את חודש יולי 2006 לא ישכח סגן סאלם חוראני לעולם. הוא היה אז בן 13 וחצי, הימים ימי מלחמת לבנון השנייה, וצפת, עיר מגוריו, טוּוחה מדי יום בעשרות קטיושות שירה חיזבאללה. שריקות הטילים וקולות הפיצוצים נמהלו בהדי ההפגזות של צה"ל בלבנון, והחרדה הקיומית הפכה לשגרת יומם של התושבים. בתוך הכאוס הזה עמד הנער המוסלמי, שגדל כל חייו בסביבה יהודית, והביט בעיניים מעריצות בחיילי פיקוד העורף, שחילקו לילדים חוברות ציור וממתקים. בלילות הוא חלם להיות כמותם.
"חיינו אז מאזעקת צבע אדום אחת לשנייה", הוא נזכר בקול שקט. "בכל פעם יצאתי עם אמי ושלושת האחים שלי לחדר המדרגות של הבניין, כי המקלט מרוחק. שמעתי חלונות מתנפצים, פיצוץ של רכב שנפגע ברחוב ועלה באש, זעקות בהלה של אנשים. התפללתי שלא תיפול עלינו רקטה.
"החיילים התנהלו כמו מלאכים. הם ניסו להרגיע אותנו, סיפקו מאווררים לבתים ודאגו שתהיה תעסוקה שוטפת לילדים המבוהלים. למרות שהיינו המשפחה המוסלמית היחידה באזור, הם התייחסו אלינו כמו אל כולם, ולרגע לא נתנו לנו להרגיש שונים מהשכנים היהודים. ידעתי שאעשה הכל כדי להתגייס ולהחזיר למדינה שלנו את כל מה שהיא עשתה עבורי במלחמה ההיא".
סאלם עמד בהבטחה. אף שלא היה מחויב לשרת בצה"ל, בחר להתנדב, ולא לגדוד הסיור הבדואי או לתפקיד של גשש - אלא ליחידת חי"ר קרבית. הוא שירת בגבעתי, יצא לקורס קצינים, נפצע במבצע צוק איתן וחזר לצה"ל כקצין קרבי מוסלמי מתנדב בחטיבה. לאחרונה גם היה הקצין הראשון שנבחר להשתתף בהקמתו של הגדוד המעורב החדש, לביא, שמצטרף לגדודי קרקל, אריות הירדן וברדלס.
היום הוא מפקד הפלוגה הראשונה של הגדוד, שחייליו יסיימו בעוד כחודשיים את שלב ההכשרה. הם יפעלו בדרום הבקעה ובמרחב יריחו, יסכלו חדירות מירדן ומיהודה ושומרון, ימנעו הברחות של אמצעי לחימה וסמים וישתתפו במעצר מבוקשים.
• • •
הדבר הראשון שבולט בסאלם (24) הוא עיניו הירוקות היוקדות. בהליכה חתולית בוטחת ובגו זקוף הוא צועד לעבר לשכתו, הממוקמת באופן זמני בבסיס האימונים של גולני. ברגע שהוא פותח את הדלת, עוטף את האוויר ניחוח עז של קפה עם הל, הבוקע משידה העמוסה בכוסות זכוכית קטנות.
הוא מתיישב ליד השולחן ומזפזפ בווירטואוזיות בין ההודעות באייפון לבין אנשי המטה של הפלוגה, שנכנסים עם מערכי שיעורים ותוצאות ביניים של אימוני החיילים. ברגעים השקטים המועטים הוא מגולל את קורות חייו הלא שגרתיים ומבקש שלא לחשוף את שמותיהם של שלושת אחיו.
אביו היה מוסלמי מהכפר נחף שליד כרמיאל, ואמו בדואית מהכפר עכברה, הצמוד לצפת. הם נפגשו לפני כמעט 30 שנה, נישאו ועברו לדירת עמידר סמוך לבית החולים זיו. האב שימש מפעיל מחפר עד ליום מותו, לפני כ־19 שנה. סאלם היה אז בן 5, אחיו הבכור בן 8, האחות הגדולה בת 7, והאחות הקטנה בת שנה. כדי לפרנס את המשפחה עבדה האם בניקיון בתים, ואחר כך כאחראית חדר אוכל באכסניית נוער בצפת.
"מאחר שלא היו בסביבה מוסלמים, הוריי הכניסו אותי לגן יהודי", הוא אומר בעברית צחה, חפה מכל שמץ של מבטא. "בבית דיברתי עם אמא בערבית, אבל לקרוא ולכתוב אני יודע רק בעברית ובאנגלית. מעולם לא הרגשתי שונה בצפת ולא סבלתי מאפליה או מגילויי גזענות. הקפדנו תמיד לא להשמיע מוסיקה בחגים ובשבתות, כדי לכבד את השכנים. הייתי מתארח בבתים של חברים, והם היו מתארחים אצלנו. היו לי חברים שומרי כשרות, והם היו אוכלים אצלי פירות וירקות או אוכל לא מבושל.
"הקושי היחיד שלנו היה כלכלי. קצת קינאתי כשחברים שלי קיבלו מהוריהם נעלי ספורט או בגדים חדשים. בגיל 11 התחלתי לעבוד בחנות הירקות של דוד שלי, לא רחוק מהבית. הייתי הולך לשם כל יום אחר הצהריים לפרוק את הסחורה מהארגזים, ובכסף קניתי לעצמי ממתקים. את העודף נתתי לאמא".
בגיל 12 נרשם סאלם לבית הספר הרב־תחומי בצפת, שבו לומדים מכיתה ז' עד י"ב, והיה התלמיד המוסלמי היחיד. בכיתה ט' עבר למגמת הצילום בתיכון ברנקו וייס בעיר. "הייתי תלמיד בינוני. במקום להשקיע בלימודים, עבדתי בעבודות חשמל ושיפוצים. למרות זאת סיימתי את התיכון ביולי 2011 עם תעודת בגרות.
"כששמעתי את החברים שלי מדברים על הגיוס הקרוב לצה"ל, זה רק חיזק אצלי את התשוקה להתגייס בדרך זו או אחרת. ידעתי שאני יכול להתנדב, כי כשהייתי בן 7, האח הקטן של אמא שלי הצטרף לגדוד הסיור הבדואי. שני האחים הגדולים שלי התנדבו לשירות הלאומי. התלבטתי אם ללכת בדרכם או לבחור ביחידה קרבית. גדלתי בתוך תרבות יהודית, כך שהיה ברור שלא אשתלב ביחידה ערבית".
הוא לקח זמן למחשבה, ובינתיים החליט להתנדב לשנת שירות בתיכון ברנקו וייס ברמלה, המעניק הזדמנות שנייה לנוער בסיכון. "זו היתה תקופה עם המון סיפוק. עזרתי לתלמידים בשיעורי בית והפכתי עבורם לאוזן קשבת. שם גיבשתי סופית את ההחלטה להתגייס ולהפוך למפקד".
איך הגיבו אמא והאחים שלך?
"תמכו בי. אמא האמינה שהשירות הצבאי יבגר אותי, והיא צדקה".
מה אמרו החברים המוסלמים?
"אין לי חברים ערבים, למעט משפחה. עם הצד של אבא אין קשר, אז לא כל כך משנה לי מה הם חושבים. במשפחה של אמא בכפר עכברה מאוד שמחו. התושבים שם תומכים בצה"ל".
• • •
במהלך שנת השירות ניגש סאלם ללשכת הגיוס בטבריה והודיע על רצונו להתנדב. הוא היה בטוח שיתקבל בזרועות פתוחות. "בהתחלה הם לא רצו שאתגייס. הציעו שאעשה עוד שנת שירות כדי להשלים שירות לאומי, אבל התנגדתי. ביקשתי גבעתי, כמו שלושה חברים שלי. הם התעקשו שזה בלתי אפשרי ואמרו שעדיף שאבחר בגדס"ר הבדואי או ביחידת הגששים.
"לא ויתרתי. נסעתי לטבריה כמעט כל שבוע ושוחחתי עם כל קצין שראיתי שם. חשבתי אפילו לשלוח מכתב לשר הביטחון דאז, אהוד ברק. בסוף שלחו אותי לדבר עם נציג בני מיעוטים בלשכת הגיוס, והוא ביקש שאעשה בחינה בעברית.
"עברתי את הבחינה בקלות, ואחריה זומנתי לשיחה בעל פה. קצין המיעוטים שאל אותי למה אני מתעקש לשרת בגבעתי ולא במסלול שמתאים למוסלמים, ונתתי לו הרצאה שלמה על חשיבות הגיוס לצה"ל ועל התרומה לקהילה ולמדינה. ככה הצלחתי לשכנע אותו".
ביולי 2012 התייצב סאלם בבסיס האימונים של גבעתי. הוא עבר טירונות ואימון מתקדם במשך כשמונה חודשים, כחייל המוסלמי היחיד בפלוגה.
"אין לי ספק שלחלק מהטירונים זה היה מוזר בהתחלה, מה פתאום נלחם לצידם ערבי מוסלמי? אבל בשום שלב לא קיללו אותי ולא פנו אלי במילים גזעניות. אני מאמין שכאשר מתחילים טירונות, עם כל הקשיים שכולם עוברים, הגבולות של הדת מיטשטשים.
"נכנסנו לשגרה, אכלנו מאותה צלחת וישנו כתף אל כתף. למי בכלל יש זמן להתעסק באם אתה יהודי, נוצרי או מוסלמי? מה גם שמעולם לא ניצלתי את הזכות שלי לחופשה בתקופת הרמדאן. הדת אינה גורם מרכזי בחיי".
עם חייליו בגדוד לביא. "הם יודעים שהעובדה שאני ערבי לא אומרת שאני לא מסוגל להוביל. אני מחזק את מעמדם של חיילים שמרגישים במיעוט" // צילום: אריק סולטן
ועדיין, לטקס ההשבעה בסיום הטירונות, שהתקיים באוקטובר 2012 בלטרון, הוא בא מלווה בחששות. "אין חייל שלא יודע שנשבעים על התנ"ך, ואני לא ידעתי מה אני אמור לעשות. כשראיתי שהביאו קוראן במיוחד בשבילי, מאוד התרגשתי. זו היתה ההוכחה שצה"ל הוא צבא שוויוני של כל הישראלים וכל הדתות".
את המסלול סיים סאלם בסוף פברואר 2013, ונשלח לגדוד רותם, היישר לפעילות מבצעית באיו"ש. "אני זוכר היטב את המעצר הראשון של מבוקש שביצעתי. זה היה בכפר ערבי ליד חברון, נכנסנו לבית כדי לתפוס אמל"ח וסמים. היתה שם מהומה, היו צעקות ובכי של הנשים. המ"פ ביקש שאתרגם. ברגע שדיברתי בשפה שלהם, כולם נרגעו, כולל המבוקש. הוא אמר לי שסוף סוף מביאים מישהו שמבין אותו".
הוא לא קרא לך בוגד?
"שום עצור לא קרא לי ככה, ואני בספק אם הם ידעו שאני מוסלמי. רק מי שמבין, שם לב שהמבטא הערבי שלי רחוק מלהיות מושלם".
• • •
באפריל 2013 הגשים סאלם את חלומו להפוך למפקד ויצא לקורס מ"כים. בסיומו חזר לגדוד רותם וקיבל כיתה קשה ומורכבת, עם שני נפקדים. "החיילים בדיוק סיימו טירונות, אבל לא היו ממושמעים ולא עמדו בזמנים. ההתמודדות איתם לא היתה פשוטה, אבל הרגשתי שאפשר להפוך אותם ללוחמים. מי כמוני, שפירנס את עצמו מגיל צעיר, ושלא השקיע בלימודים בתיכון, יודע היום מה זה לא להיכנע ולא לוותר לעצמך. הסברתי להם שוויתור שווה חולשה.
"החיילים הבחינו בהשקעה שלי בהם. נתתי להם דוגמאות מהחיים שלי, והראיתי שאפשר אחרת. הסברתי שאם הם ירימו ידיים, לא יהיה מי שישמור על המדינה. נסעתי לשני הנפקדים הביתה, דיברתי איתם ועם הוריהם והחזרתי אותם לפלוגה.
"מעולם לא עשיתי כל כך הרבה שיחות מוטיבציה, אבל זה השתלם. בסיום המסלול החיילים שלי קיבלו תעודה של כיתה מצטיינת, ואני קיבלתי תעודה של מ"כ מצטיין. מיד אחר כך המליצו עלי לקצונה".
התרגשת?
"הסתייגתי. חשבתי שזה קצת גדול עלי. עד אז הייתי בטוח שלהיות מ"כ זה פסגת השאיפות שלי. אני אמנם אחראי, אבל מעולם לא הייתי איש של לימודים.
"היום אני לא מצטער לרגע. אם לא הייתי יוצא לקורס קצינים, זה היה פספוס גדול מבחינתי".
בסוף פברואר 2014 התייצב סאלם בשערי בה"ד 1. הוא סיים את השלב העיוני, שאורך ארבעה חודשים, ויצא לרגילה בת שבוע. בסיומה חזר לבסיס כדי להתחיל את שלב ההשלמה בגדוד גפן, אולם אז התבשרו הצוערים כי במקום ההשלמה החילית, הם ישתתפו בהיערכות למבצע צוק איתן.
"ביום אחד הכרנו את המפקדים, חתמנו על נשק ותחמושת, וביצענו תרגילי צוות מחלקה, פלוגה. כעבור שבוע ירדנו לשטחי הכינוס ליד שדרות ותיגברנו שמירות של יישובים ליד הגדר. כשהחלה הכניסה הקרקעית, ב־17 ביולי, שלחו אותנו לסיורים במחסום ארז והחלפנו את גדוד רותם, שנכנס לעזה.
"איתן ברק, ההרוג הראשון, היה חבר טוב שלי בקורס מ"כים. הוא ישן מיטה מתחתיי, והכל עשינו יחד. שמענו על מותו במהלך מסדר בוקר ביום השני למבצע, קיווינו שזו טעות".
בבה"ד 1. "בעתיד אהיה סמג"ד"
בעודם מנסים לעכל את מותו של חברם, נחתה על הגדוד מכה קשה. בשעות הבוקר המוקדמות של 21 ביולי נראו דמויות חשודות הצועדות מערבית לשדרות. הודעה הועברה ליחידות בגזרה, בהן גדוד גפן. המג"ד, סא"ל דולב קידר, מיהר לאזור, ובמקום התפתחו חילופי אש. לאחר כמה דקות הוא נפגע ונהרג.
"התכוננתי ליציאה לפטרול כששמעתי בקשר על חוליית המחבלים. הצטערתי שאני לא שם, כי לא הגיוני שהחברים שלי יילחמו בלעדיי. כששמענו שדולב נהרג יחד עם צוער מהפלוגה ושני חיילים, הרגשנו שהשמיים נפלו עלינו.
"בערב עברנו לשטחי הכינוס ליד נתיב העשרה, ולמחרת בבוקר הוחלט שניכנס לאזור בית חאנון בעזה. שלחתי לאחותי הגדולה סמס שלא אהיה זמין, כי אני יוצא למשימה".
חשבת על האפשרות שתיפגע?
"היה ברור לי שאני הולך לחרף את נפשי בשביל המדינה, ושיש סיכוי שאפצע או איהרג. ידעתי שעבור המשפחה שלי זו תהיה טראומה, אבל אם זה גורלי, אז זה מה שיהיה".
• • •
ביום ה־15 למבצע צוק איתן, בסביבות השעה 5:45, התקדמו צוערי בה"ד 1 לכיוון הגדר החוצצת בין נתיב העשרה לעזה. הם צעדו בשני טורים עם נשק שלוף, ברקע פיצוצים בלתי פוסקים ומעליהם כלי טיס בלתי מאוישים של יחידת רוכב שמיים.
"הסתכלתי על החיילים, וכולם היו דרוכים ומתוחים. השילוב של דיונות עם חול ים וציוד כבד על הגב הפך את ההליכה שלנו לקשה. רק כשעברנו את הגדר הפנמתי שאנחנו בתוך עזה, וכל טעות היא קריטית.
"טנקים ירו, והיה המון עשן. חצינו שטח פתוח עד שהתמקמנו לפני סוללת חול, וממול ראיתי את המבנים של בית חאנון. שכבנו על הקרקע. כשהשמש עלתה, נעשה חם, ועשרות עקרבים צהובים טיפסו לנו על הרגליים.
"בשעות אחר הצהריים הפגיזו מסוקים את הבניינים, ורציתי לראות מה קורה. עליתי לרגע על הסוללה ועמדתי משמאל לעץ. כנראה חשפתי את עצמי לתצפיתנים של חמאס, כי בתוך שנייה התמלא האוויר ברעש נוראי של פיצוצים, בשילוב עם אזעקת צבע אדום שנשמעה מנתיב העשרה.
"פתאום שמעתי שריקה חזקה ליד הראש שלי, ואחריה פיצוץ חזק. כל הענפים מהעץ עפו עלי, וההדף זרק אותי מהגבעה. האוזניים צילצלו לי לשנייה, ואז איבדתי את ההכרה".
סאלם פונה אל מעבר לגדר, ומשם הועבר באמבולנס לבית החולים ברזילי שבאשקלון. הוא נפגע מרסיסים ברגליו ובידיו והובהל לחדר טיפול נמרץ. "הגעתי עם קרעים ברגליים ובעור התוף, אבל הרופאים לא הבינו למה הדופק שלי כל כך גבוה.
"אחרי שחזרתי להכרה, הם סיפרו לי שכשהורידו ממני את הווסט התגלה מתחתיו עקרב צהוב, שכנראה נכנס לשם במהלך הנפילה מהגבעה, ומהבהלה לא הפסיק לדקור אותי בלב. אחר כך זה הפך לבדיחה. הווסט הציל את חיי וספג את מרבית הרסיסים, ודווקא העקיצות של העקרב חייבו אותי לקבל זריקות ולהיות במעקב רפואי".
במשך שלושה ימים שהה סאלם בבית החולים. הוא ביקש מאמו ומאחיו לא לבוא לבקרו בשל המרחק, אבל אזרחים שבאו לבית החולים הרעיפו עליו מזון וממתקים.
"בגלל שהיו המון פצועים, שמו אותי במסדרון. ביום השני באו לבקר אגם רודברג, עפר שכטר ואורי פפר, וברגע שהם יצאו מהמעלית, הצטלמו איתי סלפי. גם אורי גלר בא לבקר אותנו, ומול העיניים שלי כופף מזלג של בית החולים. לא היה לי משעמם".
כשהשתחרר מבית החולים, שלח מפקדו מונית שתיקח אותו הביתה לצפת. אבל סאלם ביקש מהנהג לנסוע למפקדת הגדוד בשדרות. משם תפס טרמפ לשטחי הכינוס.
"ביקשתי להיכנס שוב לעזה, אבל המפקדים אמרו לי שאין טעם, כי ישראל הסכימה להפסקת אש הומניטרית. נשארתי לישון שם, ולמחרת חזרתי עם הגדוד לבה"ד 1. סיימנו את הקורס בתוך חודשיים, וכמעט בכל יום היו לנו שיחות עם פסיכולוג או קב"ן. הבנתי שיכולתי ברגע אחד לאבד את החיים".
היו לך הרהורי חרטה על הגיוס?
"להפך. הפציעה חיזקה את ההבנה שהבחירה שלי נכונה".
עם סיום קורס הקצינים חזר סאלם לגדוד רותם כמ"מ, ולאחר מכן מילא את מקומו של קמב"ץ חטיבת החרמון. ביוני 2015, לאחר שלא התפנה תפקיד מ"מ נוסף בגבעתי, עבר לגדוד אריות הירדן, שהיה אז לקראת הקמה. בסוף 2015 שימש מ"מ בהכנה לקורס מ"כים, ולאחר מכן חזר לגדוד כסמ"פ.
באוגוסט שעבר הוצע לו להצטרף לגדוד לביא, שימוקם בדרום בקעת הירדן וישמור על רצף ביטחוני יחד עם אריות הירדן, הפרוס צפונית משם. "יצאתי לקורס מ"פים עוד לפני הגיוס של החיילים במארס השנה", הוא אומר בגאווה. "למעשה, אני החייל הראשון של הגדוד החדש, אפילו לפני המג"ד והסגל. בהתחלה התלבטו כיצד לקרוא לגדוד, ובחרו את השם 'נמרי מצדה', על משקל אריות הירדן. בתחילת השנה שינו את זה ללביא".
• • •
אנחנו נפגשים ביום חמסין לוהט, באמצעו של שבוע קליעה. סאלם וחייליו לבושים במדים עם שרוולים ארוכים, ועליהם שכפ"צים עמוסים לעייפה, קסדות כבדות, נשק בהצלב קדמי וברכיות על הרגליים. עומדים בסדר מופתי ליד אוהלים נמוכים, שבהם הם ישנים בדבוקה נטולת פרטיות.
מהמטווח הסמוך נשמעים קולות ירי. החיילים שלו, שסיימו טירונות לפני כשבועיים, נמצאים בתחילתו של האימון המתקדם, הנמשך ארבעה חודשים. עד עתה התגייסו רק פלוגות א' וב', והמפקדים שלהן הגיעו מהצנחנים, מכפיר, מאריות הירדן ומחיל האיסוף הקרבי. כולם מחכים לחנוכת הגדוד בעוד כחודשיים, עם גיוסה של פלוגה ג'.
"מדי יום אני מזכיר לחיילים שלי שהם הפלוגה הראשונה של הגדוד, ושאנחנו עושים כאן היסטוריה", הוא אומר בגאווה בלתי מוסתרת. "אני מדבר איתם במושגים של חלוציות, שייכות ואהבת המולדת. לא כל יום חונכים בצה"ל גדוד חי"ר חדש. אין כאן מורשת קרב מלהיבה, אבל הם אלה שיבנו אותה ויקבעו איך לביא ייראה בעתיד".
פתאום משתרר שקט. הירי הרצוף שהרעיד את הסביבה נדם. סאלם מתקדם לעבר מטרות הקרטון המחוררות לעייפה ובודק את המקבצים של החיילים. הוא מחייך אליהם, קשוב לדבריהם, ולמרות הטון המעט קשוח, אין פה דיסטנס של ממש. "תזכרו, כדור שפיספס את המטרה אומר כדור אחד פחות במחבל מולכם", הוא אומר ברצינות ללוחם וללוחמת עם הבעת פנים מאוכזבת. החיילת מחייכת: "גם עם מה שפגעתי, לא נשארו למחבל איברים פנימיים". סאלם פורץ בצחוק.
"צורת הפיקוד שלי, במיוחד בעת ההקמה של הגדוד, היא שונה. חשוב לי להיות אנושי ולתת דוגמה אישית. אני מדבר עם החיילים בגובה העיניים, מקפיד על יחסי אנוש, אבל אם מישהו יחרוג מהנהלים, הוא ירותק או ילך לכלא. יש כאן אווירה של בנייה משותפת".
אחרי שהיית מ"כ ומ"מ בגבעתי, איך זה לפקד על לוחמות?
"70 אחוזים מחיילי הפלוגה שלי הם נשים. מבחינה צבאית פיקודית, זה אתגר. השוני הוא בסרגל המאמצים, ביכולת הפיזית ובהתאמת העומס והמשקל שהן סוחבות. אי אפשר לשים על בחורה ששוקלת 50 קילו ציוד של 50 קילו, כי היא לא תצליח לתפקד כראוי. למרות זאת, הן סוחבות אלונקות ורצות עם ציוד כמו שאר החיילים".
יש ללוחמות יתרונות על פני לוחמים?
"המוטיבציה שלהן גבוהה מאוד, כי הן נאבקו בשיניים כדי להגיע לכאן. לפעמים המטווחים שלהן טובים יותר, ולרגע לא הייתי חושש לצאת איתן לקרב. לבנים קצת יותר קשה בהתחלה עם זה שהם משרתים לצד בנות, הם מרגישים קצת נחותים בהשוואה ללוחמי חי"ר אחרים. אבל אחרי שבוע כבר שומעים מהם אמירות אחרות, מלאות התפעלות לבנות. עכשיו אף אחד מהם לא יפרוש, הם פיתחו גאווה יחידה".
יש מתח מיני ביחידה כזאת?
"אם זה קורה, עושים הפרדה בין הפלוגות. יש פקודות בצבא, והלוחמים מכירים אותן".
• • •
אחיו הבכור של סאלם הוא היום סטודנט לקרימינולוגיה. האחות הגדולה היא פסיכולוגית ולומדת משפטים, והאחות הקטנה מתכוננת ללמוד רפואה באוניברסיטה.
סאלם, שיקבל בעוד שבוע דרגת סרן, הוא אחד מששת הקצינים המוסלמים בצה"ל. נוסף עליהם יש 20 נגדים מוסלמים, ועוד 160 חיילים בשירות חובה. חלקם מספרים על עוינות מצד המגזר, ובמקביל, נאלצים להתמודד עם חברה יהודית, שלא תמיד מקבלת בעין יפה בעלי ברית שמצטיירים כ"אויבים".
אתה מספר לחיילים שאתה מוסלמי?
"אין לי בעיה לומר בפה מלא: אני קצין מוסלמי בצבא ההגנה לישראל, והמטרות שלי זהות לאלו של הקצינים היהודים. כולנו רוצים להילחם נגד האויבים שרוצים לכלות את הארץ ולשמור על הקרקע שבה נולדנו וגדלנו, כי אין לנו ארץ אחרת.
"החיילים שלי יודעים שהעובדה שאני ערבי לא אומרת שאני לא מסוגל להוביל. אני מחזק את מעמדם של חיילים שמרגישים במיעוט, ואת אלה שבשולי החברה - כאלה שהגיעו ממשפחות קשות יום או ללא השכלה. דרך הסיפור שלי הם לומדים שגם הם יכולים לפקד".
"אני מסר של שלום ואחווה". חוראני // צילום: אריק סולטן
על הקמיצה בידו הימנית טבעת זהב דקה, עדות לאירוסיו לצעירה מוסלמית בת 22 מהכפר בועיינה־נוג'ידאת שבגליל, לפני שלושה חודשים. "בשנה הבאה נתחתן. מבחינתי, אני נכנס למשפחה הנכונה: סבא, אבא ואח של הארוסה שלי שירתו בצה"ל ותומכים בדרך שלי".
ועדיין, הוא מודה, "יש כפרים ערביים שאני לא נכנס אליהם במדים. לא כי אני מתבייש במדים, אלא בגלל שאולי יש תושבים שלא אוהבים את המראה. אין סיבה לחולל מהומות בגלל הבחירה שלי".
בכל טקס צבאי משמיעים את ההמנון, איך אתה מרגיש עם המילים "נפש יהודי הומייה"?
"בתחילת השירות לא שרתי את ההמנון, כי באופן עקרוני אני לא אוהב לשיר. אבל במהלך קורס הקצינים עשיתי עבודה על 'התקווה' וניתחתי את המילים ומקורן. אני לא בעדן או נגדן, אבל אין ספק ששירת ההמנון היא משהו שמאחד אותנו כמסגרת צבאית. היום אני שר אותו כל בוקר במסדר הדגל עם הטירונים שלי. 'התקווה' היא בעיניי משהו ישראלי, לא דתי. אני אפילו מתרגש במהלך אירועים רשמיים".
כשקורה פיגוע, אתה שומע הערות?
"פיגועים רק מחזקים את המעמד של הלוחמים המוסלמים. אנחנו הדוגמה שאפשר אחרת, ושלא כולם קיצונים. המסר שלנו הוא של שלום ואחווה. אני מאמין שאני מייצג בכבוד את המגזר ורוצה לעודד את הגיוס לצה"ל בקרב המוסלמים. הנה, גם בן דוד שלי מצטרף ללביא במחזור הבא".
תמשיך לחתום קבע?
"עוד לא החלטתי, אבל אני מורעל על הצבא. המפקדים שלי אמרו לי שמכאן אוכל להגיע בעתיד גם לתפקיד סמג"ד. חשוב לי גם לצאת ללימודים אקדמיים. הרבה יהיה תלוי באשתי לעתיד ובילדים שייוולדו לי. אני זורם. גם אם אשתחרר בעוד מספר שנים, דבר אחד בטוח: אני אשאר בתחום הביטחון".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו