מי מאיתנו לא מתפלל שאראלה ממפעל הפיס תתקשר אליו? תשדירי הרדיו שלה הם דקה של סקרנות מזוקקת ומלאת תקווה: מי יעלה בגורל, בכמה כסף הוא זכה, ואיך הוא יגיב להודעה שתשנה את חייו? אראלה היא הביטוי המובהק לחלום האנושי של התעשרות בן-לילה בלי לקרוע את התחת בעבודה, בלי להקים סטארט-אפ, ובלי לחכות שסבא ימות.
עם כל הסימפטיה לזוכים, אני חייב לומר שבאופן אישי, אני די מתוסכל. 25 שנים אני מנוי מפעל הפיס, ואראלה לא עושה שום סימן שהיא יודעת על קיומי. לא פעם חשבתי להתקשר אליה ולוודא שיש לה את המספר שלי. חשבתי לתת לה גם את הטלפון בבית, למקרה שלא אהיה זמין בנייד, ואפילו את המספר בבית הוריי, למקרה שאשהה בניו יורק בזמן הוריקן. אבל חברים אמרו לי שאראלה היא כמו קצינת הקישור שלי במילואים - במקרה חירום היא כבר תאתר אותי.
לא מזמן שמעתי אותה מבשרת לאישה אחת שהיא זכתה ב-50 אלף שקלים. הגברת יצאה בצהלולים, אבל לי היתה תחושה קשה של החמצה. נכון שמדובר עדיין בבוחטייה שיכולה לסגור את המינוס ולתת לך אוויר לחודשיים-שלושה, אבל קשה לי להאמין שבימינו מישהו יוצא במחולות למשמע סכום כזה. ישר דמיינתי אותי מקבל שיחה כזאת.
אראלה: "יאיר ניצני-"
אני: "אני לא זקוק למטהר מים ביתי, תודה".
אראלה: "מדברת אראלה ממפעל הפיס".
אני (משחק אותה קו-ל): "אה. היי, אראלה, מה קורה-"
אראלה: "רציתי לבשר לך, אדוני, שזכית ב..."
אני: "שנייה רגע, וואי וואי, אני מזיע פה כולי..."
אראלה: "אני מציעה שתשב. ובכן, אדוני, אתה זכית ב..."
אני: "אני מת. נו, תגידי, בכמה-!"
אראלה: "30 אלף שקלים".
אני: "יששששש!!!!! (מתעשת) רגע, לא שמעתי, כמה-"
אראלה: "30 אלף שקלים".
אני: "זה הכל? לא 300? תבדקי, אולי נפל אפס..."
אראלה: "זה הסכום, אדוני. מתרגש-"
אני: "אחרי כל ההמתנה הזו של שנים... 30 אלף? אני יודע שלא מקובל להתלונן אצלכם, אבל זה די מאכזב. אותי לימדו שהמזל דופק בדלת רק פעם אחת, אז עדיף שיבוא עם הרבה כסף".
אראלה: "מה אתה רוצה שנעשה-"
אני: "אני מוותר על התור שלי. תעבירי את הכסף לאדם הבא ברשימה, ותחזרי אלי כשיהיה לך משהו מעניין לספר. מתרגשת-"
מעבר לקמפיין האנושי מחמם הלב ולאהבה הענקית שלה זוכה אראלה בציבור, מסתתר פה לדעתי סיפור די עצוב. חשבתם פעם על האישה הזאת ועל המחיר האישי שהיא משלמת יום-יום בשיחות שגרתיות-
מרכזנית: "הוט שלום, מדברת סיגל, במה אני יכולה לעזור-"
אראלה: "שלום, סיגל, מדברת אראלה".
מרכזנית: "אמא! אני בהלם, אני לא מאמינה. אראלה..." (טלפון נופל, חבטה של התעלפות)
אראלה: "רק התקשרתי לשאול, מה אני צריכה לעשות כדי להתנתק-"
תחשבו כמה מייאש זה יכול להיות כשהיא סתם מתקשרת להזמין משלוח מהסופר, לבית אבות לשאול מה שלום סבתא, או לעירייה לשלם ארנונה. אין לקנא באראלה. גם לה קשה.
חזרתה של "מאסטר שף" בסערה לחיינו מדגישה שוב את הקשר בין הישראלי לצלחת שלו. העיסוק האובססיבי באוכל גורם לכך שבאותה מידה שקוראים לנו "עם הספר", אפשר לקרוא לנו גם "עם הפיירקס" או "מדינת הפומפייה", וזה יהיה מדויק לגמרי. ההשפעה הקולינרית יצאה מזמן מהמטבח וחדרה לשפה העברית, שעשירה בביטויים שקשורים לאוכל. הנה כמה מהם.
אל תמכור לי לוקשים. ביטוי עתיק, אבל עדיין עובד. ביידיש "לוקש" זה אטרייה, ו"אל תמכור לי לוקשים" פירושו "אל תעבוד עלי, יא מניאק". קצת עצוב לראות שבעוד האיטלקים קנו לעצמם שם עולמי בזכות הפסטה, בישראל האטרייה היא שם נרדף לשקרים ומעשי רמייה.
שיטת השקשוקה. ביטוי שטבע מיקי רוזנטל מהסרט שנושא את אותו שם. משמעות הביטוי היא קביעת מחיר על ידי ערבוב כמה הצעות. מומלץ לקשט בשטרות ירוקים ולהגיש חם לשולחן הדירקטוריון. לי שקשוקה עושה צרבת, והאמת היא שגם השיטה.
שיטת הסלאמי. כינוי לדפוס של משא ומתן, שבמסגרתו מגלחים ממך בכל סיבוב עוד פרוסה מהמחיר. אישית אני מעדיף את שיטת הפסטרמה בדבש, רצוי על לחם לבן עם חרדל ומלפפון חמוץ. אבל מי שואל אותי. בתכלס, כן סלאמי, לא סלאמי, בסוף תמיד מנקנקים אותנו.
כמו ששמתם לב, ביטויים הקשורים לאוכל יופיעו בדרך כלל בהקשרים שליליים, וזה חבל. חומרי גלם מצוינים שהופכים למטעמים בידי כל שף אינטליגנטי, הופכים לעלבון מר כשהם יוצאים מפינו. למשל, "יצאת טונה", "שמוליק הזה יבש כמו צנון", "אשתו של משה נהיית ממש פטטה", "זיוה היא קציצה מעצבנת אבל נראית טוב", ועוד ועוד. ואם מישהו חיפש הוכחה לאלימות הגואה בחברה הישראלית, הוא ימצא אותה בביטויים כגון "מעכתי אותו כמו פירה" או "העליתי אותו על שיפוד". שיהיה בתיאבון.
הזיכרון בראש שלנו פועל בצורה משונה. אנחנו לא תמיד זוכרים את שמות הילדים שלנו או איפה שמנו את המפתחות של האוטו, אבל תמיד נזכור איפה היינו כשנפלו מגדלי התאומים, כשמשה כחלון הודיע שהוא עוזב את הליכוד, או כשליהיא גרינר התייחדה באמבטיה עם - נו, איך קוראים לו.
רבין תפס אותי במצב מוזר. אחרי שאני ואשתי הפגנו נוכחות בעצרת בכיכר מלכי, היא זזה הביתה ואני המשכתי להופעה במועדון צוותא 2. עמדתי על הבמה וניסיתי להצחיק את הקהל, כשלפתע עלה לבמה הבמאי עמי דיין וביקש ממני לעצור הכל, כי ירו בראש הממשלה. אני זוכר איך המוח שלי ניסה לעבור ממצב "הצחקה" למצב "אסון קרה".
הסתכלתי על הקהל וניסיתי לחשוב מה הטון הנכון לבשר לו את בשורת האיוב. כשבסופו של דבר הצלחתי להגיד את המשפט, עלתה באולם תגובת הלם קולקטיבית, ואחריה זעקה קורעת לב. היא הגיעה ממנהלת ההצגה שלי, שהחבר שלה אז, לימים בעלה, היה אחד משומרי הראש של יצחק רבין.
17 שנה עברו מאז אותו לילה איום ונורא, והזיכרונות שקעו. אבל כשמדי פעם, במקום ובזמן לא צפוי, ניגש אלי מישהו ולוחש: "אתה יודע, בליל הרצח הייתי בהופעה שלך בצוותא", הכל צף ועולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו