"על ההר המושלג פגשתי אותך, מלאכית לבנה. משם גלשנו יחדיו לאינספור חלומות, לכל שיגעון שאני זורק תמיד מסכימה, ומייד כגוף אחד כבשנו עולמות. רק לא לקחנו בחשבון את - השנייה. שנייה היא דבר כל כך קצר, שנייה שאנשים לא שמים לב אליה, שנייה שבכוחה עולם הופך צר, שנייה שבכוחה עוצרת עולם באמצע עלייה" (מתוך ההספד שנשא אלון מאורי בהלוויה של בת זוגו, נטע רוטמן ז"ל)
הפעם הראשונה שבה אני רואה את אפיק ופלג, התאומים בני ה־22, ואת אביהם אלון מאורי (48), היא בהלוויה של נטע.
נטע רוטמן נכנסה אל חייו לפני 18 שנה, ונהרגה ב־18 בפברואר 2018 בשנייה אחת, ב־16:38. המנוף הכבד שקרס על מכוניתה, כשיצאה ממרכז שרונה בכפר סבא, לא השאיר לה שום סיכוי.
לאורך כל ההספדים, וגם ליד חלקת הקבר הטרייה, שעשרות זרים צבעוניים הונחו עליה, עמדו הבנים כחומה בצורה לצד אביהם. כמו לגונן עליו מפני הכאב שנחת ללא כל אזהרה. הפעם השנייה והשלישית שבהן אני רואה אותם זה בקומה ה־24, באחד המגדלים ברחוב נחלת יצחק בתל אביב.
"בית זה לא", אומר אלון בחיוך צנוע, מסביר כי המגורים פה זמניים, עד שייכנס לדירה החדשה שהוא ונטע קנו בגני תקווה, אחרי 12 שנים שבהן גרו בקריית אונו. באותו יום ראשון טרגי קיבל אלון הודעה מהחברה הקבלנית, שהם מוזמנים לקחת את המפתחות לדירה. עד עכשיו, הוא עוד לא הלך לקחת את המפתחות.
החללים בדירה הזמנית גדולים. על הקירות העירומים תלה אלון לאחר מותה של נטע צילומים מוגדלים שלהם יחד, ובהם צילומים אחרונים מהטיול בנחל נעמן שבצפון, שהתקיים רק שבועיים לפני כן, וגם מיום הולדתה ה־53, שאותו חגגה רק ימים ספורים לפני מותה. בכולם היא נראית מאושרת.
בצד, על הרצפה, מונח החיבור לתלת־אופן, שהופך את כיסא הגלגלים לאופניים חשמליים. אלון מספר שלפני בואי התלבט אם לרכוב עליהם מהבית לנמל. "ויתרתי, ואחר כך הצטערתי", הוא מחייך.
ביום שלישי שעבר, בתום ימי השבעה, החליט להסיר את הצילומים מהקירות. "נטע היתה בחורה צנועה. תאמיני לי, גם היא היתה חושבת שזה לא רעיון טוב להשאיר את הצילומים", הוא אומר, ועיניו הירוקות מאדימות, מסגירות את הסדקים בחוסן שהוא מנסה לשדר. "את החוסר הגדול אני מרגיש גם בלי התמונות. באלבומים או במחשב זה בסדר, אבל לא על הקירות. לא בגודל כזה".
הבנים מגיעים מצור יצחק כדי להיות איתו. גם החברים שלהם באים, כדי לתמוך במשפחה. ממרפסת הסלון חודרים הביתה קולות מונוטוניים של עבודות בנייה. שני מנופי ענק בולטים על רקע רבי הקומות שבסביבה. אני שואלת את אלון איך הוא מרגיש כשהוא רואה את המחזה הזה בבוקר. הוא משיב במשיכת כתף.
"הבעיה היא שבתחום הבניין, כל פגיעה היא מאוד משמעותית ומאוד קשה. על נטע כולם שמעו, אבל יש תאונות רבות על בסיס יומיומי שלא שומעים עליהן, כי הן לא מסתיימות במוות, או שנפגעים בהן אנשים 'שקופים', כמו עובדים זרים. זה קורה כל הזמן. מתחילת השנה כבר היו תשעה הרוגים, ובזמן שאנחנו מדברים, זה נמשך".
סיקור האסון היה מצומצם מדי לדעתך?
"הסיקור לא מעניין אותי. מעניין אותי שיעשו משהו משמעותי. שלא ייקחו את הש"ג ויענישו, אלא יבדקו מי למעלה אשם. 'למעלה' זה גם ה־120 שיושבים בירושלים. אני רוצה שיחוקקו חוקים נוקשים וידאגו שיקפידו על נהלים קשוחים יותר ובדיקות קפדניות וענישה מחמירה. אסור לתת לנושא הזה לרדת מסדר היום".
יש בך כעס על מפעיל העגורן, שמצאו ברשותו סמים?
"אין לי כתב אישום נגד אף אחד. אני לא יודע מה מותר ומה אסור למפעיל עגורן, אם לקח סמים ועד כמה זה השפיע עליו, אם בכלל. מה שאני כן יודע זה שאם יחפשו רק את הש"ג, בלי לעצור ולעשות חושבים, להפיק לקחים ולאכוף אותם - כלום לא ישתנה, ונטע לא תהיה הקורבן האחרון".
במקרה הזה דווקא היו כמה בדיקות של העגורן בסמוך לאירוע, האחרונה שבהן שישה ימים לפני. הכל נמצא תקין.
"אז מה? כולנו מכירים את ה'בדיקות' הללו. גם אני עבדתי פעם בתחום הבנייה במסחר ובפינוי פסולת בניין, ואני יודע היטב כיצד הדברים פועלים. אני מתעסק באדריכלות ורואה את גישת ה'יהיה בסדר' הישראלית. לאחרונה נחשפתי לכל עולם תקני הגז, נתקלתי בקבלנים שאמרו 'יהיה בסדר', ולאזרח הקטן אין הרבה מה לעשות, חוץ מלקחת את הדירה עם ה'יהיה בסדר', או לצאת נגד העניין, בלי שתהיה לו אפשרות מעשית להילחם בזה.
"הייתי מצפה שעכשיו יעשו בדיקות כמו בעולם, שיהיה גוף ממשלתי אמיתי שמטפל בעניין, ולא פקידים שעובדים מ־8 עד 5. שהבדיקות יתבצעו בעזרת מכשור מיוחד או בדיקות רנטגן, שבודקים את החוזק ומחפשים סדקים שעין אנושית לא רואה. כמו שעושים במטוסים".
ואז זה יסרבל עוד יותר את הביורוקרטיה.
"השאלה אם את רוצה להוריד ביורוקרטיה או למנוע את הסכנה הבאה. איך לעשות את זה לא ממש מעניין אותי. מה שחשוב לי זה שכל השרשרת תעשה חושבים - החברה המזמינה, הקבלן, המנופאי, העירייה שנתנה אישור להפעלת המנוף ולביצוע העבודות, משרד העבודה. מבחינתי, שכל היום יעשו בדיקות, ואם ימצאו ליקויים - שכל השרשרת הזאת תחטוף".
אתה הולך להילחם על זה?
"אני לא יודע באילו מישורים להילחם, ואני לא בטוח שאת 100 אחוזי היכולת והאנרגיה שיש בי אני צריך להתחיל להשקיע עכשיו במאבקים. אולי עדיף להשקיע אותם בעשייה חיובית, שנטע היתה שותפה מלאה בה. יש לי צוואה לא כתובה ממנה, להמשיך במה שהיא האמינה ולפעול למען נגישות לכלל האנשים עם מוגבלויות, למתן הזדמנות לחיים טובים לכולם. אני לא מאמין שמי שצועק יותר חזק או מוציא יותר אנשים לרחובות, הוא הצודק".
יש מחשבות על תביעה?
"מוקדם מדי. המשטרה עדיין לא סיימה את עבודתה, וצריך לראות מה המסקנות. אבל זה יבוא מתישהו, כי זה הגיוני. בחיים אני שוקל הרבה, עושה קודם עבודות מחקר, לא אוהב לפעול בלי שאני יודע עד הסוף במה מדובר. עם כל הכאב, לא נראה לי שכאן אפעל אחרת".
• • •
"דיברתי איתה בטלפון דקה לפני האסון", הוא אומר. "נטע היתה מאוד נרגשת לקראת הנסיעה שלה לווינה למחרת, כדי להשתתף בדיון של האו"ם על נגישות של אנשים עם מוגבלויות, זה היה כל כך חשוב לה.
"היא יצאה מהמשרדים של 'נגישות ישראל' בכפר סבא, שם עבדה כמנהלת מחלקת הייעוץ, ואמרה לי שסיימה את העבודה ושהיא נכנסת לאוטו. שאלתי אותה אם נאכל בחוץ או בבית, והיא אמרה שהיא רוצה לאכול בבית. אמרתי לה 'בסדר', והיא ניתקה.
"אחרי שתי דקות התקשרו אלי מאיתוראן ואמרו שהם רואים שיש בעיה עם המצבר, שהוא מנותק. אמרתי להם, 'היא באוטו'. נתתי להם את מספר הטלפון שלה ואמרתי שיתקשרו אליה. אחרי שנייה התקשרתי בעצמי. הטלפון לא היה זמין.
"אחרי רבע שעה הראו בטלוויזיה שמנוף קרס בכפר סבא, ואישה בת 30 נהרגה. אמרתי לעצמי, אולי הם טעו בגיל. ראיתי את מכונית הנכה שלה מרחוק, וזיהיתי מייד. לא היה לי ספק בכלל, ידעתי שזו היא. בוודאות.
"התקשרתי לאחותי והודעתי לה. ניסיתי להשיג את המשטרה, לבקש שלא ילכו להורים שלה בלי רופא. דאגתי להורים שלה. השוטרים אמרו לי, 'אנחנו עוד לא יכולים להגיד לך כלום'. אמרתי, 'אני לא צריך שתגידו לי, אני יודע. אבל אל תלכו לאבא שלה בלי רופא'. אבא של נטע בן 79, אמא שלה בת 77. רציתי שיהיה לידם צוות רפואי ברגעים הללו".
ואז התחיל מבול של טלפונים. אלון נזכר באחד מהם, שהגיע מחברתה של נטע בצוות הוותיק של הסקי, שהציעה שכולם יבואו להלוויה לבושים בלבן, כי 'מלאכים מלַווים בלבן'.
"הקסים אותי הרעיון, אבל אמרתי לה, 'יהיה הכי כבוד שאתן, המשפחה של הסקי, תבואו בלבן. אבל לנטע היתה קשת של אנשים שהיא טיפלה בהם, אז זה לא נכון להגיד לכולם לבוא בלבן'.
"וכך היה באמת. נטע נגעה בכל כך הרבה אנשים, מכל כך הרבה מעגלים. היה מדהים לראות את זה בהלוויה ובמהלך השבעה".
• • •
נטע נולדה עם עיוות במפרקים, שאובחן בגיל 5. היא נזקקה לניתוחים ולטיפולים רבים, והתניידה באמצעות קלנועית. "כבר מגיל קטן, היא מעולם לא ביקשה רחמים או הנחות או יחס מיוחד. להפך, היא לא ויתרה לעצמה.
"היתה לה אחות יחידה בשם חגית, שנפטרה בגיל 10, כשנטע היתה בת 14. זו היתה תקופה קשה בבית. יום אחד נטע חזרה הביתה מבית הספר וראתה את אבא שלה מוכה יגון. היא תפסה לו את היד ואמרה, 'אבא, חגית לא תחזור, אנחנו חייבים להמשיך הלאה'. כזאת היא היתה. גם כשיכלה לקבל הנחות, לא ויתרה. היא התנדבה לצבא, סיימה תואר ראשון באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע, ואת השני כבר עשתה בניו יורק. ותמיד בהצטיינות".
אלון נפגע ב־1993 בעת צניחה חופשית בחוף הבונים. הוא היה בן 23, צנח במצנח חדש, שבדיעבד התברר כי היתה בו טעות תכנונית. "בארץ רק לי היה את המצנח הזה, ואחרי התאונה שלי ושל עוד כמה צונחים בחו"ל, עלו על הטעות והפסיקו לייצר אותו", הוא מספר.
במשך חצי שנה היה מאושפז בבית חולים, והבין כבר בהתחלה שייאלץ להתנייד בשארית חייו בעזרת כיסא גלגלים. אחר כך החל לעבוד במכירת מוצרים בענף הבנייה ("זה לא היה טריוויאלי שאדם בכיסא גלגלים יעבוד בענף הבנייה"). בעשר השנים האחרונות הוא גם פעיל בהתנדבות בעמותת "אתגרים", מרכז שם את כל נושא סקי המים.
אלון ונטע בטיול משותף. "אני הייתי מביא את החלומות, והיא היתה זו שמגשימה"
הם הכירו לפני 18 שנה, בחופשת סקי שארגנה העמותה באתר לה פלאן שבאלפים הצרפתיים. היא היתה רווקה, והוא גרוש. "זו לא היתה אהבה ממבט ראשון. זה היה שבוע שלם, שבו בילינו יחד כל היום עם הקבוצה, ובערבים ישבנו כולנו והכרנו אחד את השני.
"התקרבנו לאט־לאט, וגם כשזה הגיע, זה לא היה ביום אחד. זה נבנה. להסביר מה כבש אותי בנטע מרגיש לי מוזר. כל מי שפגש אותה במהלך חייה הבין. זה בן אדם שאי אפשר להתעלם ממנו. הכל נעשה בחיוך, במחשבה על האחר. היא מעולם לא ראתה את המגבלה באדם שמולה. הטוב שלה היה חסר גבולות".
נטע נכנסה לחיי בניו של אלון כשהם היו בני 4. "מאוד חששתי מהמפגש הראשוני וממה שיהיה", הוא אומר. "ילדים בגיל 4 הם בדרך כלל סגורים וחוששים. אבל זה הלך הרבה יותר קל משציפיתי. נטע באה בגישה שפרצה את כל החסמים - היא היתה טובה אליהם ואהבה אותם, והם החזירו לה אהבה. היא סייעה לי בהרבה החלטות קשות שעמדו בפניי. שותפה מלאה.
"הילדים היו באים אלינו פעמיים בשבוע, ובכל סוף שבוע שני. את טיול הבר־מצווה שלהם, לפני תשע שנים, עשינו יחד במסע קרוואנים בחוף המזרחי של ארה"ב".
אלון מכור לפעילות אקסטרים. "כמה שיותר - יותר טוב", הוא שולף את הסלולרי ומראה לי צילומים מהחופשות המשותפות שלהם בחו"ל. בתמונה אחת הוא גולש על מים, באחרת הוא נוהג במכונית מרוץ, והנה הם עושים סקי בצרפת.
"נטע זרמה איתי וסייעה לי תמיד. היא דחפה אותי לנסוע לטיולי יאכטות בארץ ובאירופה, וכשאמרתי לה שאני רוצה לצאת למרוץ מכוניות במקסיקו, היא ארגנה וניהלה את כל הקבוצה. נהג לא יכול לנהוג במרוץ או לתכנן מרוץ בלי לוגיסטיקה חזקה, והיא היתה שם בשבילי. סקי מים היא לא אהבה, אבל מעולם לא אמרה לי 'אל תלך'.
"היינו שותפים טובים, היה לנו חיבור מצוין. היא אהבה את החיים. כל מה שהיה, היא חטפה. את הסרטים ואת ההצגות ואת המסעדות. הלכה עם הכל עד הסוף, ובלהט. כשארגנו טיולים עשינו את זה יחד, כל אחד בחלק שהוא חזק בו. אני הייתי מביא את החלומות, והיא היתה זו שמגשימה... לא, שנינו הגשמנו אחד לשני. היא זרמה איתי, ואני איתה. למעט מופעי מחול. זה היה הגבול שלי".
למה?
"את זה לא יכולתי לסבול", הוא מחייך. "ניסיתי פעם־פעמיים, עד שאמרתי לה שזה לא עושה לי את זה. בשביל זה יש את ההורים ואת החברות. למה בן זוג צריך לסבול?"
והיה לנטע חלום אחד, שלא הספיקה להגשים: להיות מבקרת מסעדות. "לפחות אכלנו בהרבה מסעדות טובות בארץ ובחו"ל. הספקנו די הרבה, אבל עדיין לא מספיק. היינו צוחקים הרבה יחד. לזה אני כבר מתגעגע".
שבוע לפני מותה הם חגגו את יום הולדתה ה־53. "זה היה יום הולדת מקסים. נסענו לטיול קטן בצפון. רצינו להיות קצת בטבע, קצת בעכו, לאכול אוכל טוב, וחזרנו הביתה".
• • •
18 שנה הם חיו יחד, לא נישאו. "למה, למה חשוב הטקס הזה?" הוא אומר. "שמלה לבנה זה לא מה שעשה לה את זה. היו דברים יותר חשובים, שחשבנו שצריך לעשות. יש בן אדם שצריך חופה, יש אחד שזקוק לכתובה, אחד רוצה חוזה בבית המשפט, ואחד מסתפק במבט של בן זוגו. ההבנה שהיתה בינינו למה אנחנו יחד גברה על כל רצון לטקסיות.
"נטע היתה שותפה מלאה בגידול הבנים שלי, למרות שהם לא היו ילדיה הביולוגיים. הקשר ביניהם היה מיוחד. היא הכירה אותם כשהיו בני 4, ומאז היתה תמיד נוכחת. תמיד במקום הבטוח. גם בקשר עם המשפחה שלי היא עשתה רק טוב, ובזכותה הדברים רק השתפרו. היא זו שליכדה ואיחדה את המשפחה ברוח שלה, בראייה איך לעשות את הדברים נכון".
אנחנו חוזרים ומדברים על ה"רגליים", על הקרקע היציבה שלו, ואם הוא לא חושש שהכל יתרסק עכשיו. "נטע איננה, והחיים ממשיכים הלאה", הוא ממהר להסביר. "צריך להסתכל קדימה עד כמה שאפשר. זה היה גם קו המחשבה של נטע.
"אם זה היה קורה לי, הייתי רוצה שהיא תמשיך בחיים. לא הייתי רוצה שתסבול או שתשקע באבל. אני מאמין שכל אחד צריך למצוא את הדרך למה שיעשה לו טוב בחיים. חייבים לקום בבוקר, להציב יעדים, ולא משנה מה - לשתות כל יום בירה ב־11 בבוקר בבית הקפה. גם זה יעד. העיקר לנוע כל הזמן".
ומה עם אלה שעם המוות של בן זוגם מתקשים למצוא את עצמם?
"שיתחילו בקטן. הם לא צריכים להתחיל את ההתאוששות בכיבוש האוורסט".
יש בך חשש מהלבד?
"תמיד הוגדרתי כחסר פחד. פחד הוא לא דבר חיובי, פחד עוצר אותך מלהתמודד. אז לפחד אני לא פוחד, אבל אני בהחלט מתמודד עם הלבד".
אתה מאמין באלוהים? יש שאומרים שברגעים קשים, ההתמודדות קלה יותר למי שמאמינים.
"אני נגד האנשים שחושבים ש'הכל מלמעלה'. אם זה כך, למה לנסות דברים בחיים? למה לעבוד? למה להתאמץ בכלל? הרי אם 'הכל מלמעלה', הוא כבר ימצא בשבילי את הדרך להגיע לדברים. אם מחלה למשל היא 'ממנו' - למה לי ללכת לרופא?
"אני מרחם על אנשים שחיים ככה. מחליטים בשבילם, אין להם עשייה או מטרה שהיא שלהם נטו. שבאה מהם. כל מה שהם עושים, זה כי מישהו החליט בשבילם. אולי יותר קל להם בזמן משברים, אבל מנקודת המבט שלי - אין להם כלום בחיים".
יכול להיות שהנכות שנכפתה עליך בתחילת החיים שינתה אותך באופן כזה שאתה מרגיש חסין מהתפרקות?
"יכול להיות. כשלקחו לי את היכולת לקום וללכת, ראיתי את סוף העולם, ולא נפלתי. גם עכשיו, המוות של נטע הוא סוף עולם עבורי, ואני יודע שהדרך לא קלה בכלל, כי יש עליות ומורדות, בורות ומְבוכים, בדיוק כמו אז, כששכבתי פצוע לאחר אובדן שתי רגליי. אבל מוצאים את הדרך וממשיכים. החיים חזקים מהכל".
אלון עוצר לרגע את שטף הדיבור ושוקע בהרהורים. "נטע ואני לא עשינו תכנונים ולא טווינו חלומות. פשוט חיינו. אין לי ספק שאילו היתה יכולה, היא היתה אוחזת לי ביד ואומרת, 'אלון, חייבים להמשיך הלאה'. בדיוק כמו שנטע, הילדה הקטנה בת ה־14, אחזה בידו של אביה ואמרה, אחרי מות אחותה הקטנה: 'חייבים להמשיך הלאה'".
nitzi@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו