לצד קשיי המשבר - להעריך את מה שיש, לאהוב מרחוק ולהגיד תודה

1

"אנחנו במלחמה!" - במילים דרמטיות אלה השתמש נשיא צרפת, עמנואל מקרון, כשפנה לאומה הצרפתית ביום שני בערב. מקרון, אף שלא עומדים נגדו שלושה כתבי אישום, הופיע בעצמו, ללא רופא מלווה, פעמיים בתוך חמישה ימים, כדי להבהיר לעם בצרפת שבחר בו: "מעולם לא התקבלו החלטות כאלה בעיתות שלום". ימי קורונה הגיעו גם לאירופה, שבשם הגבולות הפתוחים (והיא עדיין צידדה בזה ב־13 במארס!) טמנה ראשה בחול, עד אשר הווירוס הפריד בין מדינות האיחוד. "טוב להיות בבית" שב לראש המצעדים. הפעם בשלל שפות.

היה זה טבעי, שהנשיא הצעיר מקרון ישלח את האזרחים שלו לבידוד כמו באיטליה וכמו בספרד. וכך היה. הצרפתים, בחוסר חשק מובהק, ויתרו על החירות תמורת האחווה. דווקא אלמנט השוויון היה כמעט פועל יוצא מהמצב: גם מי שיש לו כסף, מוותר על הקרואסון.

אירופה הבינה באיחור גדול את חומרת הנגיף. והאיחור הזה עולה ליבשת הישנה לא רק במחיר חיי אדם (איטליה); האיחור גם יעצים, מן הסתם, את מלאכת השיקום. אבל הלוואי והיינו שם. אנחנו עדיין במבוא של אתגר הקורונה. מדובר במשבר עם פרקים. גם המומחים לא יודעים כיצד ייראה הפרק האחרון. חייב להיות סוף חיובי, כי אחרת לא נדע את הסוף.

2

דווקא אצלנו בישראל הנגיף נקלט ברדאר בזמן. שבוע לפני הבחירות שמעתי מראש הממשלה, בשיחת רקע, מילים שהעידו על חומרת המצב. "חיי אדם זה לא משחק", אמר. גם היום אנחנו יודעים מעט על הנגיף. אז ידענו עוד פחות. לא היו מצלמות, והדברים שאמר גם לא היו יוצאים החוצה אלמלא כל מה ששמעתי בימים האחרונים מצד עמיתים, כאילו ראש הממשלה ניפח את וירוס הקורונה. האמת היא שבישראל ההתנהלות היתה מהירה ורצינית. זה כמובן לא אומר שהכל מושלם וזה מחסן אותנו מפני מחיר יקר שעלול לשלם כל אזרח ואזרח. אבל ההבנה המהירה של הפוטנציאל ההרסני של הנגיף על חיי השגרה שלנו, ההתגייסות הקולקטיבית והיכולות הגדולות שלנו, יסייעו לנו מאוד, מן הסתם, בשבועות הקרובים. סליחה, חודשים. הקורונה מאלצת אותנו לריצת מרתון. אנחנו חברה שמעדיפה ריצת 100 מטר. זה רק חלק מהבעיה.  

משום שאנחנו בישראל, אסתכן בהדתה (זו עדיין לא עבירה פלילית) כדי להזכיר שבכל חג וחג שלנו, אנחנו, העם היהודי, מציינים היחלצות מאויב מר ואכזר שמבקש לכלותנו. אלא שהפעם, אף שהאויב הוא חדש ולא נודע, אנחנו לא לבד במערכה. אפילו האיראנים בצד שלנו. הקורונה מצד אחד חושפת את מגבלות הגלובליזציה, אך מצד אחר מאחדת אותנו ושולחת אותנו כל אחד לביתו. איך אמר ראש הממשלה: לאהוב זה לתפוס מרחק.

עוד בנושא:

• צפו: המחווה המרגשת לצוותים הרפואיים

• הנגיף והגיף: הממים על הקורונה שכבשו את הרשת

• מתי מותר לצאת מהבית ומה העונשים? התקנות החדשות לשעת חירום - המסמך המלא

• משרד הביטחון רכש 2,500 מכונות הנשמה

3

הקורונה באה לאדם בעיתוי הגרוע ביותר. אנחנו פשוט לא מתוכנתים לדפוסי המחשבה וההתנהגות שהנגיף הזה מחייב אותנו לאמץ. תחשבו על הדור הצעיר - זה שלא יודע מהן מגבלות; זה שעבורו עושר לא מבטא אושר, ושהכי חשובה לו עצמאותו; והנה בא נגיף הקורונה ומגביל אותו. יותר מזה, בא הווירוס הזה ומחייב אותנו לחשוב יחד: דור המחונך לאינדיבידואליזם צריך לשנות דיסקט. וגם יותר מזה, צמח לנו דור הגוגל שיודע למצוא מייד תשובה לכל שאלה - ופתאום אין. מה עושים?

עושים בדיוק את מה שעשו סבא וסבתא, וגם אנחנו כשהיינו צעירים: אוכלים פתאום בבית ומגלים את המשפחה, מגלים אחווה, מפגינים סולידריות ופתאום יש זמן להקשיב לבן או לבת הזוג כי אין משחקים בטלוויזיה, ויש הרבה יותר זמן עם הילדים כי אין חוגים ואין קייטנות ואין לימודים.

אלה ימים שבהם אנחנו מבינים כמה טוב לנו בסך הכל בחיים, אף שאנחנו כל כך אוהבים להתלונן. מה לא היינו נותנים כדי לשבת סתם כך בבית קפה או לצפות בכדורגל עם חברים או סתם ללחוץ יד של חבר? מרוב שהתלוננו, האל או הטבע, או שניהם גם יחד, באו להזכיר לנו שהעולם שלנו הוא לא כל כך גרוע.

"הכרת הטוב" קוראים לזה, או, אם תרצו, הנס של השגרה. בעוד חודש־חודשיים, אולי יותר, כל זה יהיה מאחורינו, ואומרים שהעולם לא יהיה אותו עולם. הפסימיים בינינו סבורים כי הכל יהיה מפורק, מעמד הביניים יהיה על הקרשים, ענפים שלמים ייעלמו בעקבות פגיעה אכזרית, ויש אפילו הרואים סוג של תוכנית מרשל שמאחוריה לא יעמדו האמריקנים, כי אם הסינים (שיא הציניות).

אבל יש גם אפשרות לראות את העתיד באופן אופטימי: נלמד להעריך יותר את מה שיש, נחזור להקדיש זמן למשפחה ולבית, נצרוך אולי פחות דברים לא נחוצים ונלמד לבלות בארץ. נחזור לשורשים. אם תרצו, וירוס הקורונה יהפוך אותנו לצנועים יותר, אוהבים יותר, מסורים יותר, אולי גם מאמינים יותר.

4

ב־20 ביולי 1969 עשינו צעד קטן על ירח, שהיה צעד גדול לאנושות. בנובמבר 2019 פשט וירוס הקורונה על כדור הארץ, הכניס עולם שלם לבידוד ובעיקר החזיר את האנושות לקרקע. יותר מתמיד מורגשת עכשיו העובדה שאנחנו חיים בסוף עידן. אני מצטט לאחרונה בלי סוף את ספרו של שטפן צווייג, "העולם של אתמול". וירוס הקורונה מזרז את המעבר לעידן הבא באופן מהיר יותר, קטלני יותר ואכזרי יותר. 

אבל למילה "חירות" תהיה משמעות אחרת כשנצא מזה. נלמד להעריך שוב את השגרה המעצבנת. ולחשוב ששתי הערים שבהן ביקרתי מאז תחילת השנה יחד עם המשפחה היו רומא ומדריד. רומא הקסומה שבה לא ביקרתי 40 שנה. מי היה מאמין שבתוך שבוע־שבועיים יהפכו שתי הבירות לחזית המלחמה בקורונה? לחשוב שפעם חשבתי שמסעות לטהרן, ללוב או לביירות היו מסוכנים. 

זה רק מלמד את הדור שלנו פעם נוספת שהכל יכול להיות, והכל עוד יכול לקרות. ראינו את קריסת ברית המועצות, את אסון התאומים, את ערפאת זוכה בפרס נובל לשלום, מטוסים אירופיים מפציצים בלב אירופה (קוסובו), וגם ראש ממשלה נרצח ונשיא מצרי מודח על ידי הרחוב, ובדרום אפריקה נבחר נשיא שחור. חשבנו שראינו הכל. ואז באה הקורונה ללמד אותנו שכל מה שאתה חושב שיכול להתרחש - קורה. ולכן מותר להיות מודאגים ולעשות הכל כדי לשמור על מה שיש ובעיקר להעריך.

ובינתיים אני חושב על ולאסקס וגויה, שאותם ביקרתי במדריד, או על רוחו של מרקוס אורליוס המסתובב ברחובות רומא השוממים. מניח שאורליוס, עם האסכולה הסטואית שלו, היה תורם לנו פתרונות. אבל אנחנו, החיות האנושיות של המאה ה־21, חשבנו שמצאנו את הנוסחה המביאה לנו שליטה מוחלטת. הקורונה באה להבהיר לנו שגוגל לא יודע הכל. מגדל בבל נוסח 2020. אולי היינו יהירים מדי. בטוחים מדי. נחרצים מדי.

את הקורונה ננצח, והניצחון יהיה מוחלט אם נלמד לסמוך על עצמנו. אבל עד אז נאהב איש את רעהו מרחוק. וגם נלמד להגיד תודה לרופא, לשכן הנחמד, לשליח ואפשר גם לראש הממשלה - אלא שכאן זה אולי לבקש יותר מדי מחלק מאיתנו שסובלים מנגיף אחר: נגיף ה"רק־לא־ביבי", שממשיך למנוע ממשלה. אבל זה כבר חריף יותר. את הקורונה, להבדיל, נכריע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו