"ידעתי שתימתח עלי ביקורת, כי על כל הנשיאים נמתחה ביקורת"

נער הייתי כשקמה מדינתנו. נער שהיה מודאג הרבה יותר מהקרבות בירושלים, מהחדשות על ההרוגים - שכנים, אחים של חברים ובני משפחה - מאשר מההכרזה על המדינה עצמה. כירושלמים חווינו את המחיר וראינו את מגש הכסף, עוד לפני שזכינו לראות את התוצאה, את הקוממיות הממלכתית שלנו.

בירושלים של ילדותי חלמנו על דגל ישראל מתנוסס, אבל אני יכול לומר שגם בחלומות הכי ורודים שלי לא שיערתי שיום יבוא ואהיה חבר כנסת, יו"ר כנסת, וּודאי שלא דמיינתי שאהיה לנשיאה של מדינת ישראל.

פעמים רבות נשאלתי מה תפקיד הנשיא בעיניי, עוד הרבה לפני שנבחרתי לכהן בתפקיד. זכור לי סיפורו של הנשיא נבון, כיצד, לאחר בחירתו לנשיאות, אצו רצו להם חברי הכנסת של העבודה־המערך־מפא"י ובישרו לו שבכוונתם לשנות את חוק יסוד: הנשיא, ולהוסיף לו עוד כהנה וכהנה סמכויות. הנשיא נבון סיפר כיצד עצר אותם ואמר להם כי הוא ידע היטב לָמה הוא מתמודד ולְמה הוא נכנס. הוא ידע מה השפעתו, הוא ידע מה סמכויותיו, והוא ידע כיצד לייצר ערך לתפקיד, בלי שינוי ובלי להזיז אף מילה בחוק.

גם אני, כשהתחלתי את כהונתי אי אז, לפני כמעט ארבע שנים, ידעתי לאן אני נכנס ומה בכוונתי לעשות. לא חששתי, אבל הייתי אחוז חרדת קודש. ידעתי שתימתח עלי ביקורת, והרי על כל הנשיאים נמתחה ביקורת ועוד תימתח. אבל יותר מזה חרדתי, ועודני חרד, לכך שאצליח להעניק תוכן נוסף למוסד הזה, בדרכם של קודמיי, כל נשיא ונעליו, כל נשיא וסדר יומו.

לא היה בכוונתי להיכנס לנעליו של נשיא כזה או אחר. באופן אישי, ראיתי ועודני רואה בבית הנשיא הזדמנות לקידום ערכי היסוד החברתיים, אשר הנחו אותי במשך כל שנותיי כשליח ציבור.

אני מאמין שהמערכת הדמוקרטית היא מערכת שיש לה גוף ונשמה, כשהגוף לא יכול להתקיים בלי הנשמה, ולהפך. אם הכנסת היא בית הוויכוח, ההכרעה ולעיתים אף ההכנעה של המיעוט בידי הרוב, הרי שבית הנשיא הוא בית ההידברות, השותפות והפשרה. במובן זה, בית הנשיא הוא הנשמה היתרה של המערכת הדמוקרטית. הוא בית שלא מעדיף רוב על פני מיעוט, חזק על פני חלש - אלא דלתו פתוחה בפני כל, ועינו פקוחה לבירור שאלות היסוד, המונחות לפתחה של החברה הישראלית המתהווה. זו גם הסיבה שלא הוגדר שהנשיא יהיה א־פוליטי, שהרי הכל - לרבות האוויר והמים - פוליטי בישראל; אלא שהוא צריך להקפיד להיות בלתי מפלגתי, כפי שניסחה הוועדה בראשות ד"ר ליאו כהן, בימי הקמת המדינה.

מרגע שנבחרתי, ידעתי שאכנס לבית הנשיא עם סיפור חיי. בן למשפחה רוויזיוניסטית ויו"ר בית"ר ירושלים; בן רחביה החילונית, שקיצר תמיד את הדרך לביתו דרך שערי חסד החרדית; בנו של מתרגם הקוראן וסיפורי אלף לילה ולילה; ויותר מכל, איש ירושלים, שזכה לגדול בה ולהימנות עם מאחדיה במלחמת ששת הימים.

גם היום, כשאני זוכה להיפגש בכל יום עם העם בישראל, אני נוכח עד כמה החברה הישראלית מורכבת ומגוּונת, שונה, משתנה ועתידה להשתנות. זה סוד שגשוגה, זה סוד צמיחתה. עתידה של החברה הישראלית תלוי ביכולתנו לבסס ברית של שותפות וערבות הדדית בינינו, ובאותה נשימה, ביכולת שלנו להשתחרר מאותה שאיפה נאיבית ל"כור היתוך". חזון החברה ההומוגנית אינו יכול ואינו צריך להיות חזוננו. 

מיום שנבחרתי להיות משרת ציבור, עוד במועצת העיר ירושלים, ועד הימים הללו בבית הנשיא, אני שב ואומר, ואמשיך לומר, כי השותפות הישראלית אינה טמונה בהסכמה לאומית רחבה. היא טמונה ביכולת שלנו בכלל לשבת ולהתווכח כמו שצריך, בצורה אמיתית וכנה, ישרה ואמיצה, רגישה ומכילה.

עתידנו המזהיר טמון בכך שכל קבוצה בחברה הישראלית תישא באחריות המשותפת לעתידנו ותתרום את חלקה בעיצוב פניה ודמותה של מדינת ישראל. רק כך נוכל לייצר את אותה תקווה ישראלית, שלה אנו כמהים ושאותה אנו בונים ובונות יום־יום, שעה־שעה. 

•  •  •

ראובן (רובי) ריבלין (78) הוא הנשיא העשירי של מדינת ישראל. משפחתו נמנתה עם ותיקי ירושלים, שראשוניה עלו לארץ ישראל בתחילת המאה ה־19. עורך דין במקצועו, שימש חבר מועצת עיריית ירושלים, יו"ר אגודת הספורט של בית"ר ירושלים ויו"ר סניף חרות בבירה. 

ב־1988 נכנס לכנסת מטעם הליכוד. היה חבר בוועדות שונות, שימש יו"ר הסיעה ושר התקשורת בממשלת שרון. ב־2003 נבחר לראשונה לתפקיד יו"ר הכנסת, שאותו מילא שלוש שנים, וחזר לתפקיד ב־2009. לאחר בחירות 2013 הודיע כי יתמודד על תפקיד הנשיא לאחר פרישת שמעון פרס, וביוני 2014 גבר על מאיר שטרית ונבחר לנשיא.

פרויקט "70 שנים, 70 פנים" יפורסם במלואו בימים הקרובים