אדם זקן, מה יש לו בחייו", כתב דוד אבידן, "לא מלך הוא וייפול לא על חרבו".
והנה אדם זקן שהוא מלך. לאונרד כהן ציין לפני שבועיים 74, ומה יש לו בחייו? עולם ומלואו של יופי ואהבה. אולי מצבו הגופני לא כשהיה, וכנראה גם מצבו הכספי לא מזהיר (מנהלת החשבונות הוותיקה שלו גנבה ממנו את כל חסכונותיו והותירה אותו חסר פנסיה), אבל יש לו את המוסיקה ואת השירים הנצחיים שלו, שיישארו כנראה הרבה אחריו, ויש לו המון מאזינים שאוהבים אותו ואת שיריו אהבת נצח. לא "מעריצים" במובן הילדותי, אלא אוהבים ממש, חלקם הגדול לא צעירים, שזוכרים לו את חסד נעוריו (ונעוריהם) ומוכנים ללכת אחריו לכל מקום שילך, או לפחות לנסוע להופעה שלו בחו"ל אם בינתיים הוא לא מגיע לפארק. אז הנה חברי גיורא ואני, כמו הרבה מאוד ישראלים נוספים, לא חיכינו לשום אמרגן ישראלי שירים את הכפפה (וזאת בדיוק ההזדמנות לצאת בקריאה נרגשת לכל מי ששומע ויכול לעשות משהו בנידון: תרימו את הכפפה!!! הביאו את לאונרד כהן לישראל!!! בבקשה!!!), ונסענו במיוחד לברלין לראות במו עינינו מהו המופע הזה שכל מי שהיה בו מדבר במונחים של זיכוך והתעלות נפש, אושר, צמרמורות עונג ואף בכי חסר שליטה.
ומה אגיד ומה אומר. הכל נכון. המופע של כהן הוא מעין טקס רוחני-דתי של פרידה מאחד היוצרים הגדולים והמיוחדים של המאה ה-20. משורר ומוסיקאי חריג ויוצא דופן, מופנם, אינטימי ושקט בעולם של התפוצצות יצרית ואנרגטית. הוא תמיד עשה את זה בצורה מיוחדת ועצמאית, וכך הוא גם מסיים את דרכו. לא מנסה ולו לרגע להעמיד פנים או לשחק תפקיד שאיננו לאונרד (או ליתר דיוק לנרד) כהן האמיתי.
על הבמה עומד איש זקן וכחוש, גוו? שחוח, ידיו גרומות, חליפתו קצת גדולה עליו, פניו לא מגולחים ושערו שיבה. בידו הוא אוחז מגבעת שאותה הוא מסיר וחובש, ושוב מסיר וחובש, כמחווה של תודה לנגנים ולקהל. במשך יותר משעתיים וחצי הוא מבצע מבחר מתוך ים השירים העצום שלו, מ"סוזן" של תחילת הדרך ועד "אם זו תהיה משאלתך" של סופה. הוא מדבר בשירים עצמם ורק מעט ביניהם, בעיקר דברי תודה וקצת על עצמו, בהומור ובחוכמה.
השירים הם העיקר. בקול נמוך ומחוספס הוא עורך חשבון נפש עם שיריו-זיכרונותיו, שבעזרתם הוא מתאר כבר יותר מ-40 שנה את חייו, את אהבותיו, את מלחמותיו וגם את יחסיו עם אלוהים. סיכום דרך שיש בו עצב וכאב אך בעיקר השלמה. ככה הוא היום.
יהודי בגרמניה
מרגש במיוחד היה להיות בהופעה הזו ימים ספורים לפני יום כיפור דווקא בגרמניה, דווקא בברלין. ולא בגלל "פירסט ווי טייק מנהטן דן ווי טייק ברלין", אלא בגלל היהודיות שלו שיוצאת מתוך השירים אל מול הקהל הגרמני. לשמוע את המשורר, שקרא לספרו הראשון "פרחים להיטלר", שר את הגרסה שלו לתפילת "ונתנה תוקף" של יום כיפור לקהל שלא מודע לכוונה ולמקור של "מי באש ומי בחרב, מי במים"... (בשיר Who By Fire), לשמוע אותו מספר על המוסיקה של דוד המלך ב"הללויה" ולשמוע את כל הקהל שר "הללויה", וממש לא משנה הגלגול הלועזי של המילים.
לאונרד כהן כבר ביקר בישראל. הוא הופיע כאן לראשונה ב-1972, כוכב צעיר וכריזמטי שיצר מהומה כששיכנע את הקהל לעמוד ולהתקרב לבמה. אחר כך הוא חיזק את חיילינו במלחמת יום הכיפורים כשהופיע בהתנדבות בצוות הווי מאולתר עם מתי כספי, פופיק ארנון ואילנה רובינא.
ב-1980 הוא שוב הופיע אצלנו, הפעם בהרכב מלא. זו היתה תקופה אופטימית בתולדות מדינת ישראל, קצת אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים. סיבוב ההופעות ההוא, שהסתיים בהיכל התרבות, היה בשבילו סיומה של תקופה. הוא האט מאז את קצב פעילותו, כתב פחות שירים, הוציא מעט אלבומים (ב-28 השנים מאז הוציא רק ארבעה אלבומים חדשים) וצימצם מאוד את כמות הופעותיו.
לפני ארבע שנים, כשהיה בן 70, התחיל לחזור. תחילה באלבום נפלא ומרגש וכואב בשם Dear Heather, ועכשיו הוא גם מופיע. הסיבה היא אמנם כלכלית בעיקר (כהן מנסה לבנות מחדש את קרן הפנסיה שנגזלה ממנו), אך לאוהביו, נשים וגברים, זו הזדמנות, כנראה אחרונה, לפגוש אותו על הבמה. הוא עייף וזקן, והוא נפלא. הפרידה לא תהיה שלמה אם הוא לא יגיע גם לישראל במהרה בימינו. ונאמר אמן