מאז שהצליחו בבחירות, איבדו חברי המשותפת כל בקרה על מה שיוצא להם מהפה. כמו ילד עם בעיית ויסות חושי, שרוצה אהבה וחברים אבל מתנהג הכי גרוע שאפשר כשכבר מזמינים אותו ליום ההולדת בכיתה.
אחמד טיבי אומר שהביטוי "ארץ ישראל" הוא ביטוי קולוניאליסטי והוא אינו מקבל אותו, עאידה תומא סלימאן רוצה לבטל את חוק השבות, ועופר כסיף, נו, עופר כסיף. מה זה משנה בכלל מה הוא אומר. רחמים עליו ועל כל היהודים שהצביעו למשותפת.
ההזדמנות שנוצרה בגלל תוצאות הבחירות האלה היא של פעם בחיי המדינה, אבל חברי המשותפת, שמשתפת גם שונאי ישראל וגם מתעבי ישראל, לא עומדים בפיתוי של לשפוך את הדלי על הרגליים של עצמם. במקום למתן ולהעביר איכשהו את המהלך המאוד בעייתי הזה בגרון של מי שרוצים שיסתיים שלטון נתניהו, הם מקצינים, דואגים שנוכחותם תהיה הכי חפוזה שאפשר, שישמשו רק לתרגיל פוליטי קצר־מועד - במקום לשים רגל בדלת ולחולל שינוי בדעת הקהל היהודית, שיאפשר בעתיד יחסים פרלמנטריים של כבוד ושלום בין העמים.
כשאני מקשיב לאיימן עודה ולאחמד טיבי ולעאידה תומא סלימאן, יש לי תחביב. אני סופר מילים מתחילת הראיון עד שתישמע המילה גזעני. אצלם כולם גזענים, חוץ מהם, כמובן, השייכים לדת הגזענית מכל הדתות, שגוזרת מוות על ה"כופרים", ולעם הגזעני בעולם, שהתחיל לרצוח את אבותינו כשהגיעו לארץ בתחילת המאה ה־19, בלי לברר בכלל מי הם ומה תוכניותיהם. בדרך כלל לא עוברות חמש מילים והמילים "גזען" או "גזענות" מופרחות לאוויר. חיים באוטומט. כך גם האוטומט של פיזור זבל מילולי על המדינה ועל העם היושב בה, העם היהודי, בכל הזדמנות.
די כבר, משותפים, קיבלתם רגע פז בתולדותיכם. עדכנו את הדיבור שלכם, תוכלו להיעזר למשל בחברי אחסן חלאילה, חבר הפאנל הקבוע בתוכנית הבוקר, איש מפלגת העבודה מסכנין, שיוצר דיבור חדש. הוא לא מתקרבן, לא מתחנף, מבין שהוא ישראלי, לא פלשתיני שחי במה שמכונה ארץ ישראל. ישראלי.
איתו אפשר לעשות עסקים, איתו אפשר לחלוק מרחב משותף. אתם הרי מתים להשתייך, אבל לא מצליחים להתגבר על בעיית הכבוד שלכם, הבעיה שתוקעת את החברה הערבית בכל מדינותיכם. הכבוד שלכם לא נותן לכם להיות מיעוט ליד אל־יהוד. ואנחנו הגזענים. מצחיק.
משותפים, רשימתכם לכנסת גדלה, עכשיו נראה אתכם עצמכם גדלים.
אלכוג'ל
השבוע הזה נע בתזזיתיות בין אלכוהול לאלכוג'ל. לא יודע מה היה יותר "עדלאידע" - השתייה של פורים או חיטוי הידיים בג'ל האלכוהולי. לי אישית העור על כפות הידיים כבר בקושי מחזיק במקומו מרוב שטיפות וחיטויים, עוד רגע וינשור כמו נשל של נחש.
זוכרים את תחילת מלחמת המפרץ, כשחשבנו שעם מסקינג־טייפ נתגונן מהתקפה כימית של סדאם, ומחיר סרטי הבידוד האמיר בתוך שעות? אם חייתם אז, אתם זוכרים. אני בוודאי זוכר, זו היתה פתיחתו של פרק מפואר בתולדותיי, פרק משה המבודד, אותו נוכל שגילמתי ב"העולם הערב", שמכר לארז טל חתיכת סרט דביק במאה שקל, וגם זה רק כי דוד שלח אותו.
איור: שירה קורח
והנה חולפים העשורים, ומתחלפות הדרמות בחיי האומה, ועדיין כל מצב משברי מריץ אותנו לקנות משהו, כי נדמה לנו שהוא יגן עלינו, ותמיד יבוא איזה משה המבודד ויגזור עלינו קופון. עכשיו, במשבר הקורונה, מוצרי חיטוי הידיים הם הלהיט הגדול.
איך אני יודע? לפני פרוץ המגיפה רכשתי בקבוקון אלכוג'ל ברשת פארם בעשרה שקלים. היום אותו בקבוקון נמכר שם ב־20. בלי בושה. לא מאכער שכונתי שמנצל מצב, אלא רשת מבוססת, שמכירותיה עלו יפה בגלל המצב, לוחצת על הלימון הצרכני עוד קצת, אולי נשארה טיפת מיץ בארנק הישראלי המתרושש.
גם ברשתות הכל לבית לא טומנים יד בג'ל ומוכרים בעשרה שקלים מסיכת נייר שאין בה שום תועלת בהגנה מפני הנגיף המניאק. מסיכה אחת. בימים רגילים אפשר לקנות חבילה של כאלה בעשרה שקלים ולקבל עודף. עכשיו פירקו את החבילות לבודדות, משל היו סיגריות בקנטינה של הכלא.
זה בסדר להרוויח ממשברים. יזם זריז שיביא בדיקות ביתיות לקורונה וידפוק מיליונים - מגיע לו. בעלים של מלונית זיווגים על בסיס שעתי, שהפך את העסק המפוקפק שלו לחדר בידוד (ראיתי בעיתון) - שיהיה בריא, וסוף-סוף יהיה אצלו נקי.
לו אני שר האוצר, הייתי מטיל פיקוח על מוצרי ההיגיינה. אבל עד שזה יקרה, למכור במחיר כפול מוצר שלא התייקר ושיש סטוק ממנו, זה ההפך מערבות הדדית. זו פרימת הרקמה האנושית האחת לטובת רווח חולף. ומול הקורונה, ערבות הדדית טובה ונחוצה לפחות כמו אלכוג'ל.
ידיים
מאז שהקורונה חוגגת, אני לא לוחץ ידיים. בשבילי זאת גזירה לא פשוטה, כי במסגרת העבודה שלי אני פוגש מדי יום המון אנשים, חלקם ממש מכובדים פלוס, חלקם מתרגשים לפגוש אדם שהם מכירים רק מהמסך ונפשם יוצאת לאיזו לחיצה אמיצה. אני מזהה את ההתכוונות הגופנית בדרך אלי ואת היד הנדרכת ללחיצה, ומודיע - אני לא לוחץ ידיים. קורונה. מייד קמֵלה היד המושטת, אכזבה מהולה בהבנה עולה על פני הדחוי/ה, והאירוע מתקדם גם בלי הלחיצה.
זה מפריע לי. אני אוהב מגע גופני, שמח ללחיצת יד טובה, אפילו חיבוק, אם שני הצדדים בעניין. מגע גופני לפני ראיון מייצר איזו פתיחה ראשונית, שבלעדיה קשה לי יותר להתחיל את ההמראה לשיחה המצולמת. המצב הנוכחי הוא כמו אנרגיה של חיבור, שמבקשת לצאת ולא יכולה. אני מתקשה להבין אנשים שחיים כך את כל חייהם, בהימנעות.
השבוע בא לארץ חבר מאוסטרליה. פעמיים בשנה הוא בא לבקר את אמו, ומייד אחרי שהוא מחבק אותה, הוא בא לחבק אותי. החבר הזה הוא הגבר המחבק הכי טוב שאני מכיר, כך חושבת אשתי. והנה הוא מצלצל בדלת, אני פותח, הוא פורש זרועותיו, אני מדמיין את מסלול הטיסה שלו מאוסטרליה לכאן, שעבר איפשהו ליד שמי סין, ומחליט שעם כל הצער, אדם שירד הרגע ממטוס לא מקבל חיבוק בעת הזאת.
אנחנו מסתפקים בנגיעת מרפקים. באסה, איזו חלופה עלובה. כמו אלה שהתחילו ללחוץ נעליים. שום שמחה לא נוצרה, שום חום לא עבר. שום אוקסיטוצין לא נוצר. מבחינתי שיעשה סיבוב פרסה ויטוס בחזרה לסידני, עד שתחלוף המגיפה.
אני לא היפוכונדר, אבל לא בא לי על הבידוד הזה, בטח לא להיות בשקית שחורה. מתפלל שממש בקרוב יוכלו הידיים לתת שוב כִיפים חופשי, ללחוץ, לחבק, להתלכלך ולגעת באלכוהול רק לצורכי שתייה. ועכשיו חטאו את הידיים, התעטשתי בשעת הכתיבה ממש על העיתון שלכם.
avrigilad@gmail.com
