הפגישה שלי עם ויגו מורטנסן מתעכבת. אחת העיתונאיות ששוחחה איתו לפניי, כך מתברר, פרצה בבכי במהלך הראיון. בשלב זה אמנם לא ברור אם מדובר במפגן אותנטי של רגשות או בניסיון נואש למשוך תשומת לב, אבל זה עובד. מורטנסן מפסיק את הראיון מייד, מרגיע את הגברת הנרגשת, ומעניק לה כמה דקות יקרות של זמן איכות. ממקום מושבי בקצה השני של האולם הגדול אני עוד שומע כיצד הוא מרעיף עליה מילות עידוד בקולו הרך והאדיב, רגע לפני שהם נפרדים. פניה של האישה עדיין לחות, קולה עדיין רועד.
אם התקרית האמוציונלית המפתיעה השפיעה במשהו על קור רוחו של מורטנסן, זה לא ניכר עליו כשהוא מצטרף לשולחן שלי אחרי סיגריה זריזה בחוץ. זו לא הפעם הראשונה שבה מעריצה מהוגנת למראה מאבדת את השליטה ברגשותיה בסביבתו, וכנראה גם לא האחרונה.
השבוע הוא הוכרז כמועמד לאוסקר בקטגוריית השחקן הראשי, אבל למורטנסן אין מלווים, ואין לו גינונים של כוכב. הוא אולי לא מפורסם כמו ג'ורג' קלוני או בראד פיט - הוא כיכב בפחות סרטים ומתרחק מאור הזרקורים - אבל כשהוא נכנס לחדר, בהליכתו האיטית ובמבטו האדיש, הנשים נאנחות, והגברים מתבוננים בו בהערצה אילמת. אף שחגג הרגע יום הולדת 60, במובן מסוים הוא חסר גיל.
מורטנסן הגיע לציריך כדי לקדם את סרטו החדש, "הספר הירוק" - דרמה קומית תקופתית, נוסטלגית ומתקתקה, המבוססת על סיפור אמיתי. העלילה עוסקת בטוני ליפ, ז'לוב ניו־יורקי דברן וגזען (מורטנסן), שנשכר להסיע וללוות את הפסנתרן השחור דוק דון שירלי (מהרשלה עלי) בסיבוב הופעות בדרום ארה"ב, בראשית שנות ה־60. הספר הירוק הוא שמו של ספרון הדרכה, שבו נאספו שמותיהם של כל בתי המלון, המסעדות ותחנות הדלק במדינות הדרום, שבהם הורשו להשתמש שחורים.
כל מי שצפה ב"הנהג של מיס דייזי" יכול לנחש שעד סופו של סיבוב ההופעות המאתגר ורווי האירועים, שני הגברים ילמדו כמה דברים חדשים על החיים ועל עצמם. ליפ יבין שגם לשחורים יש רגשות ובעיות; שירלי יבין שלא כל הלבנים הם צאצאי השטן; ואנחנו נבין שאם רק נגלה קצת סובלנות כלפי מי ששונה מאיתנו, נוכל להגיע רחוק.
למרות הכוונות הטובות של היוצרים, הסרט התקבל בארה"ב בדעות חלוקות. מצד אחד, נראה שהקהל הרחב עף עליו; הוא קטף את פרס "חביב הקהל" בפסטיבל טורונטו, זכה בשלושה פרסי גלובוס הזהב (ובהם לסרט הטוב ביותר בקטגוריה הקומית/מוזיקלית), והשבוע הוכרז גם כמועמד לאוסקר בחמש קטגוריות - ובראשן הסרט הטוב.
מנגד, חלק מהמבקרים התלהבו פחות, וכך גם בני המשפחה החיים של שירלי, שכינו את הסרט "סימפוניה של שקרים". בכלל, שאלו המקטרגים, האם מה שאנו זקוקים לו עכשיו הוא עוד סיפור הוליוודי על גזענות המסופר דרך עיניו של אדם לבן? הרי השנה האחרונה הניבה שורה ארוכה של סרטים מאת יוצרים שחורים - "שחור על לבן" של ספייק לי, "Sorry to Bother You" של בוטס ריילי ו"הפנתר השחור" של ריאן קוגלר - שהגישו וריאציות מעניינות קצת יותר של הסיפור הזה.
מורטנסן מודע היטב להתנגדות שסרטו מעורר בקרב חלקים מסוימים של הקהל, אבל אין לו שום כוונה להתנצל. "כן, זה סרט feel good", הוא אומר, "זה סרט מבדר. אבל מה שאני לא מבין זה למה אנשים מרגישים צורך לסייג את זה. זה דבר רע, לבדר?
"קשה מאוד לעשות סרט מבדר. קשה מאוד לעשות סרט שגורם לך גם לצחוק וגם לחשוב. קשה לגעת בנושאים רציניים כשהמעטפת קלילה. קשה למצוא את האיזון בין כל האלמנטים האלה. זה רק נראה קל. אני חושב שזו דרך מרעננת לעסוק בנושאים חשובים. עשינו סרט נגיש, שיש לו פוטנציאל להגיע להרבה אנשים. זה לא סרט תיעודי או אמנותי, שמיועד למתי מעט. אולי ככה מישהו בעיירה קטנה באלבמה או בטקסס יצפה בסרט, ייהנה ממנו ויקבל משהו לחשוב עליו. אולי זה יגרום לכמה ראשים להיפתח. לפעמים התרופה יורדת ביתר קלות עם קצת סוכר".
* * *
למרות הופעתו הקומית המבריקה בסרט, מורטנסן מספר שכמעט סירב להצעה של הבמאי פיטר פארלי ("טיפשים בלי הפסקה", "משתגעים על מרי"). בשנים האחרונות הוא ממעט לעשות סרטים, והמחשבה לגלם דמות איטלקית־אמריקנית הלחיצה אותו.
"אמרתי לפיט: 'גם ככה אתה לוקח סיכון גדול ועושה סרט דרמטי ראשון אחרי כל הקומדיות שעשית, אז למה אתה צריך גם לקחת סיכון איתי? חשבתי שזו משימת התאבדות, אבל הוא התעקש. שחקנים הם לא תמיד האנשים הכי אמיצים, לפעמים הם צריכים שישכנעו אותם".
את המבטא והמניירות למד מורטנסן באמצעות האזנה לקלטות אודיו ישנות של ליפ וצפייה בפרקים של "הסופרנוס". בנוסף, הוא נאלץ להעלות 20 ק"ג, כי טוני ליפ היה אדם גדול וכבד, שאהב מאוד לאכול ולעשן. במקרים רבים, נהג לעשות את שני הדברים יחד.
בתחילת הסרט ליפ משתתף (וזוכה) בתחרות אכילת נקניקיות. מאוחר יותר הוא גם יורד על דלי של עוף מטוגן, ונעזר בשיטה מקורית כדי לחסל פיצה שלמה בכוחות עצמו. מורטנסן חושף שביצע את הכל בעצמו.
"פשוט אכלתי בלי הפסקה", הוא אומר. "הרבה פסטה, הרבה קינוחים. נהגתי גם לאכול ארוחה ענקית רגע לפני השינה. באמצע הצילומים קצת התעייפתי מכל האוכל, וירדתי מעט במשקל. האנשים ממחלקת התלבושות באו אלי וצעקו שחייבים להגביר את הקצב, כי המכנסיים שלי הופכים לגדולים מדי. אמרו לי, 'שמענו שאכלת סלט בסוף השבוע! יאללה, תחזור לפסטה ולעוגות!'"
ידעת על קיומו של הספר הירוק לפני שקראת את התסריט לסרט?
"כן. קניתי פעם במתנה ספר ילדים בשם 'רות והספר הירוק'. זה ספר מצויר, שמתרחש בסוף שנות ה־50: ילדה משיקגו הולכת לבקר את סבתהּ בדרום, ואביה מסתכל כל הזמן בספר הירוק.
"באותה תקופה הספר שימש מדריך פרקטי למשפחות שחורות - גם כדי שלא יסתבכו בצרות, וגם כדי שלא ייקלעו למצבים מביכים עם הילדים. היו מקומות רבים שבהם סירבו לתת שירות לשחורים, והיו עיירות שאסרו על שחורים להסתובב ברחובות בשעות החשיכה. החוקים הגזעניים האלה היו לגמרי חלק מהממסד".
איך אתה רואה את המצב הבין־גזעי בארה"ב כיום?
"היו הרבה שינויים חיוביים, אבל לא נראה לי שמספיק השתנה מאז. מנהיגים עדיין משתמשים בהבדלים בינינו בתור נשק שמפלג בין אנשים, וב־15-10 השנים האחרונות אנחנו מקוטבים יותר - למרות כל הטכנולוגיות שלכאורה מחברות בינינו. יש מעט עשירים, והרבה עניים, והפערים רק גדלים והולכים. תסתכל על ילד בן 5-4. לא אכפת לו מהבדלים בין אנשים. ילדים לא מפרידים, הם מקבלים את כולם. המבוגרים הם שמלמדים אותם לעשות את זה".
* * *
מורטנסן נולד בניו יורק ב־1958 לאם אמריקנית ולאב דני. את ילדותו העביר בארגנטינה, שם ניהל אביו חוות סוסים. כשהיה בן 11, הוריו התגרשו, והוא חזר לארה"ב עם אמו. לאחר שסיים את לימודיו בקולג' חי כמה שנים בדנמרק, שם התפרנס מהובלות רהיטים וממכירת פרחים.
כשהיה בן 20 וקצת החליט לשוב לארה"ב ולנסות את כוחו במשחק, אבל הדרך להצלחה היתה רצופה בשנים ארוכות של המתנה. ב־1985, כשהיה כבר בן 27, ערך את הבכורה הקולנועית שלו בתפקיד קטן בסרט "העד". הוא הצליח להטביע חותם מסוים ב"הרץ האינדיאני" של שון פן (1991), אבל גם התפקידים הרבים שבאו לאחר מכן - בסרטים כמו "דרכו של קרליטו", "כוננות מיידית" ו"ג'י.איי ג'יין" - היו תפקידי משנה בעלי נפח מוגבל.
כל זה השתנה בתחילת שנות האלפיים, כשמורטנסן נקרא לדגל ברגע האחרון כדי לגלם את דמותו ההרואית של אראגורן בטרילוגיית "שר הטבעות". צילומי "אחוות הטבעת", הסרט הראשון בסדרה, כבר החלו, אבל הבמאי פיטר ג'קסון לא היה מרוצה מהשחקן שליהק לתפקיד והחליט להחליף אותו במישהו בעל מראה "מבוגר יותר". מורטנסן האלמוני, שהיה בן 40 פלוס, התברר כאיש המושלם למשימה.
הוא בילה שבועות ארוכים באימוני חרבות, התעקש לישון בתלבושת של אראגורן, וזכה לכינוי No Ego Viggo מחבריו לקאסט. כשהסרט יצא, חייו השתנו לתמיד.
"ברור ש'שר הטבעות' סימן את נקודת המפנה בקריירה שלי. בלי ההצלחה של הסרט הזה - בתוספת כל מה שלמדתי מפיטר ג'קסון ומהחוויה המדהימה הזאת - לא הייתי מקבל את כל ההזדמנויות שקיבלתי. לא נראה לי שהיו מרשים לדיוויד קרוננברג ללהק אותי ל'היסטוריה של אלימות', וגם את 'הספר הירוק' בחיים לא היו מציעים לי".
מורטנסן לא השתמש בכוכבות המאוחרת שלו כדי לגזור קופונים. רשימת הסרטים שבהם השתתף מאז פרץ ביג־טיים כוללת מעט מאוד שוברי קופות. הוא מקפיד לברור לעצמו תפקידים תובעניים ולהקיף את עצמו בבמאים מוערכים, והטקטיקה הזאת כבר חסכה לו השתתפות בסרטים מביכים והניבה שתי מועמדויות לאוסקר - על "סימנים של כבוד" ועל "קפטן פנטסטיק".
את הכסף שקיבל על השתתפותו ב"שר הטבעות" הוא מיהר להשקיע בפתיחת בית הוצאה לאור. גם בימים אלה הוא מבלה את שעות הפנאי שלו בכתיבת שירה, בצילום ובטיפוח אמנים אחרים. בשנים האחרונות הוא חי במדריד עם בת זוגו, השחקנית אריאדנה גיל, ושומר על קשר קרוב עם הנרי, בנו המבוגר, שנולד בסוף שנות ה־80, כשהיה נשוי לזמרת הפאנק אקסנה צ'רבנקה. הוא דובר ארבע שפות (אנגלית, צרפתית, ספרדית ודנית), אין לו סמארטפון, והוא לא פעיל ברשתות החברתיות.
"אני אוהב מכשולים", אומר לי מורטנסן כשאני שואל אותו איזה סוג של תפקידים מושכים אותו. "התגברות על מכשולים זו דרמה. אני אוהב תפקידים שגורמים לי לשאול את עצמי מה אני הייתי עושה במצב כזה.
"אני מחפש סיפורים שילמדו אותי משהו. סיפורים מאתגרים. ובדרך כלל, כשאני ניצב בפני אתגר מהסוג הזה, יש תקופה של פחד, של 'שיט, הפעם באמת עשיתי טעות'. ואז אני יודע שאני בדרך הנכונה".
זה עדיין קורה לך? אחרי כל הסרטים שעשית, אתה עדיין חש פחד?
"במובן מסוים, כן. בהחלט. אולי קל לי יותר להתמודד עם זה היום, כי כבר התרגלתי להתקפי החרדה הקטנים שמתלווים לתהליך, ואני יודע שכבר הייתי במצבים האלה פעמים רבות בעבר, אבל הפחד עוד שם".
בשנים האחרונות כמעט לא עשית סרטים. נמאס לך?
"אולי אני מזדקן... האמת היא שההורים שלי היו חולים, ובמשך תקופה ארוכה הייתי איתם וטיפלתי בהם. זו הסיבה העיקרית שנעדרתי מהמסכים בשנים האחרונות.
"אבל אני עושה דברים אחרים. אני עורך ספרים. מצלם. כותב. יש לי כמה תסריטים שאני מנסה להרים. הייתי רוצה גם לביים".
אתה מרגיש שמשהו בחיים המקצועיים שלך עומד להשתנות עכשיו, כשאתה חוגג 60?
"הגיל טיפה מגביל את התפקידים שאני יכול לגלם. למשל, יהיה מוזר אם ילהקו אותי לתפקיד המלט. אבל אני רואה את עצמי כבר מזל. היתה לי קריירה ארוכה ומגוונת.
"רוב השחקנים היו שמחים לו היה להם ברזומה סרט אחד כמו 'הספר הירוק'. אבל לי היה גם את 'קפטן פנטסטיק', ועשיתי שלושה סרטים עם קרוננברג, והייתי ב'שר הטבעות'. וכל כך הרבה אנשים עדיין אוהבים את הסרטים האלה ומדברים עליהם. אם היית מספר לי בגיל 23 שככה ייראו החיים שלי בגיל 60, הייתי חותם מייד. זה היה נשמע לי מדהים".
מה המשחק נותן לך?
"המשחק נותן לי מבט אל פרספקטיבות אחרות ומכריח אותי לשים את עצמי בנעליים של מישהו אחר. ככל שאני מתבגר, במקום לסגור את עצמי מהעולם ולהתבצר באזור הנוחות שלי, העבודה הזאת מכריחה אותי לצאת החוצה ולקחת סיכונים".
ומה המשחק לוקח ממך?
"בעיקר זמן. במשך תקופות ארוכות הייתי רחוק מהבן שלי ומהמשפחה. גם הפרטיות שלי נפגעה, אם כי אני מבין שאדם מאבד את האנונימיות שלו בהקשרים כאלה, כי לרוב אנשים מתעניינים במה שאתה עושה. זה לא שהם אומרים, 'תראו איזה בן אדם נורא'. לרוב זו תשומת לב חיובית".
אתה אוהב להצטלם עם המעריצים?
"אני מעדיף לחתום להם מאשר להצטלם איתם. כי כשמישהו ניגש אליך ב־5 בבוקר בדרך לשדה התעופה, כשאתה מעוך ועייף, ומבקש להצטלם איתך, ואתה אומר לו 'בסדר, אבל רק בתנאי שלא תעלה את זה לרשת' - ברור שהוא יעלה את זה לרשת. ואז מייד כותבים: 'תראו מה קרה לוויגו. הוא נראה שמן ושיכור'. אבל למי אכפת, נכון? זה מחיר קטן לשלם בשביל הזכות לעשות דברים שמשמחים אנשים".
jessek5@gmail.com טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו