בכל פעם שאני מבקר בעיר העתיקה בירו - שלים אני מרגיש במסע שורשים משפחתי. יש שטסים לקרקוב, או לקזבלנקה, אבל אני איני זקוק למטוס ולדרכון. בירושלים חיו ופעלו אבותיי ואמותיי, בני משפחת ריבלין. בה למדו ולימדו, בה הקימו עסקים וייסדו שכונות. כמובן ירושלים העתיקה והחדשה איננה רק יעד למסע השורשים הפרטי שלי. כשעם ישראל יוצא אל מסע שורשים משותף, הוא פוגש את עצמו פעם אחר פעם בירושלים; ובכל זאת, יש מקום ייחודי בירושלים העתיקה שלנצח אר - גיש אליו חיבור יוצא מגדר הרגיל: בית הכנסת החורבה.
לפני 153 שנה, בערב ראש השנה תרכ"ה, ,1864 עמד זקני, סבה של אמי, בונה שכונות ירושלים, ר› יושע ריבלין, בשערי בית כנסת "החורבה" כאשר נחנך, בפעם השנייה, ואמר את הדברים הבאים:
בית הכנסת הזה... מביא אל הלב רגש נפלא... כמוהו לא עמד על אדמת הקודש מיום גלות הארץ. העומד על אחד ההרים סביב ירושלים, יראה כיפת בית הכנסת בין כיפות כל יתר הב - תים בעיר, כירח בין כוכבים" כך אמר, והמשיך: "ובדברי, זכור אזכור את המקום הזה לפני תשע שנים: היה זה מעון שאיה... ובעבר מזה תלויים שני חצאי קירות אבני גיר מנופצות, ועל המקום השומם האיום ההוא, הנה עתה מתנשא עליו בהדרת קודש היכל השם ומקדש מלך אשר הוא לגאון ולתפארת, בדור הזה," כך אמר.
כילד זכיתי לראות את ה"חורבה" במלוא תפארתו. מבפנים כאשר הגעתי לבית הכנסת עם אבי. ומבחוץ כאשר השקפתי מהעיר החדשה על העיר העתיקה. כל מי שהשקיף על העיר העתיקה ראה את כיפת ה"חורבה." אבל אני התגאיתי בה במיוחד.
בל"ג בעומר תש"ח, 27 במאי ,1948 התרחש דבר נורא. תוך כדי קרב קשה, כבשו חיילי הלגיון הירדני את ה"חורבה" והניפו עליו את הדגל הירדני. שלוש שעות אחר כך נשמע פיצוץ אדיר. הבטנו אל העיר העתיקה, וכיפת החורבה כבר לא התנוססה מעליו. באחת הפכה ה"חורבה" לחורבה, אבנים מנופצות, הדר מנו - תץ, ארון הקודש היה לאורווה, והמקום כולו היה סמל לחורבן ירושלים.
כחייל בחטיבה הירושלמית וכסייר אווירי הייתי מגניב מהמטוס מבטים אל החלל שנוצר בנוף העיר העתיקה. עם שחרור העיר ובהזדמנות הראשונה צעדתי לכותל ומשם ל"חורבה," המראה היה קשה, דבר לא נותר מבית הכנסת היפה והמהודר.
בחלוף 145 שנים, זכיתי לעמוד בשערי ההיכל, באותה חצר בה עמדו רגליו של סב אמי ר' יושע ולחזות שוב בגדולתו המתחדשת של בית הכנסת, ובתפארתו הקמה מעפר בפעם השלישית. דור דור ומפעלותיו, דור דור וחורבותיו, אבל בית כנסת "החורבה" הוא סמל לדורות. סיפורה של "החורבה" הוא זעיר אנפין של כל קורות האומה הישראלית ששבה לארצה: מחורבה לתפארה, ושוב לחורבה, ושוב לתפארה.
נצח ירושלים לא ישקר וגם נצח חורבה זו, אם בהיותה בנויה לת - לפיות ואם בהיותה, כתיאורו של ר' יושע - "מנופצת," עזובה, ושוממה - לא יאכזב ולא יכחש. ואפילו כאשר יצאה משפחתי מבין החומות להרחיב את גבולה של ירושלים, ואפילו כאשר גורשנו מנחלתנו בתוך החומות בשנת '48 ונתרחקנו מעל הריסותיה של ה"חורבה" - תמיד היה לנו מקדש מעט זה, אבן שואבת, מקור הלהט והבערה הפנימית, מים חיים להשיב את הנפש, לחזק את הרוח, ולסלק כל מורך וחולשה מתוכנו במלחמה הבלתי פוסקת על גאולת הארץ. שהרי מח - צרה של "החורבה" הלכה והסתעפה לה ירושלים לכל רוח ורוח, שכונות ובניינים לרוב, "ורחובות העיר נמלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה," כחזון הנביא.
לא בכדי שמו להם אויבינו למטרה להפוך את בית הכנסת המפורסם - פעם אחר פעם - לעיי חורבות. לא בכדי הודיע המפקד הירדני ב-1948 שהחריב בשנית את בית הכנסת, ש"בפעם הראשונה מזה אלף שנים, לא נותר ברבע היהודי אף לא יהודי אחד. לא נותר בניין אחד שלא חרב, ועל כן, שיבת היהודים בלתי אפשרית היא - לעולם."! ולא בכדי אנחנו שבנו ובנינו אותו, ואת ירושלים כולה, בשלישית, ונמשיך ונבנה אותה עוד ועוד. ברוח הימים, עלינו לזכור שבניין ירושלים יימ - שך ושהעם בישראל ינהג, כפי שנהגו אבותינו כשנאבקו על הקמת "החורבה" ובניין ירושלים.
אנו, אוהבי ירושלים באמת ובתמים, הלוחמים למענה, הקושרים גורלנו בגורלה, האבלים בשיממונה והשמחים בבניינה, יודעים, כי אין ציון מבלי ירושלים. במיוחד בעת הזו עלינו להאמין באמת ובתמים, ללא כחל ושרק, שאין צודק יותר מאחיזתנו בירושלים ואין מוסרי יותר מזכותנו לבנות ולהיבנות בה.
בימים אלו של חגיגות היובל לאיחודה של ירושלים ולבניינה, יש באותה "החורבה" להיות לנו לסמל לירושלים השלמה, שניצבת בראש שמחתנו ותקומתנו.
אנו, אוהבי ירושלים באמת ובתמים, הלוחמים למענה, הקושרים גורלנו בגורלה, האבלים בשיממונה והשמחים בבניינה, יודעים, כי אין ציון בלי ירושלים. אין צודק יותר מאחיזתנו בה.
הכותב הוא נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו