אל יווני | ישראל היום

שישבת

אל יווני

במשך שנים היה דאלארס הזמר הלאומי של יוון. אבל אז אשתו נכנסה לפוליטיקה, הרגיזה לא מעט אנשים, ומעריצים וותיקים הפנו לו עורף • גם הישראלים פתחו איתו חשבון, אחרי שהביע הזדהות עם המאבק הפלשתיני • רגע לפני ההופעות עם יהורם גאון, הוא נחוש לשנות את התדמית
פורסם ב:
1
  • דאלארס. "אבא שלי עזב את הבית כשהייתי ילד"
    דאלארס. "אבא שלי עזב את הבית כשהייתי ילד"
    צילום: 
    Mehmet Ali Ozcan / Anadolu Agency
בוקר ה־1 במאי באתונה. חג הפועלים ביוון, שעדיין מתקשה להיחלץ מהמשבר הכלכלי שהתפוצץ שם ב־2008, מצוין גם השנה בשורת שביתות והפגנות. מערכת התשתיות המפוארת שהוקמה ערב האולימפיאדה ב־2004 - ובראשה רכבת תחתית משוכללת - מושבתת לרגל האירוע. מרכז העיר סגור היום לתנועת כלי רכב, וגם החנויות סגורות. 
בית המלון שלנו נמצא בלב מרכז העסקים של העיר. בכל פעם שברחוב עוברת תהלוכה נשמעת צפירה, ומאבטחי המלון מגיפים תריסי ברזל עצומים, המחפים על דלת הכניסה, מחשש שהמפגינים ישליכו אבנים וינפצו את זגוגיות המבנה. האתרים הארכיאולוגיים, חנויות המזכרות והמסעדות, אגב, פתוחים לתיירים - הרי צריך גם להתפרנס.
באחת הכיכרות המרכזיות בעיר מתקיימת עצרת לרגל המאורע: נואמים בחולצות אדומות, דגלים אדומים ושלטים המזדהים עם הפועלים, עם המעמד הנמוך ועם רבבות הפליטים שמציפים בשנים האחרונות את ארצם של אריסטו ואפלטון. 
אבל עם כל הכבוד לאבות התרבות המודרנית, גיבור תרבות אחד הוא שיעורר הערב את העניין המרכזי: הזמר הוותיק והמגה־פופולרי כאן יורגוס דאלארס, שיופיע בעוד כמה שעות בהתנדבות בכיכר ניה סמירני שבדרום העיר. כשהשמש שוקעת, אלפים עושים את דרכם לכיכר כדי לחזות באליל שלהם על הבמה. 
כיאה ל־1 במאי, הצפייה במופע אינה כרוכה בתשלום, והמעריצים ממלאים כל פינה בשדרה שמובילה לכיכר. שלטי החוצות מבשרים שהערב מוקדש "לפליטים, לזיכרון, למסורת, לתרבות". 
בקהל משפחות עם ילדים, חלקם יושבים, רובם עומדים. כמה עשרות מכובדי העיר וקשישים יושבים על כיסאות בשורות הקרובות לבמה. כולם ממתינים בציפייה דרוכה לזמר שעבור היוונים הוא מעין אריק איינשטיין - קול לאומי שאפשר להתרפק עליו בנוסטלגיה, ובו בזמן לא יהסס לשיר על האמת הכואבת. גם מסורת וגם רוקנרול. 
דאלארס עצמו (67) מזדהה לחלוטין עם האג'נדה שמאחורי המופע. כבר לפני שנים הוא נבחר על ידי האו"ם לשמש שגריר כבוד של נציבות הארגון לפליטים. "בשנה שעברה קיימתי שני קונצרטים במיטילנה (באי לסבוס; א"נ), שהיתה נקודה שאליה התרכזו פליטים רבים", יספר לי מאוחר יותר. 
"לדעתי, ברוב המקרים יוון ותושביה הפגינו סולידריות נוגעת ללב עם הפליטים שהגיעו לאיים שלנו. חיבקו אותם באהבה, טיפלו בהם במסירות. אבל אירופה, מחשש מהלאומנים הקיצוניים, לא הראתה את הבשלות שהיתה צריכה להראות בטיפול בהם".
רגעים לפני ההופעה הוא מעניק ראיונות לשלושה צוותי טלוויזיה, עושה סלפי עם מעריצות נחושות שחדרו אל אחורי הקלעים, ואז עולה לבמה הגדולה שהוקמה מעל מזרקה. מלווים אותו במופע עשרה נגנים, ובחלק מהשירים מצטרפים אליו הזמר הוותיק באביס צרטוס והזמרת הצעירה אספסיה סטראטגו. 
דאלארס מנגן בגיטרה, מרעים בקולו העוצמתי, הדרמטי, הבלתי מתפשר, ומגיש לקהל שעתיים של המיטב שלו ושל אחרים, שירים שקטים וסוערים, בסגנונות מוסיקליים שמהווים את הבסיס והשלד של המוסיקה היוונית המודרנית: פאראדוסיאקה, רמבטיקו ולאיקו. שירים שמספרים את ההיסטוריה של העם היווני בעת החדשה, את הסיפור של האיש הפשוט מהרחוב, של החייל במלחמה, של משפחתו, של האופטימיים והפסימיים - שיריה של אומה שעברה טלטלות רבות וכיום ההווה שלה קשה והעתיד לא ברור.
בין היתר, חזר דאלארס במופע הזה לאלבומו המפורסם "אסיה הקטנה" שאותו הקליט ב־1972 עם חאריס אלקסיו, אלבום שהיה לתקליט הזהב הראשון ביוון (50 אלף עותקים). אחד הלהיטים הגדולים מתוכו, "משתה הזייבקים", תורגם לעברית והוקלט על ידי יהודה פוליקר בשם "רוחות מלחמה". 
הסאונד מצוין, הנגנים של דאלארס וירטואוזים ושירת הקהל שמצטרף מגיעה לשיאה בשיר הסיום "Tis Amynis Ta Paidia" ("ילדי ההגנה"), מהסרט "רמבטיקו", שכל ישראלי מכיר כ"שיר השיירה" של אריק איינשטיין.
בסיום הקונצרט מעריצים מנסים להגיע אליו, אבל דאלארס תופס מרחק. "אני לא יודע בדיוק למה מעריצים אותי", הוא אומר, "אולי האנשים בקהל מחשיבים אותי לאדם קרוב אליהם, כי מעולם לא בגדתי בהם. בחרתי תמיד את השירים שייגעו בהם. יש לי איתם קוד של תקשורת שמעולם לא נשבר. באמת, אני לא רואה את עצמי ייחודי. אני עושה את העבודה שלי, שהיא קודם כל המוסיקה. 
"לא הייתי יכול להיות זמר אם לא הייתי קודם מוסיקאי. בשבילי שירים הם לא סתם מופע. יצירה היא הפקדה של הנשמה שלך, ביטוי של כישרון, וקודם כל ידע ולימוד. מגיל צעיר מאוד למדתי סגנונות שונים ושרתי בשפות שונות, אבל תמיד חזרתי לסגנון הרמבטיקו (הבלוז היווני; א"נ), שהוא המוצא שלי והשורשים שלי".

•   •   •

יורגוס דאלארס נולד ב־29 בספטמבר 1949 בשכונת קוקיניה (ניקייה אתיקה) שבעיר הנמל פיראוס. אמו היתה פליטה יוונייה שהיגרה מ"אסיה הקטנה" (טורקיה), ואת הרמבטיקו ספג מאביו, לוקאס דאלארס, שהיה זמר ובוזוקאי רמבטיקו מפורסם - אף שלא היה שותף פעיל בגידולו. 
"אבי עזב את הבית כשהייתי ילד", הוא מספר, "גדלתי עם אמי ואחי הגדול, כריסטוס, שנפטר לאחרונה. אבא שלי, למרות שעזב את הבית מוקדם מאוד, היה זמר מדהים. למרות שבמשך שנים רבות לא חיינו ביחד, אני חייב לו את החיים שלי, את אהבתי למוסיקה, את כל הכישרון שיש לי, שעבר אלי ממנו בירושה, ועל כך אני תמיד אסיר תודה".
המשפחה נדדה בין שכונות עוני שונות בפיראוס ובאתונה. יורגוס עבד וסייע בפרנסתה עוד כשהיה תלמיד בבית הספר היסודי. הוא עבד בעבודות כמו ייצור תכשיטים, בבית מלאכה ובבית דפוס. בהמשך למד בתיכון מקצועי־טכני במגמת הנדסה, עם התמחות בהנדסת אוניות.
"המוסיקה והשירים מעולם לא בגדו בי, גם לא משפחתי וחבריי". דאלארס // צילום: Mehmet Ali Ozcan / Anadolu Agency
בגיל 15 קיבל במתנה גיטרה מדודו, אחיו של אביו הזמר, ויחד עם אחיו הגדול כריסטוס הקים להקה בשם "קרייזי בויז", שניגנה שירי פופ ורוק וזכתה בפרס - לנגן במלון "רקס" באתונה. "הדבר הכי קשה היה לשכנע את אמא שלי שתיתן לי להתעסק במוסיקה בצורה מקצועית", הוא נזכר. "בהתחלה היא בכלל לא רצתה שאהיה מוסיקאי, אבל העתיד שלי כבר נקבע. לא יכולתי לעשות שום דבר אחר".
בגיל 16 שלח שירים לכל חברות התקליטים ביוון ונדחה על ידי כולן. בגיל 17 זכה במקום הראשון בתחרות כישרונות צעירים שאירגן מגזין בידור. ב־21 באפריל 1967 עשה דרכו לאולפן הקלטות להקליט את צמד שיריו הראשונים, אך באותו היום התקיימה ביוון ההפיכה של החונטה הצבאית ורחובות אתונה התמלאו בטנקים. לבסוף הקליט באותה השנה את סינגל הבכורה שלו, שלא זכה לחשיפה גדולה. 
אלבום הסולו הראשון שלו יצא ב־1969. שנה לאחר מכן הוציא אלבום שהתייחס למלחמת העצמאות היוונית וכך סלל את דרכו אל לב הקהל. ההצלחה הגדולה הגיעה, כאמור, ב־72', באלבום הזהב עם חאריס אלקסיו.
מאז רשם שורה של הצלחות ובין היתר נזקפת לזכותו החזרה של סגנון הרמבטיקו לאופנה במוסיקה היוונית עם האלבום "50 שנות רמבטיקו", שיצא ב־75' ושבר את מחסום אלבום הפלטינה עם חצי מיליון עותקים. ב־1980 הכניס דאלארס את יוון לעידן מופעי הענק עם שני קונצרטים היסטוריים שהתקיימו באיצטדיון האולימפי באתונה, שאליהם הגיעו 160 אלף איש. ב־83' הגיעו מכירותיו לשיא עם 700 אלף עותקים של "השירים שלי". 
ב־2004 הופיע בטקס הסיום של האולימפיאדה באתונה. ב־2005 אירח באלבום הופעה חיה אמנים ממדינות שונות, בהם מירה עווד. עד היום הוציא 70 אלבומי סולו (אולפן והופעות חיות), שנמכרו בכ־15 מיליון עותקים. כמו כן התארח ב־60 אלבומים של אמנים אחרים, כזמר, יוצר או מעבד ומפיק.
במקביל הפך דאלארס לאמן בינלאומי שמופיע ומצליח בחמש יבשות, כולל אוסטרליה ואפריקה. הוא שיתף פעולה עם אמנים כמו סטינג, ברוס ספרינגסטין, פיטר גבריאל, ג'טרו טול ואמה שפלאן, ואף זכה לשיר ביום ההולדת של נלסון מנדלה. 
השנה צפויות לו, בין היתר, הופעות בהונגריה, גרמניה, הולנד ופינלנד. "כבר יותר מ־30 שנה אני מופיע ברחבי העולם, אבל ברור שאני לא רואה את עצמי ככוכב בינלאומי", הוא אומר. "אני מרגיש מאושר ומבורך שבאמצעות קונצרטים ברחבי העולם אני יכול להעביר את המוסיקה של ארצי לקהל זר. יש לי גם קבוצת מעריצים אדוקים, ממדינות שונות, שמגיעים לכל הופעה שלי. אם תחפש תמצא אותם גם בהיכל התרבות בתל אביב".
למרות הדרך הארוכה שעשה, מי כמוהו יודע שטעם הקהל הפכפך והפתיל שלו יכול להיות קצר במיוחד. לפני כחמש שנים נקלע דאלארס למאבק פוליטי, שעורר אנטגוניזם נגדו. זה קרה כאשר אשתו ומנהלתו האישית, אנה ראגוסי דאלארס, נכנסה לפוליטיקה מטעם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית "פאסוק". בשנים 2009-2011, שנות השיא של המשבר הכלכלי במדינה, אף כיהנה אנה כסגנית שר העבודה בממשלה, והיתה אחראית לנושאי ההגירה והפליטים.
במארס 2012, כשיוון הפכה לסיר לחץ פוליטי עם הפגנות ענק אלימות ברחובות, שנגעו לשאלת ההתערבות הכלכלית וחבילות הסיוע של מדינות אירופה, הפכו שתי הופעות של דאלארס בבירה אתונה למפגן אלים של זריקת חפצים וקריאות "בוגד". 
דאלארס, סמל לאומי יווני, שתמיד הזדהה פוליטית עם השמאל, שילם אז את מחיר היותה של אשתו חלק ממעגל קבלת ההחלטות וביטל שורה של הופעות נוספות ביוון. את הקאמבק שלו הוא ביצע כבר בדצמבר של אותה שנה, עם אלבום בשם "ככה זה יהיה" וסיבוב הופעות חדש.
"זה לא היה קל אבל התגברנו על זה", הוא נזכר. "כשזה קרה הייתי חסר מנוחה, כי ידעתי שאשתי היא אדם רגיש. אבל יש לה גם אישיות חזקה ותמיד האמנתי בכוח שלה להסתדר עם הסיטואציה בצורה הטובה ביותר. היא תמיד רצתה להגשים בעצמה את המטרות שלה. אני הייתי שם כדי לתמוך בה מוראלית. 
"היא אישה קדושה. יש בה את האהבה לתרבות ולאמנות, ובשנים האחרונות היא טיפלה גם בנושא הפליטים. היא לא הפכה לפוליטיקאית מקצועית, אלא קיבלה על עצמה את האתגר לסייע למדינה שלנו בנקודת זמן בעייתית שעברה עליה. כולם יודעים את זה".
"גם היום המצב ביוון מאוד מסובך", הוא מוסיף. "כולנו נאבקים ואני אופטימי שנעבור את זה. הדבר היחיד שאני חושש ממנו הוא הלאומניות המתגברת. אני רואה את העמדות הקיצוניות שמדינות רבות באירופה מאמצות, ואני חושב שאנחנו חייבים להישאר רגועים ומאוחדים כדי להיטיב עם הארץ שלנו ועם ילדינו. 
"הבעיות הכי גדולות של העולם הזה הן אי שוויון, חוסר שוויון הזדמנויות בבריאות ובחינוך וחוסר צדק. אנחנו צריכים, אפילו עכשיו, שיותר מנהיגים פוליטיים יבינו את הדברים האלה ויקבלו הארה, גם כשאנחנו חיים כאן במאה ה־21".

•   •   •

דאלארס, שזכה לכינוי "הקול של יוון", הוא לא רק זמר נשמה ונגן בוזוקי וירטואוז, הוא גם מאחרוני האידיאליסטים, מאלה שעוד נלחמים - על עתידה של יוון, על ערכי ההומניזם והצדק האוניברסלי ועל הדאגה לחלשים. כאמן פוליטי, שלא מהסס לומר את דעתו, הוא שילם על כך מחיר גם בישראל. 
ההופעה הראשונה שלו בארץ היתה לפני 30 שנה, ומאז ביקר אצלנו פעמים רבות. הוא עלה על הבמה בקיסריה, בהיכל התרבות בתל אביב ובבריכת הסולטן ובבנייני האומה בירושלים, שיתף כאן פעולה עם מגוון אמנים, בהם הג'יפסי קינגס, גליקריה, אלני ויטאלי, תזמורת אופוסוב הרוסית, יהודה פוליקר, אחינועם ניני ויסמין לוי, ושר פה בעברית, בלאדינו ובעוד שבע שפות. 
אבל אז משהו השתבש. לאחר הופעתו ב־1999 עם התזמורת הפילהרמונית, ובעקבות האינתיפאדה השנייה שפרצה שנה לאחר מכן, הביע דאלארס הזדהות עם המאבק הפלשתיני וביקר את מדיניות ממשלת ישראל. 
במשך שמונה שנים נמנע מלהופיע כאן, ורק בשנת 2007 הסכים לשוב הנה לשתי הופעות, ואת הכנסות ההופעה הראשונה מבין השתיים תרם לארגון "רופאים לזכויות אדם".
אבל הקהל הישראלי לא מיהר לקבל אותו בזרועות פתוחות. ההתבטאויות הפוליטיות שלו יצרו לו כאן תדמית שלילית. באקלים הקיצוני והלא־סובלני של הפוליטיקה המקומית, כשכל אמירה בעד שלום נתפסת כבוגדנית, יצא לדאלארס, שלא באשמתו, שם של אנטי־ישראלי, אפילו אנטישמי. התוצאה היתה כואבת: בקונצרט שקיים בקיסריה ב־2011, לדוגמה, חצי אמפי נותר ריק מקהל.
השנה הוא נחוש לחדש את הרומן עם הקהל הישראלי, והראיון הזה, מבחינתו, הוא גם הזדמנות לתקן את הרושם שהשאיר כאן בעבר. "אני אוהב את ישראל מאוד", הוא אומר לי, "יש לי זיקה מיוחדת לישראל. עובדה שאני מגיע אליכם בפעם העשירית. 
"לקהל הישראלי יש אהבה וכבוד מיוחדים למוסיקה היוונית בכלל ולשירים שלי, וזה נוגע ללב. הישראלים הם קהל חם שמפגין כלפי חוץ את הרגש שלו כלפי המוסיקה, בדיוק כמו היוונים. אני חושב שהכל מתחיל ביהודים שעלו לישראל מהקהילה הגדולה שהיתה בסלוניקי. הם היו אנשים עם תרבות גבוהה, אנשי רוח, ואנחנו חייבים להם הרבה, כי הם אלה שהפיצו את השירים היווניים בישראל".
את דרכו חזרה אל חיק הקהל המקומי עומד דאלארס לעשות בחודש הבא בארבע הופעות משותפות עם חתן פרס ישראל ומדליק המשואה יהורם גאון, ובליווי 14 נגנים (ההופעות יתקיימו ב־12.6 וב־13.6 בהיכל התרבות בתל אביב, ב־15.6 באמפי קיסריה וב־17.6 באמפיפארק באר שבע).   
השניים מתכננים מופע משותף, שבו כל אחד מהם ישיר ממיטב הרפרטואר שלו, כשבמוקד המופע בין שמונה לעשרה ביצועים משותפים, בעברית, ביוונית ובלאדינו, לשירים של דאלארס שהפכו, בזכות אמנים כמו יהודה פוליקר ואריק איינשטיין, לחלק מהתרבות הישראלית, כגון "עיניים שלי", "שיר השיירה" וכן "תודה" (חיים משה) ו"כמו שיכור" (זהר ארגוב), ולשירים של גאון דוגמת "על הדבש ועל העוקץ".  
"כשאני בא לישראל אני תמיד מחפש לחדש מבחינה אמנותית וגם מצליח", הוא אומר, "בעזרת המפיק משה יוסף, שאחראי לכל הביקורים שלי אצלכם. הוא, לצד הייעוץ של שמעון פרנס, אחראי לחיבור שלי עם יהורם גאון. 
"אני מכיר ומכבד את גאון מהאלבומים שלו. אני יודע שהוא מחויב לאמנות שלו באופן עקבי במשך שנים ארוכות. אני מצפה מאוד למפגש איתו, לחזרות ולהופעות. כבר קבענו לבצע יחד שירים של מיקיס תיאודורקיס ומאנוס חג'ידאקיס (מלחינים יוונים גדולים; א"נ) ושירי לאדינו, שיהורם שר כל כך יפה". 
עד כאן התשובה הרשמית. מאחורי הקלעים ביקשו בצוות של דאלארס לברר בדיוק מי זה יהורם גאון ומה הן הדעות הפוליטיות שלו, כדי לדעת אם הוא נחשב בישראל לאיש ימין, פרט שמאוד חשוב לדאלארס כאיש שמאל אירופי. 
הדינמיקה מאחורי הקלעים מזכירה שלמרות הרצון להיות שוב אהוב על הקהל הישראלי, דאלארס לא מסתיר את דעותיו גם הפעם. "ודאי שאני רוצה לדבר על פוליטיקה", הוא אומר. "הבעיה היא שבראיונות לא קל להסביר הכל והדעות שלך מובאות באופן חלקי. כל אחד לוקח מה שהוא רוצה מהמשפטים שאתה אומר. 

יהורם גאון. שידוך של שמעון פרנס //  צילום: דודי ועקנין
"מבחינה פוליטית, חברתית, היסטורית ומוסרית, אני בעד פתרון של שלום בר־קיימא, עם שתי מדינות לשני עמים, וזה לעולם לא ישתנה", הוא מחווה את עמדתו לגבי הסכסוך הישראלי־פלשתיני. "מניסיוני לאורך כל השנים הללו, אני יודע ששלום הוא הדרך המסובכת, בעוד שטרור, אלימות ומלחמה הם הדרך הקלה, לצערי הרב".
אמנים ישראלים נוספים שדאלארס מעריך הם עידן רייכל (שבהופעה שלו באתונה צפה יחד עם אשתו), זמרת הלאדינו יסמין לוי (שאיתה הופיע באשדוד ב־2013) וכמובן אחינועם ניני, שאיתה הופיע בבריכת הסולטן בירושלים ב־2012 וביוון ב־2014. 
"אני אוהב ומעריץ אותה", הוא אומר על ניני, בזמן שבסביבתו תוהים מדוע ניני, שהם מכירים מקרוב ומעריכים כ'אמנית נפלאה', מעוררת בישראל אנטגוניזם כה רב.

•   •   •

לדאלארס ולאשתו יש בת אחת, ג'ורג'יאנה (28), שחקנית תיאטרון במקצועה, שלמדה משחק, ריקוד ושירה באקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון. היא נשואה לבמאי ולשחקן מילטוס סוטיריאדי (בנו של הבמאי ונגליס ת'יאודורופולוס, המנהל האמנותי של פסטיבל האמנות השנתי של אתונה). ממנה יש להם שני נכדים, פאני, בן 5, ופויבוס (אפולו), בן 4.  
"הייתי רוצה שנכדיי יהיו מאושרים, אנשים פשוטים וטובים", הוא אומר. "הם עוד קטנים, עוד מוקדם לדעת מה יהיה איתם. הם יחליטו לגבי עצמם, כפי שאני החלטתי עבור עצמי לגבי חיי. מבחינתי, מה שמספק אותי זה להיות סבא מאושר".
התחביב העיקרי שלו מלבד מוסיקה הוא רכיבה על אופנוע. "אני חסר מנוחה גם בזמני הפנוי. אוהב טיולים על האופנוע, ביוון ובאיים. אוהב את הטבע ואת הים, שמעניק לי תחושה של חיות. אני אוהב לנהוג במהירות אבל משתדל להיות נהג זהיר. פעם אחת עשיתי תאונה, כשהרכבתי את אשתי אנה. החלקנו על כביש שנשפך עליו שמן. שנינו נפצענו, אבל למזלנו חבשנו שנינו קסדות".
הגשמת את כל חלומותיך?
"כן. המוסיקה והשירים מעולם לא בגדו בי. גם לא משפחתי וחבריי. אני אדם שלם שחי חיים מלאים. הדבר היחיד שגורם לי למעט אכזבה הוא שהחלומות שלנו על עולם טוב יותר טרם קרו. לכן אני ממשיך להיאבק על שלום, צדק ודמוקרטיה".
לפני שאנחנו נפרדים, אני שואל אותו איך חי עם הכינוי שדבק בו, "הקול של יוון". "בעיניי אין אמנים גדולים", הוא משיב לי. "יש זמרים טובים ומוסיקאים. זה מה שאני עושה בחיי מאז שאני ילד. שירתי את המוסיקה בכבוד, באחריות ובצמא כדי ללמוד עוד. והמוסיקה משאירה אותי עם הרגליים על הקרקע, קרוב לאנשים הפשוטים, מאיפה שהתחלתי. היא מרפאת את האגו לשני הכיוונים. שומרת שלא אתגאה יותר מדי וגם שלא אאבד את מצב הרוח.
"אגב, זו העצה הכי טובה שאני יכול לתת לזמרים צעירים. ללמוד מוסיקה, לא לחפש קיצורי דרך קלים ולהישאר צנועים ובגובה העיניים. בימים האלה, כשעסקי המוסיקה בירידה, אחד הדברים שאני עושה לא מעט הוא לעבוד עם מוסיקאים צעירים ולהפיק ולקדם אמנים צעירים, כמו הזמרת שאירחתי בהופעה. זה שומר אותי טרי ורענן".
 
 

outbrain-article-desktop-side