היקיצות בבוקר הן השגרה הקשה ביותר עבור גיל בן סימון (25), סטודנטית להנדסת ביוטכנולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון, החולה בטרשת נפוצה. תחילה היא מביטה סביב, כדי לוודא שראייתה שוב אינה מעורפלת. לאחר מכן היא מזיזה בזהירות את ידיה ורגליה, כדי לשחרר את הנוקשות האוחזת בהן. ורק אז היא מתרוממת לאיטה, מחשש שהוורטיגו הקשה לא יצוץ שוב במפתיע.
המחלה חשוכת המרפא התפרצה אצלה בתחילת שירותה הצבאי, כששימשה מאלפת כלבים, ואחר כך סגנית מפקד פלוגה ביחידת עוקץ. הכאבים שחשה בברכיים הפכו לחוסר תחושה ברגל וביד שמאל, ובהמשך החמירו התסמינים לחירשות חלקית ולעיוורון בעין ימין. תלונותיה לרופא היחידה, לנוירולוגים ולאורתופדים צבאיים לא העלו דבר. פעם אחר פעם הם טענו שהבעיה פסיכוסומטית, והוצע לה להיפגש עם קצין בריאות הנפש. עם שחרורה משירות קבע אובחנה הטרשת מייד על ידי רופאה אזרחית.
בשבוע שעבר, לאחר מאבק ארוך, קיבל אגף השיקום במשרד הביטחון את תביעתה של גיל להכיר בה כנכת צה"ל, לנוכח חוות דעת של נוירולוג מומחה, שקבע כי חל איחור לא סביר באבחון המחלה, והדבר הוביל להופעת התקפים חוזרים ונשנים ולפגיעה חמורה יותר במוחה ובחוט השדרה שלה.
משרד הביטחון ציין בהודעתו כי אף על פי שמגיעים לה 20 אחוזי נכות, הוחלט להכיר רק במחציתם, בטענה שלא הוכח קשר בין הלחץ והעומס שחוותה בתפקידיה לבין התפרצות המחלה. המשמעות: גיל תקבל מענק חד־פעמי, ולא תזכה לתגמולים חודשיים.
ביחד עם בא כוחה, עו"ד אלי סבן, היא תערער בימים הקרובים על ההחלטה. "אני חיה עם חרב מעל הראש", היא אומרת בכאב. "במקום לתכנן את המשך החיים, אני מתחילה אותם ממינוס. זו מחלה שמתקדמת ומחמירה מדי יום, בייחוד כי היא לא אובחנה במשך יותר משנתיים בצבא. הסיכוי שלי למצוא את עצמי בגיל צעיר על כיסא גלגלים או עם בעיות מוטוריות קשות הוא גבוה.
"היחס של הרופאים הצבאיים כלפיי מגלם את הזלזול בטענות של חיילים. הם בטוחים שכולם תחמנים, רמאים ומשתמטים. הייתי חיילת ביחידה מיוחדת, שחתמה קבע מתוך רצון ואידיאלים. אבל להם היה נוח לחשוב שאני משוגעת".
• • •
למרות הצליעה הקלה והיד השמוטה מעט לצד הגוף, החליטה גיל כי המחלה לא תכתיב את סדר היום שלה. היא שכרה דירה בבלוק ישן בשכונה ד' בבאר שבע, שתי דקות הליכה מהאוניברסיטה, ומצאה עבודה כמסייעת לפיתוח תרופה חדשה בחברת ביוטכנולוגיה.
את המדרגות לביתה שבקומה הראשונה היא גומאת באיטיות, מסתייעת במעקה. ברגע שהיא צונחת על הספה האפורה עם הכריות הצבעוניות, קופץ לחיקה היפו, גור חתולים היפראקטיבי, הנושך את ידה ומתגלגל לצידה.
היא נולדה בבאר שבע. אמה, שוש, היא מנהלת חטיבת ביניים ברחובות, ואביה, שלומי, עובד בהבטחת איכות באלביט. בילדותה התגוררה בבסיס חצרים, שם שירת האב כמכונאי מוטס, ומהתקופה ההיא זוכרת גיל כיצד חמקה בשבתות לתוך המסוקים עם אחיה הבכור, מתן (27), כיום סרן בחיל האוויר העוסק במחקר ובפיתוח. כשהיתה בת 9 עברה משפחתה לשכונה הצבאית בגדרה, שם נולדו אחיה הקטנים, אוֹרי (20), חיילת משוחררת, וצור (13), תלמיד כיתה ח'.
"במשפחה שלנו תמיד דיברו על צה"ל. לא רק בגלל אבא ומקום המגורים, אלא גם כי סבא שלי הוא נכה צה"ל ממלחמת ההתשה", היא אומרת וממוללת בעדינות את תלתליה, "היה ברור שכולם מתגייסים ומשרתים בתפקיד משמעותי.
"מתן התגייס כעתודאי לתוכנית פסגות, ומאוד רציתי ללכת בדרכו. ניגשתי לפסיכומטרי בתיכון, בדקתי תנאי קבלה, אבל בסוף הרגשתי שזה גדול עלי".
בפברואר 2012 התייצבה גיל בלשכת הגיוס, ומתוך כמה תפקידי הדרכה שהוצעו לה, בחרה לשרת כמאלפת כלבים. עם סיום הטירונות התייצבה בקורס הכלבנות במתקן אדם.
"זה תפקיד חלומות, כי תמיד אהבתי בעלי חיים ורציתי לעבוד כווטרינרית. בהתחלה הייתי מטיילת עם שישה עד שמונה כלבים ביום, ניקיתי את הכלובים שלהם והאכלתי אותם. זה נשמע כיף, אבל העבודה קשה. לא פשוט לטייל עם כלבים מאסיביים וחזקים, שחלקם אגרסיביים ומאומנים לתקוף. הם היו מושכים אותי עם הרצועה ולא פעם מפילים אותי. כשנשארתי בבסיס בסופי שבוע זה היה מורכב יותר, כי היינו שלושה תורנים שצריכים לטפל ב־40-30 כלבים.
"באחד הימים טיפלתי בכלב חדש שנרכש מחו"ל ושהיה עצבני. כשהוצאתי אותו מהכלוב, הוא התחיל לרוץ בטירוף וגרר אותי אחריו על הרצפה. נאלצתי לעזוב את הרצועה, והכלב המשיך בדהרה לכיוון הגדר ונפצע".
"מה שהלחיץ אותי בתרגולים היה בעיקר חומרי הנפץ". במהלך שירותה הצבאי
על אף התקרית הבודדת, שעליה נענשה, קודמה גיל בתפקיד. כעבור חודשיים הועברה למחלקת מחקר ופיתוח, הבוחנת שיטות פעולה כדי להפוך את הכלבים למבצעיים יותר.
"היו לנו כלבי תרגול והתאמַנו איתם כדי שיתקפו טוב יותר, שיבצעו מרדפים מהר יותר, ושיידעו לאתר חומרי נפץ ממרחק רב. לכלבה האישית שלי קראו קסנטי ואהבתי לטייל ולתרגל איתה, כי היתה ממושמעת. העבודה במחקר ובפיתוח היא אינטנסיבית ונעשתה רובה בשטח, לא פעם בתנאי מזג אוויר קשים. לכלבים התייחסנו כאל לוחמים. דאגנו לתזונה שלהם ולקחנו אותם לווטרינר אחת לשבועיים.
"מה שהלחיץ אותי בתרגולים היה בעיקר חומרי הנפץ. בכל בוקר נכנסתי לבונקר, לקחתי לבנת חבלה C4 והלכתי איתה ביד לשטחי האימונים. לא אמרתי כלום, כי היה חשוב לי להיות טובה בתפקיד. ידעתי שהעבודה שלי משפיעה על האפקטיביות של הכלבים בשדה הקרב. לרגע לא חשבתי שהקושי והמתח שחוויתי יתגמדו מול מה שחיכה לי מעבר לפינה".
• • •
טרשת נפוצה (MS) היא מחלה כרונית, שבה תוקפת מערכת החיסון של הגוף את המיאלין - חלבון העוטף את תאי העצב ושומר עליהם. התסמינים כוללים ראייה מטושטשת, פגיעה בפעילות המוטורית, קשיים בהליכה, ניוון שרירים וסחרחורות.
תרופה אין, אבל יש טיפולים המקלים על החולים ומאפשרים להם לחיות עם הטרשת במשך שנים, ובהם עירוי של סטרואידים. למרות התפתחות הרפואה והמחקרים, הגורם למחלה נותר עלום, ויש הטוענים שהיא מתפרצת בגלל גנטיקה, זיהום ויראלי או מתח ולחץ.
התסמינים הראשונים לטרשת הופיעו אצל גיל בקיץ 2012, חצי שנה אחרי הגיוס. היא סבלה מכאבים עמומים בכפות הרגליים, שהתפשטו במהירות גם לברכיים. "בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות, כי הייתי בטוחה שמדובר בפלטפוס, שמקורו בשעות רבות של עמידה. אבל הכאב הציק לי גם בזמן מנוחה.
"כשהתחלתי להתעורר בלילה עם תחושה שאלף פטישים דופקים לי על הברכיים, הבנתי שמשהו לא תקין אצלי בגוף. לא לקחתי כדורים נגד כאבים והמשכתי בעבודה. אחרי יומיים התחיל נימול ברגליים. ניגשתי לרופא ביחידה, והוא נתן לי הפניה לאורתופד צבאי בחר"פ בצריפין.
"נקבע לי תור לחודש שלאחר מכן, ועד אז חשבתי שאני הולכת למות מרוב כאבים. לא ישנתי בלילות והגעתי לתרגולות עייפה וסובלת.
"בערך עשרה ימים לפני התור, פתאום נרגעו התופעות. רק בדיעבד למדתי שזו המשמעות של הטרשת שיש לי, שנקראת התקפית־הפוגתית. אפשר לקבל התקף, להאמין שהשמיים נפלו עליך, ואז יש רגיעה חלקית ואתה חושב שזה היה רק משהו ויראלי שעבר. הבעיה היא שאם לא מאבחנים, הנזק ממשיך להצטבר.
"כשהגעתי לאורתופד, הוא דפק בפטיש על הברך ואמר לי לשים מדרסים בנעליים, אפילו לא שלח אותי לצילום. אחרי חודש קיבלתי התקף שני, שהיה חזק יותר. הכאב ברגל שמאל היה בלתי נסבל ולוּוה בנימול, שהתפשט עד אמצע הירך.
"פניתי שוב לרופא היחידה, והוא שוב שלח אותי לאורתופד, הפעם בחר"פ ירושלים. גם הפעם נאלצתי להמתין חודש, והכאבים לא הרפו. בשלב מסוים התחלתי לצלוע. שאלתי כלבנים אחרים אם גם הם סובלים כמוני, אבל כולם אמרו שלא".
עו"ד אלי סבן
הבדיקה השנייה היתה מקיפה יותר מהראשונה. הרופא בחן את המוטוריקה של גיל וביקש ממנה ללכת על קו ישר. הוא ציין כי אינה סובלת מבעיה אורתופדית והעלה את הסברה כי מדובר בבעיה נוירולוגית.
"יצאתי ממנו מרוצה, כי הרגשתי שהוא מתייחס ברצינות לטענות שלי", היא אומרת. "ביקשתי מרופא היחידה הפניה לנוירולוג, ומהר מאוד הציפייה התחלפה בתסכול. לא היו תורים פנויים בחר"פים, ובינתיים המצב שלי החמיר.
"הרגשתי כאילו אני מסתובבת עם חוסם עורקים קבוע על הרגל, כמו נמק. במקום לשבת עם חברים אחרי שעות הפעילות, שכבתי במיטה בחדר שלי בבסיס. גם בשבתות, כשיצאתי הביתה, לא היה לי חשק לעשות שום דבר חוץ מלישון".
ההורים לא דאגו?
"הם לא היו שקטים, אבל האמינו שאני מטופלת בצבא כמו שצריך".
• • •
כשגיל מספרת על הסבל שחוותה, ידה מחליקה לאורך רגלה השמאלית ומלטפת מבלי משים את הג'ינס השחורים. גם בימים חמים היא מעדיפה להסתובב במכנסיים ארוכים ונמנעת מללבוש בגדים החושפים את גופה.
"יש לי המון סימנים כחולים", היא מחייכת במרירות. "בגלל הצליעה אני נוטה להיתקע בשולחנות, בכיסאות או בסתם עמודים בדרך. למזלי, בגלל שאין לי תחושה מאמצע השוק ועד אמצע הירך, אני כמעט לא מרגישה כאב. את מוזמנת לנעוץ סיכה ברגל שלי. אל תדאגי, בקושי ארגיש דקירה".
בסוף נובמבר 2012, אחרי פחות משנה בצה"ל, הגיעה גיל לנוירולוג הצבאי בצריפין. "הייתי אצלו פחות מדקה", היא אומרת בכעס. "גם הוא דפק בפטיש על הברך, ביקש שאזיז את העיניים ימינה ושמאלה, וקבע שהכל בסדר. כתב: 'אין עדות לבעיה נוירולוגית, יש לפנות לאורתופד'. הרגשתי שהרופאים זורקים אותי מאחד לשני ומזלזלים בטענות שלי, בלי שאף אחד ישלח אותי לבדיקות מקיפות יותר.
"חזרתי לבסיס באוטובוס ובכיתי כל הדרך. איך קורה שצעירה בת 19 מתלוננת כל כך הרבה ולא לוקחים אותה ברצינות? הרגשתי מושפלת. התגייסתי לצה"ל מרצוני, בחרתי בתפקיד מאתגר ביחידה מובחרת, הפגנתי מוטיבציה למרות הכאבים, אבל בצבא ראו בי מפונקת שמנסה להשתמט.
"אמא שלי הציעה שאלך לרופאת המשפחה כדי להתייעץ איתה. הסברתי שאסור לי, וחוץ מזה, רופאים צבאיים הם אלה שאמורים להבין במחלות של חיילים. אחר כך אמא הציעה שאלך לרופא פרטי, אבל אמרתי לה שזה ייראה כמו הבעת חוסר אמון בצבא.
"בבסיס התנהלתי כמו קשישה. היה לי קשה לעמוד, צלעתי, ולפעמים נפלתי. בכל הזדמנות ישבתי בצד. לפעמים לא הצלחתי לקום מהמיטה בבוקר וביקשתי מהכלבנים לחפות עלי. המצב שלי פגע לי בשירות הצבאי, בחוויה האישית ובמקצועיות. הרגשתי נצלנית. כשלא יכולתי עוד לסבול את הכאב, לקחתי קצת טיפות אופטלגין".
כשהבינה שאינה יכולה להמשיך באימוני השטח, ניגשה גיל אל מפקד הפלוגה וביקשה לעבור לעבודה משרדית. הוא הציע לה להפוך לעוזרת שלו ובמקביל לשמש פקידה פלוגתית. למחרת התייצבה אצלו בלשכה.
"זו היתה אכזבה אישית מעצמי", היא משפילה את עיניה. "באותו ערב הלכתי להיפרד מקסנטי, כי ידעתי שלא אוכל עוד להתאמן איתה. הוצאתי אותה מהמכלאה לטיול, ישבתי איתה על הגבעה, חיבקתי אותה ודיברתי אליה. ממש נשבר לי הלב לוותר עליה".
• • •
מייד עם תחילת התפקיד החדש הפעיל אביה של גיל קשרים בצבא וארגן לה תור מהיר אצל אורתופד צבאי, המתמחה בבעיות ברכיים. היא התייצבה שוב בחר"פ בצריפין.
"בכיתי והתחננתי שיעזור לי. הוא היה הראשון ששלח אותי לצילומי רנטגן של הברכיים וגם למיפוי עצמות. כוונתו היתה טובה, אבל הבדיקות לא היו שוות כלום, כי הבעיה לא היתה בשלד.
"אחרי כמעט שנה של תלונות היה ראוי שרופא היחידה, שהוא מומחה בנוירולוגיה, יחשוד שמדובר במשהו נוירולוגי. אם הוא היה שולח אותי ל־MRI ראש, היו מגלים את המחלה במוח. במקום זה ישב מולי רופא היחידה ואמר לי שהכל אצלי בראש, שמדובר בבעיה פסיכוסומטית ושאשקול ללכת לקב"ן. התחלתי כבר להאמין שמשהו אצלי דפוק".
איך הגיב מפקד הפלוגה?
"הוא היה אמפתי. כדי להמשיך לתפקד לקחתי משככי כאבים חזקים, ורוב הזמן הייתי מסטולית. למרות זאת השקעתי את כל כולי בעבודה, והמפקד הפתיע אותי כשביקש שאצא לקורס קצינים ואחזור ליחידה כסגנית שלו. סמפל"גית בעוקץ זה וואו.
"חשבתי יום אחד, ועניתי בשלילה. זה לא היה הוגן, בהתחשב במצב הרפואי שלי. המפקד הבין, אבל נתן לי יותר סמכויות. הפכתי למין ממלאת מקום של סגן מפקד הפלוגה. כשהיתה לי הפוגה מההתקפים, יכולתי לצאת לאימונים עם כלבנים ופיקחתי מהצד. התרגלתי לשגרת חיים שמלווה בכאבים, בצליעה ובכדורים נגד כאבים".
"הראיתי מוטיבציה למרות הכאבים, אבל בצבא ראו בי מפונקת שמנסה להשתמט". בן סימון
לאחר כשנה וחצי בצבא שלח אותה מפקד הפלוגה לקורס מדריכי טירונות, מעין קורס מפקדים מקוצר, המתקיים במשך חודש בבה"ד 12. "הוא רצה שיהיה לי רקע פיקודי, כדי שאוכל לשמש סגניתו ולא רק ממלאת מקום. זו היתה הפתעה משמחת, חשבתי לעצמי שאוכל לעשות את זה, למרות הקושי.
"יצאתי לקורס בספטמבר 2013, חמישה חודשים לפני השחרור, והיה ברור שאני חוזרת ליחידה וחותמת קבע כנגדת. בראש השנה היתה לי הפתעה נוספת, כשנבחרתי למצטיינת פלוגתית. הרגשתי שאני על הגל הנכון והתעלמתי מהכאבים, שהמשיכו להחמיר".
את השבועיים הראשונים של הקורס, שהיו בעיקר לימודים עיוניים, צלחה גיל בקלות. אלא שאחריהם יצאו החניכים לשבוע שטח ומטווחים, שהתקיים בחולות ניצנים במזג אוויר שרבי.
"אילו ידעתי שיש לי טרשת נפוצה, היה ברור לי ששמש חזקה היא מחוץ לתחום. תחשבי על חוטי חשמל בלי בידוד: החום יכול לגרום לניצוץ או לקצר, וזה מה שקרה למערכת העצבים שלי.
"ביום השני התעוררתי עם התקף ורטיגו, והרגשתי שהמוח רוקד לי בתוך הגולגולת. כל העולם סביבי התנדנד. החלטתי לא לומר כלום, כדי שלא יזרקו אותי מהקורס, וזגזגתי למטווח, שבמזל היה קרוב לאוהל שלי. החניכים שמו לב שמשהו לא תקין, אבל אמרתי להם שכנראה התייבשתי".
• • •
למחרת התעוררה גיל עם בחילה והקאות. היא פונתה למרפאה בניצנים, שם קבע הרופא כי התייבשה, או שמדובר בווירוס בקיבה. למרות מצבה, התעקשה לסיים את הקורס.
כשחזרה ליחידה, קיבלה באופן רשמי את תפקיד סגנית מפקד הפלוגה. "חתמתי ארבעה חודשים בקבע, ותכננתי לחתום על שנה נוספת מייד כשיתפנה תקן של אחד המדריכים.
"נהניתי מהתפקיד. הייתי אחראית על ההתנהלות השוטפת, הת"ש, כוח האדם והכלביות. עשיתי מסדרים לחיילים והעברתי הסברה שבועית על נושאים שבחרתי מהחדשות או מהתחום הצבאי. הכאבים באו והלכו כל הזמן, למדתי לחיות איתם ולהסתיר אותם. צלעתי באופן קבוע, וצחקו עלי שאני הולכת עקום.
"חודשיים אחרי שנכנסתי לקבע חזרו הסחרחורות. ניסיתי להתעלם, אבל יום אחד לא הצלחתי לקום מהמיטה, ורק הקאתי.
"הפקידה הפלוגתית לקחה אותי למרפאה. ברגע שהרופא אמר שהתייבשתי, החלטתי שנמאס לי. זו היתה הפעם הראשונה שהתקשרתי להוריי ואמרתי להם לאסוף אותי הביתה. אחרי יומיים, במוצאי שבת, אבא לקח אותי למרפאת 'ביקור רופא' באשדוד. אבחנו לי דלקת אוזניים.
"אחרי יומיים בבית, כשהסחרחורות והבחילות המשיכו, נסעתי למיון בבית החולים קפלן. אמרו לי שאני סובלת מוורטיגו. קיבלתי שבוע מנוחה בבית ותרגילי פיזיותרפיה לאוזניים".
ימים ספורים לאחר שגיל חזרה ליחידה החמיר מצבה, והיא איבדה את השמיעה באוזן אחת. שוב ניגשה לרופא היחידה, והפעם הוא קבע שיש לה דלקת ורשם לה טיפות אוזניים. היא חזרה למשרד, בלי לדעת שמדובר באחד ההתקפים הקשים של הטרשת הנפוצה. למחרת התעוררה עם חולשה ביד ונוקשות בשרירי הרגל. את הדרך למרפאה עשתה תוך שהיא מדדה באיטיות.
"המחלה המשיכה להתפשט והגיעה גם לעצב השמיעה. הייתי נבוכה ממגוון הבעיות, אבל לא ויתרתי. בכל בוקר התייצבתי במרפאה לפני שהלכתי למשרד. נדנדתי לרופא שצריך לבדוק אותי בצורה יסודית, שאני גם לא מצליחה להרים את היד, אבל הוא התעקש שאין קשר בין התסמינים ואמר שהם כנראה פסיכוסומטיים ונובעים אולי מלחץ. הוא נתן לי משככי כאבים והציע לי לקבוע תור לקב"ן.
"ככל שתקופת הקבע התקרבה לסיומה, כך המצב הלך והידרדר. לא ידעתי איך אצליח לעשות שנה נוספת, ומי בכלל ירצה אותי ככה. הייתי בתוך ייאוש ומרה שחורה".
• • •
ביום ראשון, 8 ביוני 2014, היתה גיל אמורה לחתום על שירות קבע בן שנה. היא חזרה מביתה לאחר חופשת חג השבועות ועשתה את דרכה ליחידה כשאינה שומעת באוזן ימין, גוררת את רגל שמאל, וידה השמאלית שמוטה לצד גופה. "נראיתי כמו חולה בן 95, לא כמו חיילת צעירה", היא אומרת בעצב.
"בשלישות שלחו אותי להסתובב קצת, כי המדריך שפינה את התקן היה בדרכו לבקו"ם וחיכו לטופסי השחרור שלו. המתנתי בהתרגשות, חשבתי על השינויים שאני יכולה לעשות בפלוגת המחקר והפיתוח".
כמו בתסריט דמיוני והפכפך, אירועי היום ההוא הובילו בסופו של דבר לגילוי המחלה. "המדריך היה מעורב בתאונת דרכים בדרך לבקו"ם, ולא היה אפשר לסיים את נוהל השחרור שלו. הציעו לי להשתחרר מקבע, לקחת חופשה של שבוע, ואז לחזור ולחתום שוב. המפל"ג ואני צחקנו על השתלשלות העניינים המוזרה והחלטנו שזה רק לטובה, כי אוכל לנצל את הזמן כדי לבדוק ממה אני סובלת.
"בדרך הביתה, בזמן שנהגתי באוטו של הוריי, קיבלתי התקף נוסף והפסקתי לראות בעין אחת. בקושי הגעתי הביתה. בתמימותי תכננתי ללכת לרופא עיניים, אבל אמא כעסה עלי. היא גררה אותי שוב למיון של קפלן וסיפרה לרופאים על כל התופעות שאני סובלת מהן כבר שנתיים.
"בדקו אותי שני מתמחים מהמחלקה הנוירולוגית, והם קראו מייד לראש המחלקה, פרופ' רונית גלעד. ברגע שהיא ראתה אותי, היא אמרה שאני סובלת ממולטיפל סקלרוזיס. לא הבנתי מה המשמעות של זה, אבל סוף סוף האמינו לי ולא חשבו שאני צריכה פסיכיאטר. לא להאמין שהספיק לה מבט כדי להבין שזו טרשת נפוצה ולשלוח אותי מייד ל־MRI ראש".
עוד באותו יום אושפזה גיל במחלקה הנוירולוגית וחוברה לעירוי של סטרואידים. "בהתחלה הרופאה הסבירה לי על משמעות הטרשת וסיפרה לי שבבדיקות רואים את הסימנים של ההתקפים שעברתי. הפגיעות במוח מופיעות כמו נקודות זוהרות, ואצלי הן נראו כמו מנורות של עץ חג המולד.
"בגלל האיחור באבחון, הנזק התפשט מהמוח לחוט השדרה, דבר שהיה נמנע אם היו מתייחסים אלי ברצינות. הרופאה אמרה שאם הייתי מגיעה שבועיים מאוחר יותר, הנזק היה בלתי הפיך. יש סיכוי שהייתי נזקקת לקביים או לכיסא גלגלים.
"הייתי בהלם, כי הטרשת היא משהו סופני שלא מבריאים ממנו. רציתי לדעת אם אוכל בעתיד להיכנס להיריון, ושמחתי כשאמרו לי שכן. הבנתי שאם אקפיד לקחת תרופות, אוכל לנהל חיים נורמליים, יחסית.
"רציתי לחזור לצה"ל, אבל הרופאה הבהירה שאין סיכוי. זה שבר אותי. בגלל הזלזול של הרופאים בצבא, החלום שלי התנפץ. כל התוכניות שלי לחתום קבע ולצאת לטייל אחרי השחרור ירדו לטמיון".
מה נמנע ממך בעקבות המחלה?
"למשל, ללכת לים. לטייל במדבר. כל דבר שחושף אותי לשמש חזקה. אסור לי לשתות אלכוהול בגלל התרופות.
"גם זוגיות היא עניין בעייתי. מתי לספר על הטרשת? בדייט הראשון, כשעדיין לא מכירים, או מאוחר יותר, כשכבר מאוהבים? החיים שלי הפכו למורכבים. הייתי בזוגיות בעבר, אבל זה לא נמשך הרבה זמן. קשר רציני מפחיד אותי".
• • •
לפני ארבע שנים, עם שחרורה מבית החולים, נרשמה גיל ללימודי הנדסת ביוטכנולוגיה בבאר שבע, שאותם תסיים בעוד כחצי שנה.
"אחד הדברים הראשונים שחשבתי עליהם הוא שאוכל לחפש תרופה לטרשת", היא צוחקת. "לפני שנתיים, כשלמדתי קורס באימונולוגיה, אמרתי לקבוצת הלימוד שלי שאין ויכוח, אנחנו עושים עבודה על המחלה.
"כשסיימנו, רציתי למות. חפרנו במחקרים, ונעשה לי רע כשהבנתי כיצד המחלה משתלטת על הגוף, איך היא גורמת לניוון ובאיזו צורה היא פוגעת בתאי העצב. אמנם קיבלנו ציון מעל 90, אבל באותו רגע החלטתי שהטרשת היא מחלה שלי, ואני לא הופכת אותה לעבודה. שמישהו אחר יחפש לה תרופה".
אילו טיפולים את מקבלת?
"בהתחלה לקחתי כדורים, אבל הם לא עשו לי טוב וקיבלתי שני התקפים נוספים, שבגללם נאלצתי למשוך את הלימודים לשנה נוספת כדי להשלים חומר. היום אני מגיעה פעם בחודש לקופת חולים ומקבלת עירוי לווריד. פעם בשנה אני עוברת בדיקת MRI, שבוחנת את מצב המוח וחוט השדרה. כרגע המצב סטטי".
לפני שנתיים החליטה גיל לתבוע את הצבא. באמצעות עו"ד אלי סבן, המתמחה בתביעות מול משרד הביטחון, היא טענה שיש קשר ישיר בין תנאי שירותה, המתח שחוותה והאבחון המאוחר לבין התפרצות המחלה בדרגת חומרה גבוהה. היא ביקשה להכיר בה כנכת צה"ל, הזכאית לקצבה חודשית קבועה.
"רציתי שהצבא ייקח אחריות על מה שקרה לי. היום אני לא יכולה לעמוד לאורך זמן, לא מסוגלת לתפקד בעבודה שדורשת מאמץ, ואסור לי לטוס לתקופות ארוכות בחו"ל, בגלל העירוי החודשי.
"כשקיבלתי את האבחנה, רציתי להתקשר לרופא היחידה ולספר לו. כרופא ביחידה מובחרת הוא בוודאי יודע שהלוחמים שם לא מגיעים כדי להשתמט. ביקרתי בעוקץ חודשיים אחרי שהשתחררתי מבית החולים וקיוויתי שאפגוש אותו, ושהוא יבקש סליחה. לצערי הוא לא היה במרפאה, השבוע הבנתי שהוא כבר לא משרת שם יותר. כולי תקווה שיקרא את הכתבה ויתחרט על שזלזל בי".
"רופאים צבאיים שאינם מייחסים חשיבות לתסמינים חריגים של חיילים גורמים לנזק בלתי הפיך", אומר עו"ד סבן. "זאת רשלנות לשמה. משרד הביטחון משלם מיליונים על מה שרופאי צה"ל מקלקלים, והסכומים הגבוהים האלה נלקחים מתקציב הביטחון. למזלם של הרופאים הצבאיים, הם נהנים מחסינות. אילו היו מטפלים כך בחולים באזרחות, משרד הבריאות היה מתלה או שולל את הרישיון שלהם.
"לצערי, משרד הביטחון שלל את הקשר בין המחלה לבין העומס שגיל חוותה, וקבע לה נכות נמוכה מזו שמגיעה לה. הם לוקחים אחריות על האיחור באבחון, אבל לא על הטענה שלה שהמחלה נגרמה בגלל לחץ במהלך השירות. לכן נערער על ההחלטה. בתי המשפט מכירים לא פעם בקשר שבין מתח בשירות לבין התפרצות של מחלות, כולל טרשת נפוצה".
שירותי הבריאות בצה"ל נמצאים כיום לפני הפרטה, לאחר ששר הביטחון לשעבר, אביגדור ליברמן, החליט להפקיע את הרפואה מהצבא. במהלך השנה הקרובה יוכל כל חייל לקבל טיפול בקופת החולים שבה טופל לפני הגיוס. "מי כמוני יודעת עד כמה זה חשוב", אומרת גיל. "האבחון המוקדם הוא אקוטי. אם הייתי מטופלת על ידי רופאים אזרחיים, יכול מאוד להיות שלא הייתי היום במצב שאני נמצאת בו".
מדובר צה"ל נמסר: "צה"ל פועל על מנת לספק לחיילים את המענה הרפואי הטוב ביותר. לא ניתן להרחיב על פרטי המקרה מפאת סודיות רפואית, אך הנושא ייבדק על ידי הגורמים הרלוונטיים בחיל הרפואה".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו