טורקיה כמעט נשכחה מאיתנו. שככה סערת המרמרה; הפגנות אנטי־ישראליות מתקיימות תדיר בכיכרות איסטנבול, גדולות וקטנות, מתוך עניין שבשיגרה; רק ישראלים ספורים עדיין טסים למלונות ההמונים באנטליה - זכר למורשת תיירות אדירה שנמחקה; אין ביקורים מדיניים רשמיים בין שתי המדינות. היחסים העסקיים תקינים אך לקוניים, רחוקים משגשוג. הקיפאון הפך לעובדה מוגמרת זה שלוש שנים.
אבל טורקיה עדיין פה, בין איראן לסוריה, וכך גם יהודי טורקיה, פחות מ־20 אלף במספר. משך מאות בשנים הם נעים היטב בין יהדותם לבין הטורקיות שלהם, החשובה להם כל כך. זו קהילה עתיקה, מסורתית־פלורליסטית, עשירה ברובה. מאז ימי הסולטן במאה ה־16 הם עושים חיל בעסקים, מתמודדים ללא הרף עם קולות אנטישמיים טורדניים, מאיימים לעיתים, לגבי עושרם. אולם כעת היהודים הללו במבוכה נדירה: לאחר עשורים רבים של יחסים חמים עם ישראל, מדינתם יוצאת למסע אימפריאליסטי־איסלאמי. הרטוריקה של השלטון השתנתה.
בקהילה היהודית הקטנה של איסטנבול אנשים שומרים על פרופיל נמוך. זה קל ואף נוח כשאתה איש עסקים או סוחר - משלח ידם של מרבית היהודים. אבל מריו לוי יוצא דופן. הוא סופר ואינטלקטואל בולט, מחברם של תריסר ספרים, פרופסור באוניברסיטת "יידיטפי" שבבירה. הוא אינו יכול להתרווח באנונימיות: לדבריו, כשהוא מרצה על כתיבה יוצרת באקדמיה הוא נהנה מחסינות של "סופר טורקי", אבל "כשמגיעות חדשות מעזה, אני מייד מקבל תגובות נאצה. איש לא יקרא לי 'יהודי מסריח', אבל בהחלט יטיחו בי שאני 'רוצח פלשתינים'".
* * *
לישראל הגיע לוי לפני כשבועיים, לפסטיבל "כיסופים" לספרות ולשירה יהודית, שהתקיים במשכנות שאננים. חצי שעה לאחר שנחת בחדרו, מיהר לצאת לעיר העתיקה בירושלים, "כדי לגלות פינות לא מוכרות שלה", לדבריו. כל חייו הוא כותב על איסטנבול, אבל ירושלים שייכת לאותה קטגוריה, הוא אומר. "יש שני סוגים של ערים - מאוזנות ואנכיות. ערים מאוזנות הן אלו שאין להן היסטוריה גדולה, אבל יש להן השפעה רבה על בני אדם - ניו יורק היא הדוגמה הטובה ביותר לכך. ערים אנכיות, לעומתן, כגון ירושלים ואיסטנבול, וגם ונציה - הן אלו שיש להן זיכרון עמוק, היסטורי ארוכה ונשמה".
דיבורו נעים, מבטו מסוקרן והוא ניחן בהקשבה של תייר מיומן שחש בכל מקום כבן בית. מניין האובססיה שלו לנשמות של ערים? "ג'יימס ג'ויס אמר פעם שאם יום אחד דבלין שלו תימחק ותיהרס, אנשים יוכלו לקרוא את מה שכתב על העיר - ובכך לבנותה מחדש", הוא מספר. "הזיכרונות של העיר ומשמעותה נכתבים לעיתים על ידי היסטוריות משפחתיות וסיפורים שעוברים מדור לדור, אבל ביתר המקרים האמנות והספרות אחראיות לכך. אני בר מזל לגור באיסטנבול - עיר עם פנים היסטוריות רבות, כמו דבלין של ג'ויס, וינה של סטפן צווייג, סנט פטרסבורג של דוסטויבסקי, ואפילו ניו יורק של אוסטר מצד אחד ושל בשביס זינגר מצד שני. ככל שהעיר היסטורית יותר ובעלת זיקה לעבר, לסופר יש חומר לעבוד איתו".
"שמי מריו, לא עלי"
לוי, בן למשפחה יהודית־טורקית שגורשה מספרד ושהלדינו היתה שגורה בפיה, נולד ב־1957. הוא סיים תיכון באיסטנבול, ולאחר מכן תארים בספרות באוניברסיטת איסטנבול, ומאז שנות ה־80 פירסם מאמרים בשבועון היהודי־טורקי "סאלום", אך גם בעיתונים טורקיים כגון "הרפובליקה" ו"ארגוס". כיום הוא גר ברובע קדיקיי באיסטנבול עם אשתו ועם שתי בנותיו התאומות בנות ה־25. הוא האינטלקטואל היהודי היחיד, כך נראה, שפועל בגלוי בטורקיה, ולדבריו הביקור בישראל היה חשוב לו במיוחד כעת, כשהמשבר בין המדינות מתמשך.
"זו תקופה קשה מאוד ליחסים בין טורקיה לישראל, ולדעתי זוהי אשמתן של שתי הממשלות. ייתכן מאוד שהפתרון קצר הטווח יכול היה להגיע רק כשאחת מהממשלות היתה משתנה - אבל עלינו לשרוד את התקופה הזו, ואני בטוח שהיא תחלוף. לטורקיה ולישראל היו יחסים מצוינים וקשה להאמין שהכל יירד לטמיון.
"חשוב לזכור שטורקיה היתה אחת המדינות הראשונות להכיר בישראל כמדינה עצמאית לאחר הכרזתה על עצמאות. נוסף על כך, האינטרס המשותף של טורקיה וישראל במזרח התיכון חשוב לטורקיה הרבה יותר מאשר האינטרס המשותף עם המדינות הערביות".
אז כיצד הביקור שלך בישראל קשור למצב המורכב הזה?
"הגעתי לפה גם כדי לנסות לפייס לנוכח הדברים שקרו בשנים האחרונות בין שתי המדינות. עבורי, כיהודי וכטורקי, קשה מאוד להסביר מה המשמעות של להיות יהודי. זה כמעט בלתי אפשרי. זו הרגשה טבעית עבורי, אבל זה כלל וכלל לא מצב טבעי. יש לי סימפתיה גדולה למדינת ישראל, גם אם איני מסכים עם מדיניותה לפעמים".
לוי מספר כי הציבור הטורקי, בחשיבה אנטי־ישראלית שלעיתים נובעת מאנטישמיות, עדיין רואה במיעוט היהודי אחראי לפעולותיה של ישראל. "אני יהודי, ותמיד התגאיתי בזהות שלי בטורקיה. אבל באותה עת אני מרגיש מאוד טורקי. אז כשאנשים אומרים לי שאני הורג פלשתינים, אני מחויב לומר שאני לא אחראי לכך, וגם שזה אינו המצב. אני מנסה להסביר את הדברים לאשורם ואת המצב בישראל, ואת מגוון הדעות שבה. אבל שמי הוא מריו לוי, לא עלי או אחמט או שם טורקי טיפוסי אחר. ולכן אני לא נמצא בעמדת הסברה נוחה. אכן מדובר באפליה".
לוי, שמתחזק חשבון טוויטר פעיל במיוחד, מספר כי ב־27 בינואר צייץ: "היום זהו יום השואה הבינלאומי. לזכור ולא לשכוח". באופן מיידי, הוא מחייך, "לפחות 150 צייצו לי חזרה: 'אם אתה מרגיש כל כך רע, לך תהרוג פלשתינים'". אך אין בו מחשבות ייאוש; "כשאתה חי במצב בעייתי, אתה לומד להסתגל לסיטואציה".
וממה ניזון האזרח הטורקי הפשוט? כיצד התקשורת מציגה את ישראל?
"יש רק כמה עיתונאים טורקים שמסוגלים להבין את העמדות של מדינת ישראל לאשורן. באופן כללי, התקשורת הטורקית אינה מבינה את ישראל ולכן מדווחת באופן עקבי נגדה. אני מאוד מתוסכל מהמצב הזה".
מה לדעתך מייחד את המיעוט היהודי בטורקיה מיתר המיעוטים היהודיים באירופה?
"המיעוט היהודי בצרפת, שהוא הגדול באירופה, אמנם סבל ממתקפה בשנה שעברה, אבל יש לו היכולת לחיות את יהדותו באופן פתוח. לנו, בטורקיה, אין היכולת הזאת. איש אינו מונע מאיתנו ללכת לבית הכנסת, אך לא תוכל להסתובב עם כיפה ברחוב - וזה לא רק בגלל חוקי המדינה החילוניים. ככלל, אני נגד החוקים הללו - למוסלמים וליהודים. אם הייתי דתי, הייתי מעוניין ללכת עם כיפה ברחוב".
באופן מובהק, הוא מספר, "הקהילה היהודית בטורקיה אינה אורתודוקסית, ומעט מאוד אנשים בה שומרים את השבת. לעומת זאת, כולם חוגגים את ראש השנה, את יום כיפור ואת חג הפסח. כיהודי חילוני אני מאוד אוהב את ליל הסדר, גם אם זה כרוך בעבודה רבה. אבי בן 85, ואמי בת 80. לפני כשנתיים, אמי אמרה לי 'זה הסדר האחרון שאוכל לארח, אין לי כוח יותר'. כיוון שאני אוהב לבשל, אמרתי לה שבשנה הבאה הם יהיו אצלי. וכך היה. בישלתי במשך יומיים שלמים. גם זה חלק מהזהות שלי".
"האנטישמיות: פשע אנושי"
לוי כתב ספרים רבים, היצירה הבולטת שלו היא "איסטנבול היתה סיפור פיות" ("Istanbul Was a Fairy Tale"), רומן שראה אור ב־1999 ומגולל את קורותיה של משפחה יהודית באיסטנבול לאורך כמה דורות. לדבריו, "גם כשאני לא כותב על משפחות יהודיות, תמיד יש בספרים שלי לפחות גיבור יהודי אחד, כי אני לא יכול להימנע מכך. ברגע שאתה חלק ממיעוט, אתה יכול לייצר אמפתיה לגבי מיעוטים אחרים. המיעוטים האלה יכולים להיות אתניים או אתיים. המיעוט היווני והמיעוט הארמני של איסטנבול הם דוגמה של מיעוט אתני. אבל יש גם מיעוטים אתיים - כמו אנשים שחשים בודדים בחברה. אלו אנשים שחשים שהם מחוץ למערכת, שבוחרים לגור בפריפריה מסיבות שונות ומשונות. אלכוהוליסטים, למשל. מיעוט הומוסקסואלי. המיעוטים הללו חשובים לי מאוד, היקום שלי בנוי גם מהם".
המיעוט היהודי אינו נאבק באאוטסיידריות רגילה, אלא בחשש מאנטישמיות.
"לא קל להתמודד עם אנטישמיות כיום באירופה, בייחוד לא בטורקיה. אמנם במדינות רבות בעולם, כולל טורקיה, אף אדם אינו חש בנוח לומר כיום כי הוא אנטישמי. אפילו ראש הממשלה שלנו, ארדואן, כשביקר בחריפות ובתקיפות את ישראל בזמן מבצע עמוד ענן בעזה - באותם ימים הוא עמד על בימת הפרלמנט הטורקי ואמר 'האנטישמיות היא פשע אנושי, ועלינו למגר אותה'. עם זאת, למרות שמאוד קשה לומר 'אני אנטישמי', קל למדי לבקר את ישראל, והאנטישמיות בטורקיה שזורה היטב ביחס של האנשים לישראל".
הוא מבהיר כי יש לו ביקורת על התנהלותו המדינית של רה"מ נתניהו, אך מדגיש כי הוא סבור ש"הגישה של הממשלה הטורקית לגבי הסכסוך הישראלי־פלשתיני - שגויה מאוד. אמנם, זו זכותה של טורקיה לתמוך בעמדה הפלשתינית. אין לי בעיה עם הזכות הזו. עם זאת, טורקיה חייבת לחזור לעמדה שבה היא אינה תומכת בחמאס, אלא באבו מאזן ובפת"ח. אני תמיד שואל אנשים בטורקיה - מדוע טורקיה צריכה להיות לתמוך בחמאס? תמיד אומרים שחשוב להיות במקום הנכון בהיסטוריה, אחרת קשה מאוד להיתפס כצודקים".
לוי אף אינו איש בשורות בחזית של ישראל מול איראן. לדבריו, טורקיה צפויה להישאר בלתי מעורבת אל מול איום ההתגרענות של טהרן, "כי לטורקיה יש יחסים הדוקים מאוד עם איראן. הגבול האיראני והטורקי, חשוב לזכור, לא השתנה מאז המאה ה־16, וגם כאשר מביטים על היחסים הבין־תרבותיים בין איראן לטורקיה - מגלים שהם קרובים מאוד. מחמוד אחמדינג'אד והשלטון בטהרן בכלל לא קשורים למשוואה הזו".
במישור הפרקטי, הוא אומר, "היה משעשע מאוד לראות כיצד שר החוץ הטורקי עמד במבוכה ושתק כשישראל תקפה את השיירה בסוריה. אני משוכנע שממשלת טורקיה שמחה על התקיפה הזו, אך היא שמרה על שתיקה, כי היא אינה יכולה להביע תמיכה כרגע בישראל".
טורקיה היתה לפני חודשים ספורים במצב שברירי מאוד מול סוריה. היכן זה עומד כעת?
"במקרה של סוריה, אין לי ולא לאף אחד אחר בטורקיה סימפתיה למשטרו של אסד - שהרי מדובר בפשיסט. עם זאת, אנחנו לא יודעים, וכך גם שאר העולם, מיהם בדיוק האנשים שעומדים מאחורי כוחות האופוזיציה בסוריה. ארה"ב עשתה טעויות רבות במזרח התיכון. עכשיו האמריקנים יודעים שהם כנראה לא צריכים לתמוך באופוזיציה בסוריה, אבל זה כנראה מאוחר מדי".
קיום דו־לשוני
כנצר לשושלת ספרדית עתיקה, לוי הוא נצר אחרון לדוברי לדינו, שמאז הגירוש ב־1492 נפוצה לכל עבר וכיום רק מעטים דוברים אותה (בישראל יש חוק הרשות הלאומית לתרבות הלדינו, שמטרתו היא שימור השפה).
כסופר, הוא מגלה, ידע כל השנים כי יש "אחריות על כתפיי כדובר לדינו". לכן החל בשנה שעברה בפרויקט ספרותי מיוחד. "התכוונתי לכתוב ספר סיפורים קצרים, של 150 עמודים, שייכתב בטורקית ולאחר מכן שוב בלדינו. אלא שכשהתחלתי לכתוב, התברר לי כי אני כותב רומן, ועוד רחב יריעה, ועליי לדחות את הפרויקט. כעת, הוא צץ שוב לתחייה באופן שונה. אני יוצא לתעד סיפורים רבים מאנשים מבוגרים שחיים בבתי אבות בטורקיה, ואגב יש שם סיפורים נפלאים. אכתוב אותם בטורקית, ולאחר מכן בלדינו. הפרויקט ייצא לאור בעוד כשנתיים".
מדוע יש לך דחף כה עז לכתוב בלדינו, הרי הטורקית היא שפת הספרות שלך?
"זה נכון, אבל לדינו היא הילדות שלי והיקום הנערי שלי, שיחדיו הם חלק נכבד מזהותי. הלדינו נעלמה מן העולם. בנותיי, שהן בנות 25, אינן מדברות אפילו מילה אחת בשפה הזו. כיוון שאני הדור האחרון לשפה הזו, יש לי מחויבות גדולה. נכון שאיני כותב לדינו באותה רמה שבה אני כותב טורקית, ומסיבה זו הסיפורים לא יתורגמו ללדינו, אלא ייכתבו מחדש - זה יהיה אותו רומן שייכתב באופן שונה".
מדוע ספריך עדיין לא תורגמו לעברית?
"אין לי תשובה לשאלה הזו, וזה מעציב אותי. בסוף השנה אהיה מתורגם ל־22 שפות - אבל לא לעברית. 'איסטנבול היתה רומן פיות' הוא ספר עבה מאוד, וזה אולי מדאיג את המו"לים הישראלים שחוששים לתרגמו. אני מכבד את ההחלטה הזו, אבל היא מתסכלת אותי מאוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו