לקראת מערכת הבחירות הזאת אני נזכר בבר־מצווה של נחצ'ה. היינו תלמידי כיתה ז' בחטיבת ביניים שבימים ההם נחשבה לרפורמה חדשנית בתחום החינוך. הברמצוות שהוזמנו אליהן, לעומת זאת, היו אירועים שמרניים סטנדרטיים ומשעממים במיטב חוסר הסגנון של אותם הימים.
פעם בשבועיים בערך לבשנו בגדי שבת, ארזנו מתנה - ספר, אלבום תמונות, פנס "קומנדו" או עט נובע - נפגשנו עם החבר'ה הנרגשים ועלינו יחד לאוטובוס, שלקח אותנו לאולמות עם שמות יצירתיים כמו רסיטל, בון טון או רפרטואר. כל אלה - כמו גם שמות הלהקות שניגנו שם - נשמעים היום כמו פרי מוחו הקודח של סרג'יו קונסטנצה, הנוכל הנהדר מ"גבעת חלפון".
כשהגענו לאולם עברנו דרך יותר מדי מראות בוהקות ואכלנו יותר מדי בורקס עם רוטב פטריות, שהיה דבר שאף אמא לא ידעה להכין. משפחת השמחה ישבה לאורך שולחן שבמרכזו חלה ענקית וצייתה ללא עוררין למנהיג הלהקה, שניהל את האירוע ביד רמה.
האיש - תסרוקת פן משוחה ברילנטין, מכנסי סן־טרופז וחליפה נוצצת בצבעי בורדו או שמנת - נראה מפוקפק כמו סוחר סמים קולומביאני, אבל כשהוא ציווה להדליק נרות, להרים לחיים או לקבל בתשואות את דרשת הבר־מצווה - כולם סרו לפקודתו. גם כשהוא הזכיר יותר מדי פעמים את שם הלהקה, וגם את מספר הטלפון, אף אחד לא חשב שהוא חורג מסמכותו.
בניגוד לאולמות, לנו עצמנו עדיין היו שמות שלא ניסו בכלל להיות אופנתיים. חוץ מכמה בודדים שכבר החזיקו ברשותם שמות פרטיים פורצי דרך כמו טל, דרור ועמית, רובנו סחבנו את השם של איזה סבא או דוד, נוחם עדן.
קראו לנו חיים, ויהודה, ויעקב, ואפילו כינויי החיבה היו מיושנים ובעלי צלצול גלותי. אנחנו היעקבים הפכנו לינקי או לקובי, תלוי במוצא. משה הסלוניקאי הפך למושיקו, ומשה האשכנזי הפך למויש. צבי היה צביקי, ועובדיה - עובד. ומנחם ולדימירסקי - שאני זוכר אותו שמנמן, טוב לב ואחד המצחיקים - היה נחצ'ה.
פתאום, באמצע הבר־מצווה של נחצ'ה, עבר גל באולם. אני זוכר את זה כמו חשמל. כמו הלם מסוים שאף אחד לא היה יכול להתעלם ממנו או להישאר אדיש אליו. כולם ניתרו ממקומותיהם. אנשים עברו לדום. אל האולם נכנס מנחם בגין. בכבודו ובעצמו. יהודי לא גדול, לא יפה במיוחד, ולכאורה גם לא מרשים, אבל איזו כניסה!
הלהקה עצרה באמצע הקטע ההוא של "הצלליות". הגיטרה החשמלית המצועצעת נותרה תלויה במין פוזה ילדותית על הצווארון של ההוא עם הפן. המתופף הפסיק להסתכל על הבחורות. המלצרים קפאו במקומם עם המגשים בידיים וחדלו מלשאול את השאלה הנצחית "בקר או שניצל?"
עירונים מבוגרים וחסרי הבעה במגבעות מגריט קטנות ובמשקפיים עבים התרגשו כמו שלא האמנתי שאנשים כאלה מסוגלים בכלל. כולם נותרו פעורי פה ורק חיכו לאישור שאפשר ומותר להתקרב.
מה אומר ומה אדבר? מאז ועד היום לא זכיתי להיות עד לעוצמה כזאת של קבלת פנים. עם השנים הזדמן לי להנחות אירועים קטנים וגדולים. הזמנתי לבמה ראשי ממשלה ונשיאים. קראתי לזמרים קשישים ואהובים לחזור ולשיר את השיר שהעלה אותם לגדולה לפני 50 שנה. זכיתי אפילו להזמין את אורי מלמיליאן להדליק משואה!
ראיתי קהלים קמים ומריעים, צבטתי את עצמי כדי לוודא שאני לא חולם, אך מעולם, מעולם שכה יהיה לי טוב, לא חוויתי תזזית שמתקרבת אפילו לזאת שאחזה בנו בבר־מצווה של נחצ'ה. אם אליהו הנביא או אלביס פרסלי, בכבודם ובעצמם, היו מגיעים למקום, אני לא חושב שהתגובה היתה נרגשת יותר. או ליתר דיוק, אסירת תודה ומשתאה, כמעט משתחווה בפניו של בגין.
בגין עמד ונשא דברים קצרים. גם האבא דיבר עד כמה שההתרגשות אפשרה לו לדבר. בנוגע אלינו, כולנו היינו נערים פרחחים בתקופה שבה עדיין לא המציאו את הריטלין, את הפרעות הקשב או את אמנות האבחון. בקיצור, אני לא זוכר בדיוק מה נאמר שם. אבל כולנו הבנו די מהר שנחצ'ה שלנו, מנחם, נקרא בעצם על שם בגין. שהאבא היה חבר אצ"ל או לפחות מעריץ גדול, ושמעטפה נרגשת ותמימה שנשלחה אל בגין לקראת שמחת הבר־מצווה, אכן נפתחה, ואפילו נקראה.
ובסופו של דבר, בגין, מפקד האצ"ל, ראש האופוזיציה הנצחי והאיש שבן־גוריון ומפא"י העדיפו שלא לנקוב בשמו, החליט לפנות ערב בלו"ז הצפוף ולכבד את האירוע, ואותנו, בנוכחותו. הוא לחץ אינספור ידיים, הצטלם בחיוך גדול, ואם אני זוכר נכון, אפילו הצטרף למעגל ורקד איתנו "מזל טוב וסימן טוב".
• • •
זמן מה אחרי הבר־מצווה ההיא של נחצ'ה התחילה מערכת הבחירות שבסופה עלה בגין לשלטון. אני מאמין שכל מי שנכח שם הבין פתאום שיכול להיות מהפך. מפלגת העבודה של אותם ימים היתה כמו אוסם, כמו תנובה, כמו חברת החשמל וכמו מכבי ת"א בכדורסל. המדינה היתה שלהם, וזה היה לגמרי בסדר. לאיש מאיתנו לא היתה תודעה פוליטית כלשהי.
רובנו גדלנו בבתים דתיים של אנשים כנועים, שהאמינו בקב"ה ובסטטוס קוו והצביעו מפד"ל מתוך אמונה שלמה שיוסף בורג חייב להיות שר הפנים לנצח נצחים.
נדמה לי שהבר־מצווה ההיא של נחצ'ה ותגובת הציבור לכניסתו של בגין היו החוויה הפוליטית המשמעותית הראשונה בחיי. אחריה התחלתי לקרוא עיתונים, להתעניין. לבלוע מאמרים דעתניים וסבוכים ולנסות לנסח את המחשבות שלי עצמי.
היום כל זה נראה לי כמו זיכרונות מגלגול אחר. סיפור מופרך והזוי. היום כבר אף אחד לא יקרא לילד שלו על שם מנהיג פוליטי. ומי בכלל יזיז את הראש מהצלחת כי איזה מועמד נכנס לאולם? מי יגיש בורקס עם רוטב פטריות, ואיפה תמצאו מישהו שדי באזכור שמו כדי שמין רגש יחלוף באולם, משהו מעולמו של "הוד המלכות"?
אני אפילו לא יכול להגיד אם אני מתגעגע לימים ההם. דבר אחד בטוח, תנו לי עוד מערכת בחירות שתהיה כל כך נמוכה, מלוכלכת ופיכסה כמו זאת הנוכחית, ואני נפרד בעצב מכל המשחק הדמוקרטי ומתחיל לתמוך בכל ליבי בהחזרת השיטה המלוכנית.
שם לפחות האידיוט נבחר עם לידתו; הוא אמור לגדול לתוך התפקיד, מי יותר ומי פחות, ואין לך הרבה מה לעשות עם זה. ובעיקר, אתה לא חייב פעם בארבע שנים לשנוא עד מוות את כל מי שלא חושב כמוך. להיעלב, להעליב, לחסום, לאנפרנד ולאבד את שאריות ההומור, האירוניה או הספורטיביות. האמת? זה נורא מעייף.
(צילום: אי.פי)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו