בסתיו הראשון שלנו באפרת נתקלתי בתופעה הדמיונית הזאת: ילדים יהודים הולכים לבית הספר ולידם על השביל פוסעות חמולות פלשתיניות בדרך לקטוף זיתים. בהתחלה פחדתי, התקשרתי למוקד הביטחון להתריע על הסכנה, אבל מהצד השני של הקו הסביר לי התורן: "זה הנוהל פה, אנחנו בעיצומה של עונת המסיק".
שבע שנים אחרי, אני כבר מחכה לתקופה הזאת. למדתי לזהות את ריח הזיתים הבשלים, להכיר את התכונה ליד המחסומים ולחבב את התמונות הפשוטות של ערבים ויהודים שממש כמו בפסוק הידוע, מסרבים להיות אויבים.
שמונה בבוקר בצומת אפרת צפון, משפחת סביח' מאל־ח'דר בהרכב מצומצם מחכה עם צידנית, דליים וסדינים. אחרי שהושלמה כניסת הפועלים הסדירה, מגיע זמנן של המשפחות המוסקות. סבתא ג'מילה, כלתה סוהאד ושלושה נכדים - האחים אחמד (26) ומוחמד (22) סביח, ומוחמד סלאח (20) - מציגים תעודות, עוברים בידוק ונכנסים. אחמד הוא מהנדס מחשבים ברמאללה, מוחמד אחיו פיזיותרפיסט בבית לחם, ומוחמד הצעיר סטודנט באוניברסיטת ביר זית. כולם יחד פוסעים אל חלקת האלוהים הקטנה שלהם, עשרה דונמים של מטעי זיתים ומעט כרמים, בפאתי שכונת הדקל באפרת, סמוך לכביש הביטחון.
"זיתים כבר מזמן אינם העסק המשפחתי שלנו", מוחמד סלאח מסביר. "הם אף פעם לא באמת היו וכיום זה יותר בולט. לכל אחד יש עבודה משלו, הדור שלנו מצא מקצועות חופשיים, ודור ההורים עסוק בענייני הבית. אנחנו מגיעים לכאן בעיקר בשביל סבתא", הוא מצביע על המוסקת הוותיקה בת ה־80, שפניה מחורצים כעצי הזית ועיניה מאירות מתוכם.
השטח מלמד כי פלשתינים רבים מוסקים בבטחה בשטחי היישובים היהודיים // צילום: מרים צחי
ג'מילה מספרת שהמשפחה שלה הגיעה לאל־ח'דר לפני 400 שנה, וכל צאצאיה גרים בעיירה הזאת המשתרעת בין אפרת לבית לחם. "את האדמות האלה התחלנו לעבד לפני 50 שנה אני חושבת, לא זוכרת בדיוק", היא מחייכת, "יש לנו אדמות גם בבית לחם ובאל־ח'דר קרוב לבית, אבל לכאן אני קשורה במיוחד".
האדמה והנוסטלגיה
סוהאד פורסת סדין רחב מתחת לעצי הזית ומתחילה לעבוד. אחרי נענוע ראשוני של הענפים וקטיף קצר היא מתפנה לתפעל את הפיקניק: פיתות עם פסטרמה ("תאכלי", היא אומרת לי, "זה תרנגולת, זה מותר לכם"), לחם עם גבינה צהובה, לאבנה. חותכת ירקות ומרתיחה את התה.
הבנים יושבים בכיף על הטרסות ומסבירים שהמסיק בשבילם מושתת על הכבוד לדור הבא. "כשהיינו קטנים היינו באים לכאן כל יום", אומר מוחמד סביח, "כל השבט היה מגיע. היום אנחנו לוקחים כמה ימים של חופש מהעבודה כדי לשמח את המבוגרים. מה שקוטפים כאן ומה שקוטפים ליד הבית מספיק לנו לכל השנה, סבתא ואמא מכינות מזה שמן זית וכובשות זיתים", אומר מוחמד סביח, ואחמד משווה ומעלה: "זה לא רק הזיתים והפיקניק והמשפחתיות. אלה האדמות שלנו ואנחנו קשורים אליהן, ההגעה לפה פעם בשנה מבטיחה את ההישארות שלהן בבעלותנו. היו יהודים שהציעו לנו לקנות אותן, אבל אנחנו לא רוצים. החלום שלי הוא לבנות כאן בית נופש קטן, להשאיר רק כמה זיתים ועל יתר האדמה לבנות".
בחלום שלך, אתה רואה את עצמך חי כאן כשהבתים של אפרת קרובים כל כך?
"אנחנו חיים טוב איתם, כל אחד עסוק בשלו, עובדה שכל השנים אנחנו נכנסים לאדמות שלנו כמעט בלי הפרעה. אני מודה שהאופן שבו אפרת מתרחבת בשנים האחרונות מפחיד אותי, יש לי לפעמים סיוטים שאפרת כל כך תגדל שלא תהיה לנו אפשרות לחזור לחלקות שלנו ולעבד אותן, אבל כשאני נמצא בשטח ורואה שהכניסות והיציאות נמשכות גם כשאפרת גדלה, אני אופטימי".
את העתיד שלו הוא רואה כאן, לא ברמאללה שבה הוא מתגורר: "שם אין חיבור לטבע, רמאללה נהייתה עיר. אנשים לא נחמדים אחד לשני, אני שייך לכאן". "יש כאן שלום", אומרת ג'מילה בערבית שהצאצאים שלה מתרגמים, "החיים הפשוטים כאן טובים, אף אחד לא מפריע לנו ואנחנו לא מפריעים לאף אחד".
עודד רביבי. "לבנות גשרים של הידברות" // צילום: גדעון מרקוביץ
המסיק הפלשתיני בתוך יישובים יהודיים כבר מזמן אינו תופעה, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים בכל שטחי יהודה ושומרון. אין בנייה ישראלית על אדמות פרטיות, וחלק מהרשויות המקומיות מקבלות בברכה את עובדי האדמה, בעלי השטח שמגיעים בהתמדה לבצור בקיץ ובעיקר למסוק בסתיו.
המינהל האזרחי מתאם את כניסתם של חקלאים פלשתינים מרחבי יהודה ושומרון על מנת לבצע פעילות חקלאית, ומדווח כי העונה הנוכחית נרשמת כמוצלחת במיוחד. התפוקה המוערכת בסופה עשויה לעמוד על 146 ק"ג זיתים לדונם, והיקף היבול הצפוי הוא כ־140 אלף טונות של זיתים, מתוכם כ־124 אלף טונות מיועדים להפקת כ־27 אלף טונות שמן זית לשוק המקומי וליצוא, כאשר יתר היבול - כ־16 אלף טונות - מיועד לכבישה.
כניסות פלשתינים נערכות בליווי ביטחוני באזור בנימין, שומרון וקריית ארבע, כאשר על פי רוב שני הצדדים לא מרוצים מהמציאות הזו. הכניסות הללו מגיעות לתודעה הציבורית רק אם יש פרובוקציות. עיקר המסיק הפלשתיני החופשי מתרחש באזור גוש עציון, בעיקר מסיבות אידיאולוגיות. "החיים במדינת ישראל בכלל וביו"ש בפרט הם מטוטלת בין דאגה לצורכי ביטחון לבין רצון לקיים חיים תקינים. כולנו נעים במטוטלת הזאת", אומר עודד רביבי, ראש המועצה המקומית אפרת. "אם אתה עומד בראש רשות שחיה בשכנות לאוכלוסייה ערבית, אתה שואל את עצמך איפה האיזון ומה האינטרס".
לאפרת יש ניסיון שמבוסס על כמעט 40 שנה של יחסי שכנות עם הפלשתינים מתוך תפיסת עולם שיחסי השכנות הם אלה שיתרמו לביטחון. "איפה שאפשר לבנות גשרים שמבססים הידברות והכרה - צריך לעשות את המקסימום. המסיק הוא דוגמה לפעילות שאפשר לקחת לכיוון של מלחמה על זכויותינו על הארץ ולהפוך לאירוע אלים, או להשתמש בה כהזדמנות לבנות אמון", אומר רביבי.
מלבד החלקות הפלשתיניות הפרטיות שבשטחי אפרת, נותנת המועצה לערביי האזור למסוק גם מהעצים ששייכים למועצת אפרת. "אנחנו פחות אנשי אדמה, פחות מתעסקים עם המסיק, אם אנחנו יודעים שמי שחי מעבודת האדמה, עוד עץ או פחות עץ משמעותי בשבילו, אנחנו בפעולה קטנה יכולים לייצר תרומה משמעותית ולחזק יחסי אמון".
אבל האנשים שדיברנו איתם כבר לא ממש מתפרנסים מחקלאות, הם חולמים לבנות בתים.
"רבות מחשבות בלב איש. גם אנחנו נוטעים כרמים כדי לתפוס קרקע. בסוף אני מנסה לייצר יחסי שכנות טובה ופחות לחפש את החיכוכים. המסיק נעשה בעצים שניטעו לפני עשרות שנים. נטיעות חדשות נבחנות על סמך מפות בעלות, בשני הצדדים.
"כבר היום מדברים על בנייה ערבית בשטחי C. השאלה היא אם הבנייה נעשית בהיתר או לא. אנחנו צריכים להגיע להבנה שכמו שלנו יש צורך לבנות עבור האוכלוסייה שמתרבה, גם בצד השני זה ככה. המציאות המדינית כרגע לא מאפשרת להם לבנות, ולכן אין מה להיות מופתעים שקובעים עובדות בשטח. אם המדינה היתה מגבשת מדיניות מסודרת, היינו רואים איפה הם יכולים לבנות ואיפה אנחנו, זה היה מוריד את מוקדי החיכוך ומייצר נורמליות. יש אנשים שיש להם אינטרס להשאיר את הסכסוך ככה ולגרום לכך שבנייה לא מתבצעת בהכרח על פי ההיתרים".
גאווה מקומית
שני קילומטר ממועצת אפרת נמצא הכפר ג'ורת א־שמעה, שבעבר נחשב עוין ושימש מקלט למחבלים, והיום תושביו באים למסוק ליד מוסדות החינוך הישראליים. בג'ורת א־שמעה שוכן גם בית הבד של מחמוד סבטין, תושב חוסאן. "כשהתחלנו עם המפעל, בשנת 2002, הכבישים היו קשים והדרכים סגורות", הוא אומר, "היה לנו מישהו עם קשרים באפרת, פתחו לנו שם את השער. הכנסנו קונטיינר דרך אפרת כי דרך הכבישים הראשיים היה אסור. בית הבד שלי נפתח בזכות היהודים".
ראג'י סבטין. "הבטחתי מזמן לאבי לשמור על אדמות המשפחה" // צילום: מרים צחי
50 אחוזים מתוצרת המפעל מבוססים על תנובת החלקה המשפחתית, שהשתבחה בזן הבלדי הנדיר שמתאפיין בשמן טעים וסמיך שנמכר ב־50 שקלים לליטר. מחמוד מייצא לרשתות פלשתיניות, אך בעיקר ללקוחות בוטיק מהאזור: "אני מוכר בגוש עציון, ירושלים, מעלה אדומים, רובם מקבלים ממני משלוח עד הבית. עכשיו קיבלתי הזמנה גדולה מראשון לציון. השמן שלנו יותר טוב ממה שעושים בגליל, והמחיר בהתאם".
המטעים של מחמוד משתרעים על חלק קטן מנחלות הזיתים של חמולת סבטין, 70 דונם למרגלות ביתר עילית. 20 מטרים מאיתנו ניצבת שכונת בניינים מדורגים, את היסודות שלהם יצק מחמוד בעצמו ב־1981. כשנכנסתי עם ג'מילה לאפרת, המאבטחים הסתכלו על המסמכים וערכו בידוק קצר, כשאני מגיעה עם מחמוד ואחיו, ראג'י, לעיר החרדית ביתר עילית, הש"ג מהנהן ומברך לשלום את השכנים בלי לעכב אותם דקה, והם מורשים להיכנס עם רכב עד המטעים. אולי מפני שהדרך שלהם לאדמה עברה בבית המשפט העליון: עתירה שהוגשה ב־1982 בדרישה לאפשר את עיבוד האדמה, הסתיימה ב־2007 בהעברת האדמות בטאבו על שם ראג'י סבטין, עם חותמת של אהרן ברק. עיריית ביתר נאלצה לגדר על חשבונה את החלקות של סבטין, לבל יפגעו בהן תושבי הסביבה, ומשמעות הדברים היא שאם ראג'י רוצה לבנות בית על חלקת הזיתים, הוא יכול.
יהודים הציעו לקנות ממך את השטח?
"כן. ב־2007, אחרי הפסיקה של בית המשפט, הגיע אלי תורם גדול של הימין. הציע לי 35 מיליון דולר תמורת 51 דונם אדמה. אובאמה לא היה אז נשיא ארה"ב, והתורם הציע לי אזרחות פלשתינית ודרכון ואמר שכדאי לי לנסוע לאמריקה, כך אוכל להצביע שם בבחירות ולהשפיע".
איך לא לקחת את זה בשתי ידיים?
"כי הבטחתי לאבא שלי מזמן שאשמור על האדמות של המשפחה. וזה מה שאני עושה עד היום".
בתו של ראג'י הגיעה אל החלקה מוקדם בבוקר, יחד עם שלושה ילדים קטנים ושלוש דודות מבנות המשפחה. אחת מהן, חאנין, נשואה לראש המועצה המקומית, מוחמד סבטין. "הייתי שמחה לגור כאן, החלום שלי זה לבנות בתים קטנים בתוך החלקה, אבל אין לי כסף", היא אומרת.
את אשתו של ראש המועצה, איך אין לך כסף?
"אצלנו זה ראש מועצה בהתנדבות. הפרנסה ממקורות אחרים".
"מגוש עציון יבוא שלום"
בעלה של חאנין משמש גם מנהל התיאום והקישור של הרשות הפלשתינית במחוז ירושלים. אני שואלת אותו למה הם לא הולכים לאיחוד האירופי או לרשות הפלשתינית ומבקשים כסף כדי לבנות סמוך להתנחלויות. "האיחוד האירופי לא אוהב אותנו, והרשות תרצה לקחת לעצמה", מסביר ראג'י, "אם אנשים מבחוץ יהיו מעורבים, אנחנו לא נקבל את האישורים הדרושים ולא נתקדם. עדיף לעשות בסבלנות, בעצמנו".
גם במשפחת סבטין מדובר בהשלמת הכנסה. רוב המשפחה עובדת במשרות מסודרות, לא בחקלאות. המסיק הוא המורשת, הקשר לאדמה, וגם הבטחת העתיד.
איך ייראה השטח בעוד 20 שנה?
סבטין: "בקצב שאנחנו עובדים היום, ייראה הרבה יותר טוב. יהיה לי אישור של בנייה חקלאית ואני אבנה כאן בית".
זה לא יפר את הסטטוס קוו בין הפלשתינים למתנחלים באזור?
"ישנתי כאן בעבר כששמרתי במפעל הזה", מצביע ראג'י לכיוון אזור התעשייה של ביתר עילית. "מערכת היחסים פה בינינו לבין עיריית ביתר והביטחון והתושבים היא טובה מאוד, בנויה על כבוד הדדי. אדרבה - אם ליהודים יש פה אדמות, יבואו גם הם ויבנו עליהן בתים".
מישהו ינסה לפנות אותך אם תבנה פה?
"אני לא חושב. לפי איך שמתנהגים איתי כאן, זה לא יקרה".
איך אתה רואה את ביתר עילית בעוד 20 שנה?
"ביתר עילית תהיה עיר גדולה בגודל של ירושלים, אבל כבר לא תהיה חרדית. לפי מה שאני רואה פה על היהודים יש הרבה חוזרים בשאלה, אנשים לא מרוצים מהכפייה הדתית כאן".
ואת גוש עציון?
"גוש עציון ישגשג אפילו יותר. אפרת תהיה עיר מרכזית שמחברת בין הגוש המערבי והגוש המזרחי, ותהיה מרכז השלום שלנו. השלום יפרוץ. והוא יפרוץ מעציון. עבור כולנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו