כלל ידוע הוא שבתקופת החגים הטלוויזיה המסחרית נכנסת להדממה, מהסיבה ההגיונית שאיש לא צופה בטלוויזיה. הרבה אוכל, שידורים חוזרים וכאב ראש למבקרי הטלוויזיה, שחוזרים על אותם טקסטים שוב ושוב. לפני החגים, לעומת זאת, גזרת הפרסומות לוהטת במיוחד. אנחנו הרי עומדים לבזבז כסף בתירוץ של חגים, וזה בדיוק הזמן להגדיל פרסום.
שלוש פרסומות בולטות נכנסו לשיח הישראלי בחודש האחרון. הראשונה, של המותג הישראלי הכי מצליח, אף שהוא בכלל שבדי, קודש הקודשים של החברה הישראלית, איקאה. אבשלום קור, פעם סמל לטרחנות והיום שריד אחרון לעברית תקנית, חזר לאופנה ומתרגם את הקטלוג של חברת הרהיטים לעברית. גם בערוץ הספורט השתמשו בו כדי לקדם את עצמם, והטריק הזה יכול להיגמר מהר יותר מהסיבוב הנוכחי בקריירה של נועה קירל. זאת מהפרסומת של בזק עם הרצח המזעזע לשיר של דני סנדרסון, "אצל הדודה והדוד", שלפחות התנחם בכמות נכבדה של כסף על השימוש בשיר. הפרסומת השלישית מתרוצצת ברשתות החברתיות בכיכובו של טיפוס משעשע במיוחד עם ריבועים בבטן העונה לשם רז ניסים, שנבחר לפרסם את יטבתה ו בעזרת תסריט משעשע מצליח להפוך, למרבה ההפתעה, ללהיט ויראלי.
שלא יהיה לכם ספק. הישראלים, קרי אנחנו, פשוט מתים על הפרסומות הללו ושלושתן הצלחה מסחררת. בתקופה האחרונה, בשיחות ברזיות כאלו ואחרות, הן לעיתים תופסות יותר נפח מהתכנים שעוטפים אותן. אפשר למצוא הרבה הסברים לעניין הזה, אבל זה מיותר ויכול להיות שגם נגיע למסקנות עצובות. זו התקופה הזו בשנה שהפרסומות באמת יותר מעניינות ממה שיש לראות בטלוויזיה. והאמת, זה גם יושב בול על רמת הסבלנות שלנו. בין שתיים לשלוש דקות, רצוי עם כמה שיותר בדיחות, ריקודים ואיברי גוף חשופים. עדיין קיץ, אתם יודעים.
הגברים של שדרות אמאזון
"הכל או כלום", אמאזון פריים וידאו
הנה לכם פיסת טסטוסטרון, אולי במינון הכי גבוה שאתם יכולים למצוא, בטלוויזיה החכמה שלכם. סדרה דוקומנטרית העוקבת אחר עולם הפוטבול האמריקני, שזה בעצם כמו לעקוב אחרי ארה"ב כולה. הקריינות היא של ג'ון האם, המאצ'ו הכל יכול אך השברירי ששיחק בתפקיד הראשי בסדרה המצוינת "הגברים של שדרות מדיסון" (מד מן), ומהשילוב הזה אנחנו מקבלים מוצר כל כך אמריקני שנותר לנו רק להידבק לספה ולהבין בפעם המי יודע כמה ממה עשויה החברה שאנחנו כל כך מושפעים ממנה. כל קלישאה מארצו של הדוד סם יש לנו בסדרה הזו, שמתעקשת להיות אלגוריה לחיים אבל בסופו של דבר היא רק סדרה על פוטבול. עם זאת, בשל הצילום והעריכה,שהם המילה האחרונה בתחום, יש בה משהו שגורם לך לרצות להמשיך לצפות בה, גם אם הספורט המדובר לא ממש נוגע לך. אל פאצ'ינו נתן לנו הצצה לעולם הזה "ביום ראשון הגדול" הדמיוני, ואילו כאן אנחנו מקבלים את הדבר האמיתי. דוקו־ספורט שלאחר הצפייה בו נותר לנו רק לקוות שיום אחד גם אנחנו בישראל נקבל סדרה ברמה הזו על הספורט המקומי. הסיכויים לכך הם כמובן קלושים, כי בניגוד לארה"ב, שם הספורט הוא חלק מהתרבות, פה אנחנו מתעסקים בעיקר בערן זהבי וארז אדלשטיין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו