היה פעם ביטוי נלעג, "הרב"ט האסטרטגי". אני לא יודע מה היו דרגותיהם של הלוחמים שחיסלו את שלושת המחבלים מאום אל־פחם על הר הבית ביום שישי שעבר, אבל הם היו לוחמים פשוטים. הדרך שבה דבקו במשימת המרדף אחר המחבלים שירו בחבריהם השוטרים, חסכה למדינת ישראל אירוע אסטרטגי ענק שעלול היה להפוך למשבר עולמי.
עכשיו משבר הר הבית מתועל לסוגיה הנכבדה של מגנומטר - כן או לא. זה בסדר. אם ההנהגה הפלשתינית מוכנה להגדיר את הסכסוך כמדיני ולא דתי, זה טוב. המשטרה רוצה להשאיר את המגנומטרים. שם אומרים המומחים לענייני ערבים, כי בעוד שבוע־שבועיים הסביבה המוסלמית תתרגל ואפשר לשלוט בגובה הלהבות עד אז. השב"כ תומך בהסרת המגנומטרים ולשם כנראה זה הולך.
הוויכוח הוא אפוא אם מדובר בכניעה. אבל ישראל כבר הפגינה את ריבונותה בכך שלוחמים שלה חיסלו בירי מחבלים במתחם מסגד אל־אקצא. אין ספק שהשלושה רצו לקבל מקלט בתוך המסגד. הם חשבו שהישראלים יהססו לירות בקרבת המסגד או בתוכו. הם טעו בחישוב. אבל אם הלוחמים היו נרתעים מללכת עד הסוף, עלול היה להיווצר אירוע בנוסח כנסיית המולד לפני יותר מ־15 שנה.
הפגנת ריבונות שמנעה שחזור של אירועי כנסיית המולד במבצע חומת מגן. תפילה של מוסלמים מול המגנומטרים בכניסה להר הבית, השבוע // צילום: אורן בן חקון
סיטואציה של מצור ישראלי על מסגד אל־אקצא עם דרישה ישראלית להסגרת המחבלים המסתתרים בפנים, היתה הופכת לפיצוץ. הלוחמים לא עצרו כדי לבקש אישור. אחר כך המשטרה גם לא נרתעה מלערוך חיפוש במסגד. שם נמצאו רובה אם-16 מאולתר וסוגי תחמושת ורימונים. הרב"ט האסטרטגי עלה לדרגת גנרל.
ארגון טרור ברישיון
המחבלים מאום אל־פחם מביאים אותנו להכרה במציאות, שהתקשורת ויחד איתה פוליטיקאים רבים מנסים להסוות על ידי הסחת דעת וגינויים לעבר הגורמים הלא נכונים. המציאות היא כזאת: ההתנגשויות הקשות בחזית הישראלית־פלשתינית בשנה וחצי האחרונות היו עם ערביי ישראל. לא עם הפלשתינים ביהודה ושומרון. העימות הקשה בשנה האחרונה הוא עם ערביי אחמד טיבי ואיימן עודה ולא עם ערביי אבו מאזן. עם ערביי כפר שמריהו, כפי ששרו פעם "הבילויים", ולא עם ערביי איסמעיל הנייה. כדאי להפנים את זה.
הפיגוע האחרון הוא מקרה מובהק. אבל צריך לשים אותו גם על הרצף של שני העימותים הקשים בין שוטרים ולוחמי מג"ב ובין תושבי אום אל־חיראן בכיכובו של איימן עודה עצמו, ולאחר מכן העימותים שפרצו בכפר קאסם בעקבות מעצר פשוט של חשוד ברצח. בשני המקרים בלטה העובדה שהתקשורת הישראלית לא נתנה גיבוי למשטרה.
ח"כ עודה. העימות הקשה השנה הוא עם ערביי איימן עודה ולא עם ערביי אבו מאזן // צילום: דודי ועקנין
בינואר 2016 ביצע נשאת מלחם מכפר ערה פיגוע ירי בדיזנגוף. ערה זה הכפר של כמאל חטיב, מראשי התנועה האסלאמית הפלג הצפוני. התנועה האסלאמית בישראל הפכה לחלק מהג'יהאד הפלשתיני. שלושה חודשים לפניו היה זה מוחמד אל־עוקבי מהכפר חורה בנגב שביצע את פיגוע הירי בבאר שבע. אביו הוא מראשי התנועה האסלאמית.
הפלג הצפוני שהוצא אל מחוץ לחוק הופך בהדרגה לארגון טרור. אין צורך לתת עצות לשב"כ ולמשטרה איך להיאבק בארגון כזה. אך התופעה החשובה בעיניי היא שהרשימה המשותפת בהנהגת איימן עודה, ג'מאל זחאלקה אחמד טיבי וחבריהם מעניקה מעטפת של הגנה ציבורית ולגיטימציה למאבק הפלשתיני, שערביי ישראל הפכו לגורם המוביל שלו. מעטפת ההגנה הזאת מקבלת גיבוי פוליטי ציבורי שמגיע עד מאמרי המערכת של עיתון "הארץ".
צלילה חופשית
"התקשורת משפיעה על רמת הענישה ולעיתים על סדר הקדימויות של המערכת", טענה חוקרת המשפט והתקשורת ענת פלג בראיון שנתנה ל"דה מרקר" בפברואר 2012 בעקבות צאת ספרה "דלתיים פתוחות". רק לאחרונה ראינו איך בליץ תקשורתי מהונדס היטב היטיב עם אהוד אולמרט. תובעת בכירה בפרקליטות אמרה בספרה של פלג: "התקשורת משפיעה על שיקול הדעת של הפרקליטות... זה הולך מדחי אל דחי".
בין השופטים הבכירים ביותר היו חילוקי דעות, שהושפעו מהבדלי דורות. "מי שם לב לעיתונות?!" אמר בביטול נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר. לעומתו הנשיא בדימוס אהרן ברק: "יש שופטים שעמדותיהם מוצקות ויש שופטים שהם כעלה נידף, ולתקשורת יש השפעה במצבים כאלה". שופט העליון המנוח מישאל חשין היה בוטה: "התערבות התקשורת פוגעת חד־משמעית בהליך השיפוטי".
הנשיאה בדימוס ביניש אמרה ב־2010: "עורכי דין ויחצנים מנסים להשפיע על דעת הקהל כדי להשפיע על השופטים בראיונות ובדרכים שונות. אלה תופעות שעלולות לכרסם בטוהר ההליך השיפוטי".
האם כל זה קשור לפצצת הצוללות? בוודאי. שרת המשפטים ושופטי בית המשפט העליון הם מאמינים גדולים בדמוקרטיה ובחופש הביטוי. אבל "יקום ההכפשות" שנוצר בעקבות תיקי החקירה נהנה ממטרייה חוקתית למרות שהוא פוגם ואף מזהם את הליכי החקירה ושיקול הדעת של הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. אם שופטים מושפעים, הרי הפרקליטות על אחת כמה וכמה, וחוקרי משטרה החיים בסימביוזה עם התקשורת מושפעים יותר מכולם.
אנחנו נמצאים כרגע בשלב של משפט הראווה. בישראל הומצא שלב מקדמי בהליכי אכיפת החוק והמשפט, וזהו משפט ראווה תקשורתי־פוליטי שבמסגרתו אהוד ברק, אלדד יניב, רביב דרוקר וכתבי התחום משמשים חוקרים, תובעים, שופטים ותליינים. לשר הביטחון לשעבר יעלון נועד תפקיד עגום - הוא ה"רגלי" בנעליים גבוהות בשחמט הזה.
מפקד חיל הים וראש השב"כ לשעבר עמי אילון אמר במפורש: הצוללות הן הנשק האסטרטגי החשוב של ישראל, יותר מ־F-35. מי שהחליט שחשוב להטביע את ראש הממשלה נתניהו יחד עם הצוללות, הוא שגרם נזק בסדר גודל שווה לחשיבותן של הצוללות. לפי מה שקורה בגרמניה עכשיו, אספקת הצוללות בדרך לביטול.
כשייגמר המופע, יקבל היועץ המשפטי את החלטתו, ואולי גם יוגש כתב אישום ואולי גם יתנהל משפט מתמשך. פרט שולי לחלוטין. המאמץ האנטי־חוקתי, האנטי־דמוקרטי, מושקע עכשיו באותן מהומות הלינץ' המשפטי שלאחרונה מככבים בהן גם יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי וראש התנועה לאיכות השלטון אליעד שרגא. אין צורך אפילו לצטט את ההתבטאויות הגסות והאלימות שיוצאות מהזירה הפתח־תקוואית. זו נוסדה כדי לספק מתח ציבורי, לחץ, תוספת נשכנית לכותרות שמבלבלות את הציבור.
"יקום ההכפשות" הוא דימוי שהמציאה התחקירנית האמריקנית שריל אטקינסון. "כמעט כל דימוי שמריצים בתקשורת... נמצא שם כי מישהו הכניס את זה לשם בכוונת מכוון", אמרה לאחרונה בראיון לרשת פוקס. איפה הגורם האחראי במערכת הביטחון שהיה צריך למנוע מהשחיתויות להפוך לבועה תקשורתית שמאיימת על האינטרסים הביטחוניים של המדינה?
ראובן פדהצור ז"ל הסביר את הצורך בצוללות במאמר ב"הארץ" במארס 2012 בעיצומו של הוויכוח על הצורך בתקיפת מתקני הגרעין: "שתי הצוללות מדגם דולפין הן התשובה הישראלית להצטיידות טהרן בנשק גרעיני ולא תקיפה חסרת תוחלת", כתב פדהצור. "על קובעי המדיניות בישראל להניח כנקודת מוצא לתכנון עתידי שבסופו של תהליך יהיו בידי איראן פצצות גרעיניות". פרשנות: מי שמנע מישראל לתקוף את מתקני הגרעין רוצה עכשיו לשלול ממנה את כוח ההרתעה של הצוללות.
שתיקה בסורבון
הסרט שפתח לפני שבוע את פסטיבל הקולנוע בירושלים, "יוצא מן הכלל", הוא גם הסרט הבולט בפסטיבל. הבמאי הצרפתי היהודי מישל הזנוויציוס יצר סרט שלא זכור לי משהו דומה לו בעבר: סרט ביוגרפי על יוצר הקולנוע הגדול ז'אן־לוק גודאר בתקופת המעבר המהפכנית שלו 1968-1967, כל זה כאשר גודאר עדיין בחיים.
הזנוויציוס כופה עליך מבט לאחור על גודאר ויצירתו. אם פעם היה נדמה שהוא גדול יוצרי הקולנוע בחצי המאה האחרונה, אני מוכן ללכת על כל תולדות הקולנוע, אבל לא הגדול ביותר. גודאר כפי שאני מבין מהסרט הנפלא של הזנוויציוס הוא המהפכן הקולנועי המשפיע ביותר אבל הוא גם היוצר שבהשפעתו הרס את המדיום.
גודאר. הפוליטיקה, כפי שעולה מהסרט "יוצא מן הכלל", הפכה אותו לאדם רע // צילום: אי.פי
כל עוד עסק במהפכת הקולנוע שלו בין 1960 ל־1967 בשורה של סרטים ששינו את הדרך שבה עושים סרטים, צופים בהם ומבינים אותם, גודאר באמת היה גאון. מ"עד כלות הנשימה" ועד "הסינית". מהרגע שהעביר את מרכז הכובד של "המהפכה" שלו מהקולנוע לפוליטיקה - הוא הפך לקלישאה מהלכת ונפל לכל הכלובים התיאורטיים הידועים שהכין המרקסיזם. רק לחשוב שהוא הפך לחסיד מאו טסה־דונג בדיוק כשמאו עסק בטבח מיליונים ב"מהפכה התרבותית".
הזנוויציוס העמיד כמה סצנות המונים של אותם דיונים פתוחים באולמות הקודש של הסורבון במאי 68'. גודאר נראה שם פורס את משנתו על כך ש"היהודים של היום הם הנאצים של אתמול. סליחה. היהודים של אתמול הם הנאצים של היום..." הוא התבלבל והתחיל לגמגם עם ההשוואות הנאציות של השמאל, שהיו בעצם דקלומי תוכי של התעמולה הסובייטית אחרי מלחמת ששת הימים. והקהל של השמאל הרדיקלי בסורבון השתתק בהלם. בואו נודה: היום באוניברסיטת קולומביה או בדומותיה - אף אחד לא היה שותק בתדהמה; כולם היו פורצים בתשואות.
מי מנהל את הוליווד?
כאשר גודאר חדר לתודעה של אוהבי הקולנוע בישראל בסוף שנות ה־60 ואחר כך בשנות ה־70 וה־80, העובדה הקשה כי הקולנוען הזה הוא אנטישמי ברמות־על לא היתה ידועה בארץ. מישהו דאג לתווך רק את הרדיקל־שיק הגודארי. האנטישמיות שלו לא עלתה אף פעם בשיח הקולנועי למעט האזכורים כי הוא פרו-פלשתיני ואנטי־ציוני.
אני לא ידעתי. עליתי על פרשת האנטישמיות של גודאר רק בשנים האחרונות בעקבות סערת האוסקר על מפעל חיים שהוא קיבל ב־2010. אני מודה שמאז, הארוחה הקולנועית של גודאר נראית לי רעילה. במקרים מסוימים זו היתה אנטישמיות גסה, ישירה, כמו כאשר נהג לכנות את המפיק שלו פייר בראונברגר (בראונברז'ה) "יהודי מלוכלך". גודאר תמיד טען שהמפיק עם הכסף הוא יהודי. כשמפיק כזה התקשר אליו בנוגע לאיזה חוב, גודאר זרק: "יהודים מתקשרים אליך כשהם שומעים את צלילי הפתיחה של הקופה הרושמת... מה שנראה לי מעניין בקולנוע הוא שמההתחלה, קיים הרעיון הזה של החוב", הוא אמר. "המפיק האמיתי שמאחורי כל זה קיים בדמותו של היהודי המרכז־אירופאי".
ברנאר־אנרי לוי העיד עליו שגודאר לוקה באנטישמיות וכי הוא מנסה לרפא את עצמו מהמחלה כבר שנים רבות. צריך לתת לגודאר קרדיט על יושר וגם על מידה מסוימת של גילוי לב. בהרצאה במונטריאול בשנת 1978 הוא אמר שמשפחתו היתה משפחה של משתפי פעולה בתקופת הכיבוש הנאצי בצרפת. סבו "אפילו (לא היה) אנטי־ציוני אלא אנטי־יהודי קנאי. כמו שאני אנטי־ציוני, הוא היה אנטישמי".
הוא דיבר הרבה על "היהודים שמנהלים את הוליווד", ואחרי שיצא "רשימת שינדלר" הוא הפך את סטיבן שפילברג לילד הכאפות שלו ותקף אותו ללא הרף. האם זאת הסיבה ששפילברג עשה את הסרט העלוב שלו "מינכן"? בשנות ה־70, אחרי הטבח באולימפיאדת מינכן, גודאר אמר כי "לפני כל תחרות גמר באולימפיאדה צריך לשדר תמונה של מחנה פליטים פלשתיני". אי אפשר שלא לפרש את זה אחרת אלא כגיבוי מלא לפעולה הנפשעת נגד ספורטאים ישראלים במשחקים.
לזכותו של גודאר ייאמר שכאשר צילם במימון הליגה הערבית סרט תעמולה על הפלשתינים בירדן, הוא נתפס לבלבול אינטלקטואלי והפסיק את הצילומים. הסיבה - הגיע ספטמבר השחור בשנת 1970 והמלך חוסיין, מוסלמי וכלל לא ציוני, הוא זה שטבח בכ־10,000 פלשתינים. גודאר הבין לרגע שהוא לא מבין כלום. לרגע. כי כעבור כמה שנים התעשת ושילב את צילומיו בסרט בעל מסרים דומים ושם הכניס מונטאז' של תמונות היטלר וגולדה מאיר.
גודאר כמעט לבדו הצליח להטות את הזרם הקולנועי לערוץ של תעמולת שמאל רדיקלית בעלת גוונים אנטישמיים. הפוליטיקה, כפי שעולה מסרטו של הזנוויציוס, הפכה אותו לאדם רע. היום כשאתה שומע את המושג "סרט פוליטי" אתה יודע שזוהי מנה מהתפריט של גודאר. האקדמיה בהוליווד שאחראית לחלוקת האוסקרים מסרה בזמנו ל"ניו יורק טיימס" את התגובה הבאה: "אנטישמיות כמובן ראויה לגינוי והוקעה. אבל האקדמיה לא מצאה שההאשמות נגד גודאר משכנעות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו