היום בין ישראל לארה"ב בנושא סין מקצין על רקע ההסכם האסטרטגי העומד להיחתם בין סין לאיראן. את הגישה האמריקנית אפשר לראות במאמר שפרסמו השבוע בעיתון זה יעקב נגל ומארק דובוביץ. "כל זה מציב את ארה"ב וישראל בצד אחד ואת סין ואיראן בצד השני של המלחמה הקרה המתפתחת בין המעצמות. לישראל אין ברירה אלא להתייצב בצד האמריקני, כולל במדיניות הרשמית", הם קובעים.

אבל לישראל יש ברירה. לקחי המלחמה הקרה מהעידן של בריה"מ מורים על הצורך בגמישות וביכולת תמרון. ישראל לא צריכה להתייצב חד־ערכית בצד האמריקני. היא צריכה להתחשב ככל האפשר באינטרס האמריקני אבל לא לראות את סין כאויבת. 

החתימה הצפויה של סין עם איראן לא חייבת בהכרח לפעול רק לרעת ישראל. כשבריה"מ רצתה להתקרב למצרים, סוריה, עיראק והטרור הפלשתיני, היא ביצעה את החדירה באמצעות אנטישמיות אסטרטגית והצגת ישראל והציונות כאויב משותף. סין רואה את ישראל כציביליזציה עתיקה כמוה, וכמו איראן, ולא כאויב משותף לה ולאיראן. לעומתה, ארה"ב של העשור האחרון היא ידיד הפכפך ולעיתים מסוכן.

שטוקהולם פינת ביירות

האם צמד חוקרים שבדים ניסו לגשש על סיום הלחימה בדרום לבנון עוד לפני הנסיגה של שנת 2000?

הבעיה עם התקרית השבוע בגבול הצפון היא ההידרדרות ההדרגתית לאיזו מלחמת גבול. שתיווצר משוואה כלשהי, מלכודת קבועה שישראל נוטה ליפול לתוכה. ברגע שנוצרות "משוואות" זה סימן גרוע. 

נותר חשאי. נסראללה // צילום: אי.אף.פי

זה מזכיר סיפור, שלא ברור אם פורסם עד היום בישראל. הוא פורסם בשבדיה בכתבה  בעיתון "דאגנס ניהדר" כחודש לאחר הנסיגה החד־צדדית מלבנון, ב־17 ביוני 2000. 

זה התחיל באפריל 1998, עוד בימי הקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו. שני מלומדים שבדים, מגנוס נוראל ומגנוס רנסטורפ, חוקרי לבנון וחיזבאללה, הגיעו לביירות וחיפשו קשר לאנשי חיזבאללה. הם פגשו בהתחלה איש חיזבאללה מדרג נמוך, ואמרו לו: אנחנו יודעים שהישראלים ייסוגו מדרום לבנון. 

החוקרים דרשו לראות מישהו בכיר מהנהגת הארגון. בעקבות כותרות בעיתונים לגבי אמירה של נתניהו על נסיגה חד־צדדית, החלו אנשי חיזבאללה לחפש אחרי שני השבדים ועכשיו היו מוכנים לדבר איתם ברצינות. 

רנסטורפ אמר לעיתון השבדי כי "עכשיו הובאנו בפני מנהיג חיזבאללאי מהדרג הבכיר, ואנחנו לא יכולים להגיד מי הוא. כתבנו לעצמנו בדיוק מה אנחנו רוצים לשאול כדי להימנע מאי־הבנות. קודם אמרנו שאנחנו מאמינים שהישראלים מתכוונים לצאת מלבנון ללא תנאים ושזה פותח אפשרות לפתרון כל סוגיות המלחמה, כולל אסירים שיעים".

המארחים מחיזבאללה לא לקחו ברצינות את הכותרות של נתניהו בנושא הנסיגה. הם רצו לדעת עם מי בישראל הם היו בקשר. "אמרנו שלצערנו, לא נוכל להיכנס לזה. זה רגיש מדי". אבל השבדים לחצו לקבל תשובה ברורה לשאלה אחת: "האם חיזבאללה יסתפק בנסיגה ישראלית, או שימשיך בהתקפות מעבר לגבול הבינלאומי". הם הופתעו לקבל תשובה ברורה: "לא נעביר את המלחמה לשטח ישראל".

תוכן המגעים הועבר מייד לעיני חסן נסראללה. חיזבאללה שמר על הנושא בשקט. בסוריה עוד מלך חאפז אל־אסד והוא עשה הכל למנוע נסיגה ישראלית - כי זה היה הקלף המכאיב נגד ישראל במגעים לנסיגה ישראלית מרמת הגולן.

יוסי ביילין מאשר שהוא היה האיש שאיתו היו צמד השבדים בקשר. "לא היה משא ומתן", הוא אומר. "גם לא היה מסר ברור מחיזבאללה. בוודאי לא ברוח הסכם טאיף, שאם ניסוג חיזבאללה יתפרק מנשקו. המסר מהשבדים היה של אווירה, מצב רוח. הם הבינו שלא יהיה המשך לחימה אחרי נסיגה". כעבור שנה הנסיגה החד־צדדית הפכה להבטחת בחירות של אהוד ברק, שהתממשה במאי 2000.

ביילין מאמין, בצדק, שרצועת הביטחון יצרה ממשק בין השחיתות הלבנונית וצנרת הסמים שלה לבין החברה הישראלית, כולל מקרים חמורים בצה"ל עצמו. וזה נגדע. לגבי המלחמה עם ישראל, מסתבר שנסיגה טריטוריאלית היא ממד צר מאוד בקונפליקט. האיום החיזבאללאי התעצם מאוד - עד כדי איום קיומי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו