"הממשלה הקבועה"

בביוגרפיה שכתב מיכאל בר־זוהר על בן־גוריון, הוא מצטט את שמעון פרס, שאמר בתקופת פרשת עסק הביש (1960), כי כולם עד אחד "נתקפו אימים מהחקירה ומהגילויים... אם באמצעות פחד וסחטנות אפשר להשיג מההנהגה את כל מה שרוצים, הרי שיגבר השימוש באמצעים אלה, וניהפך לחברה חולנית".

ישראל היא עכשיו חברה "חולנית". משפטו של "היצור" המשפטי הזה שהוא גם ראש ממשלה וגם חבר כנסת וגם יש לו תאום שהוא ראש ממשלה חליפי, הוא גילוי בולט של התופעה. המשפט מגיע בקצהו של תהליך פוליטי־תקשורתי ואין לראות בו תוצאה של הליך אכיפת חוק רגיל המגיע כדין לפתחו של בית המשפט. זה לא אומר שבבית המשפט בירושלים, שם ייפתח השבוע משפט נתניהו, לא יתחיל תהליך חדש המנותק מהצונאמי האנטי־דמוקרטי שיצר את כתבי האישום. השופטים הם עצמאיים ויש סבירות שאינם שותפים לדחף המטורף שהניע את התקשורת, המשטרה והפרקליטות במסכת החקירות.

די בתזכורת של גלעד ארדן כדי להבין: עכשיו, כשעומדים לסגור את תיקי גל הירש, גלוי וברור שמינויו טורפד באמצעות מה שפרס ז"ל תיאר - כל אחד "אוגר חומר סודי לשם רכישת מעמד". אבל זה לא כל אחד אלא קברניטי תקשורת מסוימים, המשטרה והפרקליטות, ואף בכירים במטה הכללי של פעם. 

ארדן קבע כי כמעט בלתי אפשרי היום מצד הממשלה למנות מפכ"ל למשטרה. זה אומר שהמשטרה מחליטה מי יעמוד בראשה, ואבד עליה הפיקוח. כך בדיוק נהג גם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, בהתנהלותו בתיקי ראש הממשלה ובייחוד לאחרונה בסוגיית מינוי פרקליט המדינה. אגב, מנדלבליט כבר התפטר? לא? 

היועמ"ש הוא סמל למה שמתואר בספר אמריקני חדש, "לעומק" - ניסיון לבדוק בעזרת מחקר רציני את סוגיית "מדינת העומק". האם יש דבר כזה. כותב הספר, העיתונאי זוכה הפוליצר דיוויד רואד, מסתייג מההגדרה, אבל ניתן להבין ממנו שמה שכן קיים זה מנגנון שנקרא "הממשלה הקבועה". כלומר, שרת תרבות הולכת, שר תרבות בא, ושר משפטים חונה ושר משפטים יוצא מהחניה, אבל מנגינתם של דינה זילבר ואביחי מנדלבליט לעולם נשארת. 

בארה"ב סקרי הפקידות בממשל קובעים שרוב עצום שלהם הם דמוקרטים אם לא שמאלה מזה. אבל בישראל גם אין תחלופה, ולממשלה אין כמעט השפעה על הנעשה בפרקליטות. יתר על כן, קיימת התלכדות שהיא מעבר לפקידי הקבע בממשלה והיא כוללת את שירותי המודיעין והאכיפה ובשנים עברו גם את הממסד הצבאי. ההתלכדות כוללת סימביוזה עם עיתונים ועם כתבים בכירים ועם ערוצי חדשות בטלוויזיה. היא כוללת את צבא הטוויטר המייצר האחדה בקרב כל גוש הדבק הגדול הזה. 

מי שמסתכל על תיק 2000 רואה בשורה התחתונה מו"ל של עיתון נפוץ ביותר, "ידיעות אחרונות", המושל ורודה בקבוצה גדולה של שרים וחברי כנסת. כל מה שמעבר לזה, כלומר תמלילי השיחות ש"תחקירנים" מטעם מפרסמים, הוא זריית חול בעיניים. יש קשר ישיר מההקלטות החשאיות להפגנות הרחוב. הגנרל פינושה התבטא פעמים רבות בלשון הסתה מפורשת כלפי נתניהו. הגנרל מקארתור או שמא מקריסטל נודף אלימות בהתבטאויות טוויטר כגון: "הזעם מצטבר בדירות קטנות, בחדרים... עכשיו הזעם מצטבר. מחר נפעל במלוא הכוח". 

בעוד פינושה עסוק ברווחי המריחואנה, מקארתור נראה כאידיאליסט נכון להקרבה - ולכן מסוכן. זה מה שנקרא "מלחמת מידע", שהיא חלק מכריע בערעור המשטר. כל זה מחובר למדליפי "הממשלה הקבועה" שפועלים להשיג הרשעה מראש, גם בדעת הקהל, אך גם במוחו של היועץ המשפטי. 

המלך אמר

עוד הרבה לפני דיוני הריבונות, ירדן לא הפגינה רצון טוב כלפי ישראל. אבל הסכנה אינה טמונה בעמאן, אלא בהאג

הירדנים הם התופעה המדינית הכי מוזרה ביחס לישראל. ב־1948 התקיימו מול המלך עבדאללה מגעים. הוא הזהיר, ובכל זאת זה לא הפריע לו לפלוש ליהודה ושומרון ולתקוף את היישוב היהודי, בייחוד באזור ירושלים, הר חברון וחזית המרכז. 

ערב מלחמת ששת הימים קיבל המלך חוסיין התרעה לא להתערב במלחמה; הוא נסחף אחרי לחצי נאצר ואִפשר לכוחות מצריים להיערך באזורים שרק אזכורם יכול לגרום לשבץ, כמו שהתבטא ערב 73' משה דיין. המלחמה בחזית המזרחית ב־67' הסתיימה כשכוח סיור של חטיבת מילואים דוהר מעבר לירדן לעבר רבת עמון. לדברי הרמטכ"ל דאז יצחק רבין, רק דרישה מבוהלת של האמריקנים גרמה לעצירת הכוח ולנסיגתו. 

בתקופה של טרום מלחמת יום הכיפורים, חוסיין העביר לישראל לפחות פעמיים התרעות על כוונות המלחמה של מצרים וסוריה. בספטמבר 1970 ישראל "קלטה" בבקעת הירדן מחבלים פלשתינים כשבויים שנמלטו מהטבח שערך הלגיון בתושבים הפלשתינים. בהמשך פעלה ישראל נגד ניסיון פלישה של סוריה לירדן, ובכך הצילה את המשטר ההאשמי מחורבן. זה לא הפריע לחוסיין לשלוח כוח שריון לסוריה כדי להילחם נגד צה"ל באוקטובר 73'. 

עכשיו עבדאללה השני מאיים בעימות מול ישראל, אם תחיל את החוק והריבונות על בקעת הירדן, שאין לו עליה שום זכות. הדילמה היא בין מתיחות וחשש לערעור היציבות באופן זמני, לבין ביצוע מהלך מדיני שהאלוף גרשון הכהן מגדיר כ"הכרזת עצמאות". 

יש הרבה סיבות היסטוריות ואסטרטגיות למה על ישראל לקבע את אחיזתה בשדרה המזרחית, והדרך היחידה המשמעותית היא החלת הריבונות והעמקת האחיזה האזרחית בשטח. אבל ייתכן ששינוי המגמה ההיסטורית הלאומית היא השיקול החשוב יותר. ישראל עצרה כבר לפני שנים - בעידן נתניהו - את מגמת הנסיגה בכל המובנים. אבל היא היתה נתונה כל העת למערכת סחטנות אסטרטגית מצד ירדן, ולגבי רצועת עזה נוצרה תלות סחטנית במצרים, שמעניקה מטרייה דיפלומטית לחמאס כל אימת שנדמה שצה"ל על סף שבירת כלים. 

הירדנים קיבלו באמצעות הסכם השלום מנופים להתערבות פנימית בתוך ישראל. פרשת המגנומטרים, לפני שלוש שנים, הגיעה לסף התלקחות בגלל הירי של עובד השגרירות והחזקת עובדי השגרירות בעמאן כבני ערובה. השנה חשפה ירדן היעדר כל רצון טוב בעניין שטחי צופר בערבה ונהריים. כמדינה החיה על אספקת מים מישראל, ניכרת הכוונה לניצול הסכם השלום לצורך השפלה והכנעת ישראל כמשלמת דמי חסות. ברור שצעד חד־צדדי כמו החלת החוק הישראלי בבקעה הוא תשובה מתאימה לעבדאללה 2.

מתברר שההרתעה העיקרית נגד ישראל איננה ירדן או הפלשתינים אלא בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג. יש בממשלה כאלה שסבורים כי החלת הריבונות בצעד אחד מלא, תגרור החלטה בהאג לפתוח בחקירה נגד ישראל על פשעי מלחמה. יש חשש כמובן ממעצרים של אישים ישראלים, במדים ושלא במדים. 

בעידן הנוכחי, האויב האמיתי של ישראל זהו השמאל הבינלאומי על מרכיביו, האיחוד האירופי וארגונים בינלאומיים כמו בית הדין הפלילי. הערבים, לפחות בשלב זה, אינם גורם מרתיע. מול ירדן הבעיה היא, שהירדנים מבינים שקיים פער גדול מדי בין עמדות הממסד הביטחוני לבין ראש הממשלה כמוביל הדרג המדיני. לכן זה מעודד אותם להיכנס בסדק המתרחב. הם רואים שככל שהם מאיימים יותר, כך גוברת ההתנגדות של הביטחוניסטים ושל מקהלת הליווי שלהם.

ההסתייגויות הקיימות בקרב חלק מהשרים בנושא, מובילות לרעיונות של החלת החוק בצורה מדורגת: מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון תחילה. יש הרגשה שצעד כזה לא יפיל את התקרה בהאג ובאיחוד האירופי. ואז בהדרגה להשלים את המהלך. הסיסמה היא לעשות את זה חכם, לא בזבנג וגמרנו. 

רה"מ נתניהו מדבר על בעיית המשפט הבינלאומי כאיום אסטרטגי כבר שנים. זו לכאורה היתה אחת הסיבות שמנדלבליט מונה ליועץ המשפטי, כמומחה למשפט בינלאומי. בינתיים מתברר שהוא מתעניין יותר ביסודות השלטון המקומי, ובסוגיות הדין הבינלאומי הוא חסר נוכחות בינלאומית.

האם איראן תתמוטט?

איראן מבעבעת חברתית ופוליטית, אמון הציבור התרסק, ודווקא עכשיו כדאי להיזהר מפרובוקציה של משטר האייתוללות 

לכאורה משטר האייתוללות באיראן מעולם לא היה קרוב יותר לקריסה. בנובמבר 2019 פרצו מהומות קשות בחלקים רבים של הרפובליקה האסלאמית. מוקדים כלכליים הותקפו. לפי מנתחים שונים, זו היתה התקוממות שונה לגמרי ממהומות 2009 בעקבות זיופי הבחירות, שהקנו שוב את השלטון לאחמדינג'אד. אז היו אלה מפגיני אליטה, שכבות של אינטלקטואלים, סטודנטים ומעמד בינוני בעל מודעות פוליטית. בסוף השנה שעברה, כעשור אחרי, זו היתה התקוממות של מעמד הפועלים.

מהומות בפריפריה שואבות את החמצן מהמרכז. נרשמו סימנים להתארגנויות מחתרתיות אפקטיביות.

פריצת מגיפת הקורונה באיראן, כבר בחודש דצמבר על פי דיווחים שונים של רופאים בבתי חולים, היתה אמורה להוסיף עוד משקל ללחץ על השלטון. חמינאי בן ה־80 נראה כמי שתוחלת החיים הפוליטית או הבריאותית שלו קצרה. בכתבה ב"ניו יורקר" מצוטט גורם איראני שאומר: המערכת האיראנית בנויה סביב חמינאי כמו מערכת השמש - "מה קורה אם אתה מוציא את השמש ממערכת השמש? תוהו ובוהו". 

בתוך זה, ככל שמתרבים המשברים, משמרות המהפכה מתחזקים; השיטה היא הסתדרותית ביסודה. המשמרות מוציאים יותר ויותר תחומי ממשל משליטת הממשלה ומספחים אותם לניהול עצמי על ידיהם. מלבד הפגיעה הסייברית בנמל חשוב במצרי הורמוז, אם הנמל הוא נכס של משמרות המהפכה - זה הופך את המתקפה לחשובה יותר. כפי שפשיטת המוסד על ארכיון הגרעין בטהרן יצרה זעזועים פנימיים חמורים בדרגים שונים של המשטר. התחוללו טיהורים והחשדנות הפנימית הרקיעה שחקים. נחשפו אז שני מתקני גרעין סודיים שלא היו על הרדאר הבינלאומי, כאשר אחד מהם היה אתר ניסויים צבאי. בעקבות הפשיטה, האיראנים גרסו את האתר.

רמת האמון של הציבור האיראני בהנהגה בעקבות משבר הקורונה - התרסקה. זאת משום שהשלטון סירב במודע לנקוט את הצעדים הדרושים לבלימת המגיפה, כדי שלא להפגין חולשה ופגיעות.

כל אלה מובילים למסקנות שעל הנייר, מצביעות על התרסקות קרובה. אבל ספק גדול אם זה יקרה. דווקא מגיפת הקורונה וההידרדרות הכלכלית הנוראה יוצרות מצב שבו אזרחי איראן נאבקים על הישרדותם היומיומית, וזה נוח למשטר דיקטטורי. לפי הניתוח הזה, מאדורו בוונצואלה ובשאר אסד בסוריה היו צריכים ליפול מזמן. 

ייתכן שכמה קליפות של המשטר נושרות, אבל הגרעין הקשה של משמרות המהפכה הפך למדינה בתוך מדינה. שיגור הלוויין המוצלח לאחרונה מלמד שהאיראנים ממשיכים להמר על המישור הצבאי־ביטחוני, ואולי גם ירצו ליצור הסחת דעת נגד ישראל או ארה"ב על רקע ביטחוני.

גם האייתוללות מחכים לראות מה יקרה בעקבות הקורונה בבחירות הקרובות בארה"ב. ניצחון דמוקרטי יחזיר את הסכם הגרעין כפי שהיה, ויקל את הסנקציות. ניצחון של טראמפ עשוי לאלץ את האיראנים להיכנס למשא ומתן תכליתי על הסכם גרעין משופר מנקודת מבט ישראלית־אמריקנית.

חיים בסרט

מותו המסתורי של השגריר הסיני, ותפקידיו בעבר, גורמים לפרנויה ללא הוכחות. ובכל זאת, לא שקט

איך שלא תסתכלו על זה, מותו של השגריר הסיני דו ווי ימים אחדים אחרי ביקור מזכיר המדינה האמריקני, נראה כמו פרק בסדרת מתח טלוויזיונית. "האמריקנים" פינת "הומלנד". אני בכל אופן לא שקט. ולא רק בגלל שיש גם סרט שנקרא "מותו של סוכן הימורים סיני".

השגריר הסיני דו ווי // צילום: אי.פי.איי

הז'אנר הסובייטי הוא של מוות כזה או אחר בחדר מלון. גם בתוך וושינגטון. ראו מותו של העריק הסובייטי ולטר קריביצקי. אדוארד סנאודן מצא מקלט אצל הרוסים וגם וג'וליאן אסאנג' נהנה תקופה מסוימת מחסותם. הדלפת התכתבויות וחומרי מודיעין גרמו למתיחות קשה בין וושינגטון לממשלות גרמניה וברזיל. לרוסים זה בהחלט עוזר.

המתיחות במשולש ישראל־ארה"ב־סין מזמינה טיפול של "אקטיב מאז'רס" (פעולות ממריצות). זו שיטה קלאסית של השירותים הרוסיים. החריגה מהז'אנר היא שמות השגריר הסיני אירע במיטתו, בביתו. מה שמתאים לשיטה זה שבתפקידו האחרון שימש שגריר באוקראינה, שהיא בריכת חמצון לתככים במשולש רוסיה־אוקראינה וממשל טראמפ. יש חשודים ברמה הבינלאומית, אבל בינתיים זו רק פרנויה ללא הוכחות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו