אחד מבתי הכנסת המענינים בעולם נמצא בעיר יאנינה ביוון, ושמו "קהל קדוש ישן". הוא נבנה בעיצוב מיוחד לפי מסורת היהודים הרומניוטים, וישנן מראות ומנהגים שאפשר לראות רק במקום זה.
מקור השם "רומניוטים" הוא במילה "רומא". לאחר חורבן בית המקדש נלקחו בני יהודה להיות עבדים ברומא. מקצתם הצליחו לברוח בדרך, והקימו קהילות עם מנהגים ועם נוסח תפילה מיוחדים. במשך הדורות מנהגיהם נשמרו בכל רחבי הבלקן ויוון, אך מתמעטים הדורות, ורק ביאנינה עדיין קיים בית כנסת רומניוטי עתיק. הגברת אלגרה מצא, מראשי הקהילה היהודית, מדריכה בעברית ובאנגלית את התיירים שמגיעים לביהכנ"ס.
ארון הקודש // צילום: יעקב מאור
בית הכנסת נבנה במקום זה במאה השמינית. מאז חרב בכמה רעידות אדמה, ונבנה שוב. המבנה הנוכחי נבנה ב-1826 ועיצובו הפנימי שונה מסגנון בתי כנסת המוכרים לנו. התקרה נשענת על 6 עמודים, ובמרכזה כיפה גדולה. גג רעפים מחפה מבחוץ על הכיפה, כדי שהמקום לא יֵרַאה כמו מסגד. ארון הקודש נמצא בקיר המזרח, כמו אצלנו. אבל בימת הקריאה בתורה נמצאת על הקיר הנגדי. הבימה מוגבהת בשבע מדרגות. דוכן החזן נמצא מתחת לבימה ורחוק מארון הקודש. אלגרה מסבירה שמנהג נובע מהפסוק "ממעמקים קראתיך".
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
על הפרוכת של ארון הקודש מצמדות "שַדָיוֹת". אלה לוחיות כסף דומות ל"חמסה" שלנו. מנהג רומניוטי לתרום לבית הכנסת "שַדַיָה" לרגל אירועים משפחתיים. מקור השם הוא מהמילים "א-ל שדי" שחרוטות בראש כל שדיה. כאשר נתרמת שדיה חדשה, מסירים מהפרוכת את השדִיה הפחות רלבנטית, ובמקומה תולים את החדשה. כך הצטברו במחסני בית הכנסת מאות שדאיות, שרובן הועברו למוזיאון ישראל.
שדיה // צילום: יעקב מאור
בארון הקודש ישנם ספרי תורה, אחדים מהם עתיקים מאוד. ה"תיקים" של חלק מספרי התורה מצופים כסף, עם עיטורי "שושנת יאנינה" יחודיים שרואים רק כאן. השושנה נחשבת הסמל של יאנינה (לא רק ליהודים), וגם כיום אפשר לראות בגינות פרטיות את השושנים העבות והבשרניות. בנוסף, תיקי הספרים מעוטרים בעוד סמלים יווניים. ספרי התורה עטופים מבחוץ ב"מפה". כך קוראים לרצועת בד רקומה בחוטי כסף וזהב, ומיועדת לעטוף את ספרי התורה.
על הספסלים הצמודים לארון הקודש יש שתי כריות רקומות, אחת בצבע סגול-כחול ואחת בסגול-אדום. אלה מושבי חתן תורה וחתן בראשית. הרומניוטים נוהגים להקצות מקום של כבוד לחתני תורה ובראשית, עד לשמחת תורה בשנה הבאה. כאשר עורכים ברית מילה בבית הכנסת, מביאים את הרך הנולד אל הסנדק והמוהל על גבי אחת מהכריות האלה.
עיטור שושנת יאנינה // צילום: יעקב מאור
גם סדר הישיבה בבית הכנסת הרומניוטי שונה מהמוכר לנו. המושבים אינם פונים לכיוון הארון במזרח, ולא לכיוון הבימה במרכז. מול הארון והבימה יש רחבה גדולה, ובצדדיה 4 טורים של ספסלים ארוכים, שעליהם יושבים המתפללים גב אל גב. 400 מושבים יש בביהכנ"ס, כולל עזרת נשים. בפינת ביהכנ"ס יש חדר ששימש בעבר כיתת תלמוד-תורה והישיבה, והיום משמש מחסן. בחצר בנויה סוכת קבע בלי גג, עם קונסטרוקציה לסכך. בחצר גם באר עתיקה, לנטילת ידיים לכהנים.
יש מעט הבדלים בין נוסח התפילה שלהם לשלנו. הם מדלגים על קטעי תפילה, כמו למשל, ה"קורבנות" לפני פסוקי דזמרה. לעומת זאת, בערב שבת הם מאריכים יותר מאיתנו, ואחרי "לכה דודי" הם שרים פיוטים שאינם בסידורי התפילה שלנו. בפיוטים משולבים שורה בעברית ואחריה שורה ביוונית, וחוזר חלילה. אבל השורה ביוונית איננה תרגום של העברית, אלא היא המשך הפיוט. בספרי הקודש ובסידורים שלהם אפשר לראות טקסטים ביוונית, כתובים באותיות עבריות.
תיירים ישראלים בבית הכנסת // צילום: יעקב מאור
ל"קדיש" הרומניוטי יש מנגינת פיוט מיוחדת, כמו אורטוריה שמתחילה בקצב אדג'ו איטי ומלנכולי, ולקראת הפסוקים האחרונים משתנה לקצב אלגרו מהיר ועליז. מרגש לשמוע.
תפילת "אבינו מלכנו" שלהם שונה משלנו. במקום 'אבינו מלכנו' הם אומרים "אבינו שבשמיים", והם מוסיפים הרבה פסוקי א"מ שאינני מכיר בתפילה שלנו. יש עוד הרבה הבדלי נוסח בניואנסים שונים.
בין מנהגי הרומניוטים מעניין להזכיר את ה"אָלֶף" וה"יבַרֶך". ה"אלף" הוא דף מעוטר בפסוקים שנתלה על מיטת היולדת, ואח"כ על מיטת התינוק. ביום ברית המילה מוסיפים למטה את שמו ושם אביו, וה"אלף" נהיה מעין תעודת לידה שמלווה את האדם כל חייו. כשנולדת בת מקיימים טקס קריאת השם שנקרא "יברך", עם פיוטים מיוחדים, ובגד לבן מיוחד לתינוקת.
בימת הקריאה המוגבהת // צילום: יעקב מאור
במסורת הרומניוטית מציינים את ראש חודש אדר ב"אִירְתַמָן", שמזכיר את ה"מִישֶ-מִישֶ" שלנו. ילדי הקהילה היו הולכים ברחובות בשירה וריקודים, מתדפקים על דלתות בתי היהודים, ושרים ביוונית "עוד שבועיים פורים, וחודש אחריו יהיה פסח". בעלי הבתים היו מכניסים ממתקים לשקית בד מיוחדת שהיתה קשורה לצווארם, הילדים היו מודים בחרוזים. אך כאשר קיבלו מעט מידי לטעמם, היו מקללים בשיר יווני שפירושו "שתסבול כמו המן".
במפקד אוכלוסין בשנת 1,800 נמנו ביאנינה 4,000 יהודים. כיום נותרו פחות מחמישים, רובם מבוגרים מאוד. על קירות ביהכנ"ס לוחות שיש עם שמות של כ-1,800 חברי הקהילה שנרצחו בשואה. עד השואה התפללו שם שלוש פעמים ביום, אך אחרי השואה נערכו תפילות רק בשבתות וחגים, וכיום רק במועדי ישראל. בימי כיפור מגיעים לבית הכנסת יותר ממאה צאצאי יהודי יאנינה מאמריקה ומישראל, כדי להתפלל ברוב עם בנוסח הרומניוטי. אלגרה מפצירה בתיירים דתיים שמגיעים ליאנינה, לבוא לארגן מנין לתפילה בבית הכנסת, במקום במלון שלכם. הקהילה שואפת שבית הכנסת ישמש גם כבית תפילה, ולא רק כאתר תיירות. לכן היא תשמח לפתוח עבורנו את בית הכנסת בתיאום מראש.
איך מגיעים? נכנסים לעיר העתיקה דרך "שער היהודים" (אִיפִּילִי טוֹן-הֵבְּרֵיאוֹ), ופונים שמאלה בסימטה הראשונה הצמודה לחומה. אחרי בתים אחדים נראה מימין גדר גבוהה עם שער שעליו המספר 16. זה שער הכניסה לבית הכנסת. כיום קל וזול להגיע ליאנינה בזכות קו טיסה חדש של חברת התעופה TUS מנתב"ג ליאנינה, עם קונקשן בלרנקה.
כאמור, היהדות הרומניוטית המפוארת של יאנינה הולכת וגוועת, וכנראה תעלם מהעולם בעוד דור. כל עוד אפשר לראות משהו, כדאי לטייל ביאנינה להתרשם גם מהפרק הזה בהיסטוריה היהודית. זו חוויה רוחנית עבורנו, ושיעור מאלף לילדינו.
הכותב הוא בעל הבלוג לתיירות דתית "ותוליכנו לשלום"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו