ההישג הכי גדול של ניקול קידמן בהוליווד הוא עשר שנות נישואיה לטום קרוז, מר הוליווד ואחד מסמלי המין העל-אנושיים כבר יותר משלושה עשורים. כן, בדרך היה גם אוסקר על "השעות" ומועמדות על "מולאן רוז''' ועל הסרט העצמאי שהפיקה, "מחילת הארנב", שקיבעו אותה בליגה של הגדולים, אבל היתה זו הזוגיות הנוצצת שהובילה אותה במסלול המהיר לאולימפוס ההוליוודי. שלל סיפורי הזוועה מנישואיו של קרוז לקייטי הולמס, שדלפו בחודשים האחרונים, ועימם פרסומים כי קידמן סייעה להולמס בדרך החוצה מהנישואים עם קרוז (שלמעשה נשוי לכנסייה הסיינטולוגית), החזירו את הגברת לכותרות. אז נכון שקידמן (45) מכחישה כי התערבה בקשר של האקס, אבל איכשהו, השמועות הסתדרו עם תיאוריות המונצחות באינספור ביוגרפיות לא רשמיות על קידמן, שלפיהן תפקידה בזוגיות ארוכת השנים הסתכם בדגמון חיים מושלמים ומחויכים עם מיסטר פרקפט, בתוספת שני ילדים מאומצים. בזמן שקרוז רצה להדוף את זרם השמועות הבלתי פוסקות על נטיותיו המיניות ולשמר את מעמדו כגבר נחשק ואת נישואי הכאילו, קידמן בסך הכל רצתה לכבוש את הוליווד. אחרי הכל, קרוז את קידמן הם לא הזוג הראשון שרקח זוגיות פיקטיבית ביער המכושף של תעשיית הסרטים. התיאוריה הזאת מצטרפת לשלל סיפורי הביוגרפיה על קידמן, שמתארות אותה כנערה שאפתנית שהחלה את דרכה בערוץ דיסני האוסטרלי בגיל 14 וסימנה לעצמה מטרה ברורה: להיות קתרין הפבורן של המאה ה-21. בדרך לפיסגה עברה סידרת ניתוחים פלסטיים (על פי הערכות הפלסטיקאים היא שייפה אף, הגדילה חזה, ניפחה את שפתיה ומזרימה בוטוקוס לפניה דרך קבע, כדי לייצר את מראה הפורצלן), החליקה את תלתליה, נפרדה מגיזרתה העגלגלה באמצעות ריצה יום-יומית של עשרה קילומטרים ותרגילי יוגה, ואפילו נפטרה מהמבטא האוסטרלי שליווה אותה. "בתור ילדה קטנה באוסטרליה חלמתי להיות שחקנית בהוליווד, רק שבימים ההם זה נראה כמו חלום רחוק והזוי", סיפרה קידמן בראיונות בעבר. "לא היתה באוסטרליה 'תעשייה', והתשובה למי שאמרה 'אני רוצה להיות בהוליווד' היתה 'או.קיי, תמשיכי לחלום', כי לא היתה שום אפשרות לרכוש השכלה של ממש בתחום המשחק מעבר לצפייה בהצגות ובסרטים. בסופו של דבר, את ההזדמנות שלי קיבלתי בזכות חברת ההפקות שגילתה את מל גיבסון ב'מקס הזועם', שנתנה לי תפקיד במיני-סידרה אוסטרלית. כך הפכתי להיות די מפורסמת כבר בגיל 17, וסידרתי לעצמי את הדירה הראשונה שלי. הגישה של ההורים שלי, שהגיעו לאוסטרליה מארה"ב כשהייתי בת 4 ותמיד היו פרקטיים מאוד, השתנתה ל: 'או.קיי, אז אפשר לעשות מזה כסף', ובגיל 20 הירשו לי לטוס לארה"ב. די מהר הכרתי את טום, ובאותו הרגע המחשבה שלי היתה: 'מצאתי את הגבר שלי, הקריירה כבר לא מעניינת אותי'". להבדיל מהצ'יזבט על ההיכרות עם קרוז, שהתרחשה על סט הסרט "ימי הרעם" ועל היסחפותה לתוך מערכת אהבה שכמעט הסיטה אותה מהמטרה, המציאות היתה שונה. קידמן ניצלה היטב את הבאזז התקשורתי שנוצר סביב חיבורה לקרוז - אחד האנשים החזקים בהוליווד - ואת הסיקור האינסופי של זוגיותם במדורי הרכילות. היא הפכה במהירות לתפוח אדמה לוהט, שנחוש להשאיר אבק לכל השחקניות המובילות, ובראשן ג'וליה רוברטס, נסיכת הלבבות. קידמן המשיכה להיעזר בקרוז, שאף הפיק חלק מהסרטים שבהם השתתפה. בשנים הראשונות שיחקה ב"החיים שלי", "באטמן לנצח", "דיוקנה של גברת" ו"קסם מעשי", שהגדירו אותה כשחקנית "מעניינת" אבל לא הספיקו בשביל לכבוש את הפיסגה. את המילניום החדש פתחה קידמן עם שני סרטים מדוברים ועתירי שבחים ופרסים: "מולאן רוז'" המוסיקלי, שמיצב אותה סופית כשחקנית רבת יכולות, ו"עיניים פקוחות לרווחה" האפל והסקסי, סרטו האחרון של סטנלי קובריק ("התפוז המכני"), שסיפק את אקורד הסיום המתועד לנישואיה עם קרוז ששיחק לצידה. הסרטים האלו הקפיצו את מעמדה של קידמן בלוס אנג'לס. פתאום הביטו עליה כעל שחקנית מכניסה ומשתלמת, ומייד שולש שכרה וטיפס עד 20 מיליון דולר לסרט. שתיקתה הרועמת בנוגע לגירושיה מקרוז, שנמשכה שנים, הפכה את קידמן - בדיוק כמו את קייטי הולמס - לאהובת הקהל. תסריטים איכותיים החלו זורמים אליה, וכעבור שנה וחצי כבר אחזה באוסקר, הודות להופעתה המרשימה בתפקיד וירג'יניה וולף בסרט "השעות". משם כבר היתה הדרך קצרה אל פרויקטים גרנדיוזיים כגון "קולד מאונטן" (כישלון קולנועי מפואר), "דוגוויל" המסקרן של לארס פון טרייר ו"אוסטרליה" היומרני (שנכשל גם הוא בענק). לצד זה היא עשתה גם בחירות לא ברורות, כמו דיבובי סרטים, סרטים לאולפנים גדולים וגם כמה סרטים עצמאיים, שסיפקו לה תוויות איכות אך הרחיקו את החיבוק החם של הקהל, שאוהב לקבל את הכוכבים שלו בסרטים בינוניים ואכילים כמו פופקורן. "לפני כמה שנים החלטתי להשתתף בהצגה קטנה בלונדון ששמה 'החדר הכחול'", סיפרה קידמן בראיון יו-טיובי לא מעונב לבלוגר הקולנוע האמריקני סקוט פיירנברג. "כל מי שהקיף אותי באותה התקופה אמר לי: 'אל תעשי את זה!', אבל החלטתי ללכת על זה וקיבלתי שם את השיעור הכי חשוב שלי במשחק ובניהול קריירה. זה היה תפקיד מורכב ומסוכן, והייתי יכולה להתרסק איתו לחלוטין, אבל מה שקרה זה שפתאום התחילו להסתכל עלי אחרת, וכל כך הרבה דלתות נפתחו עבורי. הפסיקו להסתכל עלי רק בתור 'השחקנית עם הפנים היפות'. זה היה עבורי שיעור מאלף, כי הבנתי שכדי להיות שחקנית טובה אני חייבת, אבל חייבת, לקחת תפקידים שבהם אני מסתכנת; לא ללכת על הדברים הבטוחים שבהם אני הבחורה מהדלת ממול או האישה שתומכת בגבר שמגלם את התפקיד הראשי". בסרטה החדש "העיתונאי", שייצא השבוע ברחבי העולם ומייצר באזז כבר יותר משנה, מגלמת קידמן אשת פרברים זולה ופשוטה - סוג של ברבי אנושית, המחפשת חום ואהבה בקרב אסירים המשיבים לה אהבה מדומה בתכתובת מכתבים זולה. במסגרת ניסיונותיה לחלץ מהכלא רוצח אכזרי (ג'ון קיוזק) שבו התאהבה, היא חוברת לעיתונאי חוקר (מתיו מקונוהיי) המנסה להוכיח את חפותו של הרוצח, ובדרך גורמת לאחיו הצעיר והמתבגר (זאק אפרון), כמו לשאר הגברים שנתקלים בה, לחשוק בה. זה סרט קטן ונטול תקציב, עם במאי צעיר בשם לי דניאלס, שהוביל לפני כשלוש שנים שחקנית שחורה ואנונימית, סטנדאפיסטית בשם מוניק, לזכייה באוסקר על תפקידה בסרט "פרשס". קידמן ידעה כנראה מה היא עושה: דניאלס הוציא ממנה תצוגת משחק מצוינת, הכוללת גם סצנת אוננות ופישוק רגליים, שמותירה הרחק מאחור את סצנת סיכול הרגליים המפורסמת של שרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי". אם לא די בזה, היא גם מטילה את מימיה על אפרון הצעיר ומקיימת יחסים בפראות עם קיוזק. הכי רחוק והכי מלוכלך מתדמיתה הצחורה וגדושת הבוטוקס. הסרט הוצג בבכורה בפסטיבל קאן האחרון ויצר עניין רב בשל החיבור בין דניאלס, קידמן והיצירה המורכבת, שהיא עיבוד לספר. "בתקופה ש'פרשס' יצא לבתי הקולנוע נפגשתי עם הבמאי באחת המסיבות בעיר, ואמרתי לו שאהבתי מאוד את הסרט ושאשמח יום אחד לעבוד איתו, בעיקר כי סיקרן אותי לראות מה הוא יכול להוציא ממני", סיפרה במסיבת העיתונאים שהתקיימה בריביירה הצרפתית. "כעבור כמה חודשים קיבלתי ממנו טלפון. הוא סיפר לי על התסריט וביקש שאהיה חלק מהצוות. רוב השחקנים כבר היו בתוך הפרויקט, והוא היה צריך את ההסכמה שלי. קראתי את התסריט בלילה אחד, ולמחרת התקשרתי ואמרתי לו: 'אני בפנים'. השאלה העיקרית שהיתה לי היא איך נהפוך את הדמות של שרלוט, שכל כך רחוקה ממני, לאותנטית ואמיתית". זאת לא הפעם הראשונה בשנים האחרונות שאת בוחרת ללכת לסרט עצמאי וקטן. שם נמצא היום הקולנוע האמיתי- "הממ... כן, חד-משמעית, למרות שהיום כבר קשה להגדיר מה זה קולנוע עצמאי ומה לא. במציאות הכלכלית של היום כמעט כל הסרטים הגדולים, בדיוק כמו הקטנים, מתקשים להשיג מימון. מה שאני אוהבת בתעשיית השוליים זה הגמישות שמגלים היוצרים והשחקנים. אחד הדברים הראשונים שדניאלס אמר לי, כשהתחלנו לעבוד על הפרויקט, הוא: 'אין לנו כסף לכלום. את האיפור והשיער שלך תצטרכי לעשות בכוחות עצמך'. אז במסגרת שיעורי הבית, נכנסתי לחדר האמבטיה שלי והתחלתי להוציא מהארון כל מיני תכשירים שהיו לי. קרם לשיזוף ביתי, ריסים מלאכותיים, והתחלתי לאפר את עצמי בחוסר טעם. בשלב הבא שלחתי לו בטלפון הסלולרי כל מיני תמונות בכל מיני תנוחות פרובוקטיביות, עד שהרגשנו שמצאנו אותה. "דניאלס כל הזמן דחף אותי לקצה ודרש ממני להיפגש עם נשים שניהלו רומנים עם אסירים בכלא. הן סיפרו לי סיפורים שצימררו אותי, ובעיקר הכניסו אותי לפאניקה שלא אצליח להיות אותנטית ולהביא את המורכבות הנפשית הזאת למסך. אחת מהן, שכנראה ראתה את החרדה על פניי, פשוט אמרה: 'לכי על זה, ילדה. את מוכשרת'. "אחד הדברים היותר טובים בקולנוע העצמאי הוא קיומה של ההגבלה. לעשות סרט ללא תקציב זאת הרפתקה מרעננת. מצאתי את עצמי הולכת ומחפש בחנויות יד שנייה וקונה בגדים בחמישה דולרים. הגבלה מובילה לגמישות, וזה שונה מאוד מהסרטים העשירים שעשיתי". נוסף על כל החרדות, היית צריכה להתמודד גם עם המון סצנות פרובוקטיביות. "אולי יהיה לי קשה לראות את התוצאה, אבל אחת ההחלטות שלי כשחקנית היא לא לצנזר את עצמי תוך כדי משחק ולא להיות שיפוטית לתוצאה. במבט לאחור, אני מרגישה כאילו זה היה חלום. הייתי עמוק עמוק בתוך הדמות שלי. מה שעזר לי להיות בדמות שלי, וכנראה לא לחשוב על מה שאני עושה באותם רגעים על הסט, היה ההחלטה של ג'ון (קיוזק) ושלי לא לדבר זה עם זה בתור עצמנו, אלא רק בתור הדמויות. למען האמת, כמעט לא פגשתי את ג'ון לאורך הצילומים אלא רק על הסט, די קרוב לצילומי הסצנות שלנו. רק בסוף הצילומים הוא הגיע אלי ואמר: 'היי, נעים מאוד. אני ג'ון'". מבקרי הקולנוע היו חלוקים בדעותיהם בנוגע לתוצאה, והציונים הכלליים היו נמוכים ונעו בין כוכב אחד לשלושה - כולל משפטים בסגנון "אם אהבתם את 'פרשס', אל תלכו לסרט הזה!"; "ב'העיתונאי' תקבלו מנה הפוכה מהיצירה המבריקה והקודמת של לי דניאלס"; "אהבתם לראות את הזבל הלבן שג'רי ספרינגר סיפק לכם בטלוויזיה? תיהנו משק החבטות שמציע לכם 'העיתונאי'". לעומת זאת, היו גם לא מעט מבקרים שהרעיפו שבחים, כמו "אסור לכם לזכור את 'העיתונאי' כסרט שבו ניקול קידמן השתינה על זאק אפרון. הסרט הזה הוא הרבה יותר מאתנחתא קומית קטנה או באזז של יחסי ציבור". אם "העיתונאי" ייתפס ברבות הימים כיצירה קולנועית חשובה ואם לאו, המבקרים היו תמימי דעים לגבי קידמן, שמתאמצת להילחם בעובדה שבעוד פחות מחמש שנים תהיה בת 50. בגיל שבו בדרך כלל מראים לנשים בהוליווד את שלט היציאה מהשכונה, היא מצליחה להישאר רלוונטית, ולא פחות מזה - סקסית. שמריל סטריפ תגלם את הסבתות, קידמן לא מתכוונת לפנות את משבצת האישה הסקסית בקלות. הביקורות הלא אוהדות יצרו באופן מפתיע סקרנות רבה לקראת היציאה הרשמית של הסרט. הוא הושק בתחילת החודש בפסטיבל הסרטים של ניו יורק ואיפשר לקידמן להגיב, בשלל מסיבות עיתונאים ואירועים מתוקשרים, למבקרי הקולנוע. מה לדעתך גרם למבקרים לסלוד מהסרט ולהיות חלוקים בנוגע אליו- "רוב הסרטים שעשיתי בקריירה היו שנויים במחלוקת, כך שחוסר הסכמה זה לא משהו חריג עבורי. למען האמת, אני חושבת שבכל הקריירה שלי היו מקרים בודדים של הרמת אצבע למעלה בצורה חד-משמעית, כך שלמדתי לא להתרגש מביקורות. אמנות צריכה לעורר דיון, ומבחינתי, הצלחנו במשימה בעצם הדיון". אחרי כל כך הרבה שנים ותפקידים עדיין קיים בך החשש מכישלון- "בוודאי. החשש הוא גם זה שמוביל אותי בסוף לפרויקט הבא שלי. במקרה הזה היה ברור לי שאני נכנסת לנעליים של דמות שרחוקה ממני מאוד, ופשוט החלטתי לשחרר את עצמי בידיים של הבמאי. אני חושבת שבאופן טבעי, ככל שמתבגרים כבני אדם וכשחקנים, יותר מפחדים לעשות דברים. תמיד מתרוצצות בראש שאלות כמו, 'האם אתבזה-', 'האם התפקיד מתאים לי-', 'האם לא איראה מבוגרת מדי-'. החלטתי להשקיט את הקולות שרצו לי בראש. היום, יותר מתמיד, אני משתדלת ליהנות מהעשייה, ופחות להיות נתונה לתכתיבים של מה נכון לי לעשות מבחינת הקהל או התקשורת". לכן הגחת להופעת אורח מפתיעה בסרט "לזרום עם זה" לצד אדם סנדלר וג'ניפר אניסטון- "לפעמים אני פשוט רוצה לנשום אוויר אחר או לצחוק מהעשייה שמאחורי הקלעים. זה יכול להיות סרט מתח, סרט פעלולים או קומדיה. לא תמיד הכל חייב להיות כל כך רציני ולפי כללים. במקרה של הסרט הזה, אדם סנדלר התקשר ואמר 'בואי לסרט', עניתי לו, 'עזוב, אני לא מצחיקה', והוא אמר לי: 'את כן. חוץ מזה, מצלמים במשך שלושה שבועות במאווי', וזה קנה אותי. "מאווי מזכירה לי את הילדות שלי בהוואי. מה שקנה אותי זה בעיקר העובדה שהתפקיד הצריך רק שלושה שבועות של עבודה. היום, יותר מתמיד, חשובה לי המשפחה. יש לי שני ילדים מתבגרים ושתי בנות קטנות ואני שונאת לא לקום איתן בבוקר, אז אני משתדלת לבחור את הפרויקטים שלי לפי משך זמן הצילומים ולהביא איתי את כל המשפחה לסט. במקרה הזה צירפתי גם את הוריי, שמאוד נהנו מהחופשה המשפחתית. אחרי הכל, זה פרויקט מורכב מאוד לארגן אצלנו את כל בני הבית". ענייני הביורוקרטיה הפנימיים של קידמן נובעים בין השאר מנישואיה לזמר הקאנטרי האוסטרלי קית אורבן. השניים התמסדו לפני כשש שנים בחתונה שהפכה לאירוע לאומי ביבשת האוסטרלית המפוהקת. שלושה חודשים לאחר מכן התוודה אורבן על התמכרותו לאלכוהול ונכנס למוסד גמילה; קידמן הניחה בצד את הקריירה שלה והתגייסה למען בעלה. אחרי שנה הכריזו כי הם מצפים ללידת בתם המשותפת, וכעבור שנתיים הצטרפה ילדה נוספת, שהביאו לעולם בסיועה של אם פונדקאית. המשפחה המאושרת מתגוררת בנאשוויל הרגועה שבמדינת טנסי בארה"ב. "קית בסדר גמור עכשיו", סיפרה קידמן בראיון אינטימי לחברתה אופרה וינפרי. "המקרה הזה רק גרם לנו להיכנס לעומק היחסים שלנו ואיחד אותנו". איך את מצליחה לנווט בין גידול שלושה ילדים, בעל וקריירה בינלאומית- "תוך כדי התחשבות ותיאום יומנים. לקית יש לוח זמנים משלו, ואנחנו משתדלים להתחשב זה בזה כדי להיות כל הזמן יחד באזורים שבהם אני מצלמת או באזור שבו הוא מופיע. אני משתדלת שסרט לא ידרוש ממני היעדרות של יותר משבעה שבועות, ואני תמיד שואלת את כולם אם זה בסדר מבחינתם. אלו הנישואים השניים שלי, ואני רוצה שהם יימשכו עד מותי. אני יודעת כמה משפחה היא דבר חשוב, כי בגיל 17 כמעט איבדתי את אמא שלי, שחלתה בסרטן השד. בימים ההם הטיפולים לא היו מתקדמים כמו היום והסבל היה עצום. אני זוכרת את אמא נאבקת וסובלת, וזה הותיר בי חרדה עצומה מאובדן, ולכן אני רוצה להיות קרובה ליקיריי בכל זמן נתון". אבל הצהרות לחוד ומציאות לחוד. בתקופה האחרונה כבר הספיקה קידמן לסיים צילומים לשני סרטים נוספים (סרט אימה בשם "הסטוקר", שצפוי לצאת בחודשים הקרובים, וסרט בשם "איש הרכבת"), ובימים אלה היא עסוקה בצילומי הסרט "גרייס של מונקו", שבו היא מגלמת את גרייס קלי - תפקיד שאמור לסמן את הקאמבק הנורמטיבי שלה לקולנוע. קידמן ממשיכה לייצר דימוי מרוחק על המסך ועל השטיחים האדומים, אבל מנגד היא נחשפת לא מעט בראיונות אינטרנטיים בני חצי שעה ויותר לבלוגרים ולמעריצים. בדף הפייסבוק, שאותו היא מפעילה בעצמה, מקפידה קידמן לפרסם צילומי פריחה, עצים בשלכת, סלטים, מסעדות אהובות, ובעיקר תמונות מאחורי הקלעים של טקסים ואירועים נוצצים, שאליהם היא מתייצבת. המסר ברור: מלכת הקרח של הקולנוע העולמי צריכה, וגם יכולה, להיות מלכת הלבבות.
חלפו ימי התום
כילדה אוסטרלית ניקול קידמן סימנה לעצמה מטרה: לכבוש את הוליווד • בהתחלה היא הסתערה על טום קרוז, אחר כך על האולפנים הגדולים ועל האוסקר ובסוף תפסה מקום בלב הקונצנזוס • עכשיו, בגיל 45, עסוקה קידמן בקידום הסרט הפרובוקטיבי החדש, "העיתונאי", ובתחזוק חיי המשפחה • והיא כבר לא צריכה להוכיח שהיא עדיין רלוונטית • "היום, יותר מתמיד, אני משתדלת ליהנות מהעשייה ופחות להיות נתונה לתכתיבים של מה נכון לי לעשות"
Load more...