המלחמה על הארץ אינה לוח משחק סטרילי. שדה הקרב תובע גם קורבנות שגגה. חיילים נפלו מאש כוחותינו, וגם אזרחים. הסיפור שנביא כאן הוא חלק נשכח של מחיר המלחמה, עיוורת לזהות הנפגעים.
אני נוסעת אל כרמלה ופנחס טרבלסי, מדרימה בתוך פאזל של התיישבות יהודית וכפרים פלשתיניים אל היישוב עתניאל שבדרום הר חברון. מאה ומשהו משפחות שמחזיקות בגופן, במחיר דמים נורא, את הדרך מירושלים לבאר שבע. שומרי שער הנגב. עתניאל היא בית השיטה 2 של מלחמת מאה השנים: יותר מ־20 הרוגים מקרב תושבי היישוב, תלמידי היישוב או כאלה שנרצחו בפתחו. אין עוד יישוב ששילם מחיר כזה מול הטרור.
בית משפחת טרבלסי, נקי וצנוע, עם שביל מונגש לצד המדרגות, נמצא בתים ספורים מהבית שבו נרצחה דפנה מאיר. כרמלה מקבלת את פניי בישיבה. לפני חמש שנים וחצי נפצעה באירוע ירי. היא מוכרת כנפגעת פעולות איבה אבל אי אפשר להגדיר את האירוע כ"פיגוע". תאונה? היא קוראת לזה "הפציעה".
טרבלסי, אמא ל־11 ילדים וגננת במקצועה, נפצעה באירוע ירי ב־11 בנובמבר 2011 בהר חברון, שבמסגרתו ירה חייל צה"ל על הרכב שבו נסעה, אותו חשב בטעות כרכב מחבלים. הנהג, הרב דן מרצבך, תושב עתניאל ואב לחמישה, הנדסאי אדריכלות שתיכנן בתי כנסת ומקוואות רבים ביהודה ושומרון, נהרג בתקרית. כרמלה טרבלסי נפצעה באורח בינוני עד קשה.
מאז המקרה ועקב מצבה הפיזי, טרבלסי מנועה מחזרה לעבודה ומתפרנסת מקצבת נכות זעומה. תביעת נזיקין שהגישה המשפחה נדחתה על הסף על ידי משרד הביטחון בטענה שמדובר ב"פעולה מלחמתית" שעליה אין אפשרות לתבוע פיצוי נזיקין.
•••
יום שישי, 11 בנובמבר 2011. הרב דן מרצבך מעתניאל יוצא כהרגלו בימי שישי למערת המכפלה, לתפילת ותיקין. אליו מצטרפות מזל בן־עמי, אלמנת טרור תושבת היישוב, שבעלה אליהו נרצח בפיגוע ירי בכביש, לא רחוק מהבית; וכרמלה טרבלסי.
"יום שישי היה היום החופשי שלי בעבודתי כגננת", מספרת כרמלה בראיון ראשון מאז המקרה. "מזל רצתה לנסוע למערת המכפלה ולא רצתה לשהות ביחידות עם הרב מרצבך, אז התלוויתי אליה. גם אני רציתי להתפלל ולא היתה לנו מכונית".
היא עבדה כגננת של משרד החינוך, בעלת תואר ראשון, ופנחס בעלה, בעל הסמכה לרבנות, שימש אז ומשמש היום "רב משיב" בבית המדרש במכינה הקדם־צבאית ביתיר. 11 ילדים בבית, הקטנה היתה בעת האירוע בת 4.5. היום הילדים בני 10 עד 30. בעוד חצי שנה יציינו הטרבלסים 30 שנה לעלייתם לקרקע ביישוב הדרומי, והם בין עשר המשפחות הראשונות במקום.
מרצבך ושתי הנוסעות עוזבים את עתניאל בשעה 05:10 בבוקר, בחושך. כשעברו בצומת הכבשים הסמוך לחברון, בשעה 05:25, כבר האיר קו דק של אשמורת הבוקר את האופק.
חיילי צה"ל בעמדת הפילבוקס בכביש 60 בצומת הכבשים קיבלו דיווח על רכב סקודה לבן חשוד הנע לעברם מכיוון דרום, וכי יש לעכבו לבדיקה.
בסרטון שהפיקה משפחת מרצבך ובו קטעי וידאו שנלקחו ממצלמות האבטחה הצה"ליות נראה הרכב המדובר, סקודה בצבע לבן, חולף בצומת בלי שהחיילים שמים לב. 15 שניות לאחר מכן מגיע רכבו של מרצבך ובו שתי הנשים.
בסרטוני מצלמת האבטחה נראה חייל צה"ל כשהוא נכנס למרכז הנתיב ומסמן לרכב לעצור. חייל נוסף מאיר עם פנס לכיוון הרכב. יושבי הרכב אינם מבינים את כוונת החיילים. ייתכן שמרצבך חשד שמדובר במחבלים ולכן המשיך בנסיעה מהירה.
משפחתו תומכת במאבק. הרב דן מרצבך ז"ל וילדיו
"ישבתי מאחור, בצד ימין", משחזרת כרמלה. "דרך השמשה הימנית ראיתי אדם לבוש מדי צה"ל עם רובה מכוון אלי. זינקתי לכיוון הספסל הקדמי וצעקתי: 'הרב דן, תעצור! הרב דן, תעצור!' באותה שנייה הרכב התמלא יריות. בהתחלה מקדימה ואחר כך מאחור. כבר עברנו את החייל והיריות נמשכו. צעקתי. ראיתי כדורים קופצים לצידי הרגל שלי. האוטו המשיך לנסוע, זיגזג, עד שנתקע במעקה בטיחות ושם נעצר".
שלושה כדורים ניקבו את השמשה הקדמית וארבעה נוספים חדרו לרכב דרך השמשה האחורית. הרכב הפגוע התנגש במעקה הבטיחות, המשיך עוד כמאה מטרים ונעצר במעקה הבטיחות הנגדי.
"האוויר היה מלא עשן וריח חזק של אבקת שריפה. הרגל שלי שורפת ומנופחת, אני לא יכולה לזוז אחורה או קדימה, לא יודעת מה לעשות", היא אומרת וממששת את הרגל השולחת פעימות כאב. "הרב דן התרומם, סגר את הסוויץ' ונפל קדימה. אלו היו השניות האחרונות שלו אבל לא הבנתי את זה. מזל ניסתה לצאת מהצד שלי ודילגה מעלי. אמרתי לה להתקשר למשטרה, להגיד שהיו יריות בצומת הכבשים". בסרטונים נראים החיילים רצים לרכב הפגוע רק דקה וחצי לאחר שנעצר. "מזל יצאה מהרכב וקראה לחיילים. שמענו קול ריצה וראינו אותם רצים אלינו. מזל צעקה אליהם: 'מה עשיתם? כמעט הרגתם את הרב'. אחד החיילים נתן מכה על הראש שלו, כאומר 'מה עשינו?'
"הבנתי מייד שזה חייל שלנו ולא מחבל מחופש, אבל יש מחסום ששמים בראש כדי לא לחשוב. רק אחרי שהוציאו אותי מחדר הניתוח אמרתי לעצמי: 'וואו, חייל צה"ל ירה בנו'".
בני משפחת מרצבך, כואבים עד היום את כאבם הגדול, ביקשו שלא להתראיין לכתבה אך אמרו שהם תומכים במאבקה של טרבלסי לקבלת פיצוי מהמדינה. בסרטון שהפיקה המשפחה לפני כמה שנים, כשהפרקליטות הצבאית החליטה שלא להעמיד לדין את החייל בנימוק שחש בסכנת חיים, כתבו בני משפחת מרצבך: "תוך כדי הפתיחה באש, החייל היורה ביצע צעד וחצי נוסף לתוך מרכז הכביש. אם חש בסכנת חיים היה צועד לאחור. אבא שלנו נסע עם אורות ובמהירות סבירה לתנאי הדרך, החיילים לא פרסו שום מחסום, והמשיכו לירות גם לאחר שהסכנה חלפה".
אחד החיילים ניגש לטפל בכרמלה והוציא אותה מהמכונית כשהוא אוחז באגן שלה והיא תלויה עליו. "הוא הושיב אותי על הכביש כשאני שעונה על הגלגל. את הרגל, שהתקפלה אחורה באופן לא טבעי, הוא סובב בחזרה קדימה. ברגע שהתחיל לתת לי טיפול ראשוני, הגיחה משאית פלשתינית ענקית והעיפה אותו. הוא התגלגל כמה מטרים ונפצע בעצמו.
"נשארתי שם, שעונה על הגלגל, מאבדת דם, בשקט. הזמן נראה כמו נצח. אני טיפוס שלא ממהר לצעוק. כשהאמבולנס הגיע, החובשים פנו להחייאה לרב מרצבך. באו שוטרים, צלמי עיתונות. אותי פינו אחרונה". היא פונתה לבית החולים עם שבר פתוח בירך, 10 ס"מ עצם שנכתשו, קרע בכלי דם מרכזיים ואובדן דם רב. בבית החולים עברה ניתוח ארוך לאיחוי כלי הדם והתקנת פלטינות מהאגן ולאורך הירך. היום הרגל שלה מלאה רסיסי עצם ורסיסי כדור. היא סובלת מסיוטים ומחרדות. מתקשה בהליכה. זקוקה למנוחה רבה.
החייל שירה ושניסה לטפל בה נפצע בעצמו מפגיעת המשאית ואושפז עם שבר באגן. "אחותי ראתה את המשפחה שלו בבית החולים ואמרה שהם נראים מדוכאים. אמרתי שאני מוכנה להיפגש איתו.
"ביום שני, ארבעה ימים אחרי האירוע, פתאום היה שקט בחדר שלי בבית החולים והוא התרוקן ממבקרים. שמעתי נקישות על הדלת. לפי הנקישות ידעתי שזה הוא. הוא נכנס לחדר והלך לאט, כאילו הוא רוצה שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותו. קצין בן 22. הלב יצא אליו. הוא תפס בברזלים של המיטה ולא הפסיק לבקש סליחה. ההורים שלו נכנסו אחריו והציעו עזרה. אמרתי לו שאני לא מאשימה אותו. אני אישה מאמינה ויודעת שהכל חשבונות שמיים. כשהוא שאל מה הוא יכול לעשות בשבילי, עניתי, 'בשבילי אתה לא יכול לעשות כלום אבל בשבילך אתה יכול. להתחזק באמונה שהכל משמיים, וכך יהיה לך קל יותר עם מה שקרה'".
בשלושת החודשים הראשונים לאחר הפציעה היא עברה שיקום ושוכנה בבית אבות בירושלים כדי להיות קרובה לבתי החולים. הילדים נשארו לבד בבית, בסבל נורא. "היו לוקחים אותם בהסעה לראות את אמא ומחזירים אותם לבית חשוך, שבדיוק עבר שיפוץ להנגשה. אני זוכרת את הבת שלי מחבקת את הרגל של הספה בבית האבות, בוכה ומסרבת ללכת".
תגובה פוסט־טראומטית
שר הביטחון הכריז על יושבי הרכב כנפגעי פעולות איבה. כרמלה הוכרה כנכה בשיעור של 49 אחוזים אולם מייד לאחר הפציעה לקתה בפיברומיאלגיה, תסמונת כאבי שרירים שיכולה להופיע כתגובה פוסט־טראומטית, ואותה מסרב הביטוח הלאומי לשקלל באחוזי הנכות. "אני סובלת מרעד, חולשה וכאבים", היא מתארת ומציגה מסמכים. "מומחים שונים שבדקו אותי קבעו חד־משמעית שזו פיברומיאלגיה שהתפרצה בעקבות הפציעה.
"אני אמא ל־11 ילדים, הייתי בריאה וחזקה. בחיים לא לקחתי יום אחד של חופשת מחלה. מי יקבל אותי לעבודה עם הנפילות שיש לי? אם הבית מלוכלך אף אחד לא יגיד לי כלום, והבת שלי באה מהאולפנה כדי לנקות, אבל ילדים בגן אי אפשר להזניח לרגע. אני לא אחת שמוותרת לעצמי. גם אם כואב לי אני אתפקד, אבל אני פשוט לא מצליחה".
בתקופה הראשונה קיבלה חופשת מחלה בתשלום מלא מטעם הביטוח הלאומי ואחר כך במשך שנתיים התפרנסה ממשכורתה ממשרד החינוך, בגובה רגיל, כשהשתמשה בצבירת ימי המחלה שלא נוצלו. אחר כך, בבת אחת, נחתכה אל 3,400 השקלים של קצבת הנכות. "עשינו חשבון של אובדן הכנסות אקטוארי עד גיל פנסיה שעומד על 4 מיליון שקלים", אומר פנחס. "שילמנו מחיר כבד מאוד. אנחנו לא רוצים לפשוט יד. מותר לדבר על פיצוי".
זירת האירוע, 11 בנובמבר 2011 // צילום: אודי זגיר
המשפחה מנהלת מאבק בכמה אפיקים: תביעת נזיקין של משרד הביטחון, שעליה נרחיב בהמשך, ודרישה מהביטוח הלאומי להכיר במחלת הפיברומיאלגיה שלה ככזו שנגרמה עקב הפיגוע. ד"ר אורי ארד, מומחה לראומטולוגיה, כתב כי הוא מתרשם שטרבלסי לקתה בפיברומיאלגיה "כתוצאה מן התאונה הנדונה", שקיימת חפיפה מלאה בין תסמונת הפיברומיאלגיה לבין הלחץ הנפשי, וכי לדעתו היא צריכה לקבל 30 אחוזי נכות נוספים משוקללים, בהתאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי.
אולם לא חוות הדעת הזאת ולא אחרות, כולל של פרופסור בעל שם עולמי, שיכנעו את הביטוח הלאומי. כרמלה מחזיקה רצף מסמכים עם תאריכים עוקבים ובהם תיעוד תלונות הקשורות לתופעה, שהתחילו מייד אחרי המקרה.
"רשלנות של המערכת"
סוגיה נוספת בהתנהלות מול הביטוח הלאומי היא התאמת הבית למגורי נכה. בחצי השנה הראשונה היתה כרמלה מרותקת לכיסא גלגלים, ללא ודאות לגבי אורך התקופה שתזדקק לו. גם כיום היא מתקשה בתנועה. "הרחבנו את הבית, התאמנו אותו למגורי נכים, סללנו שביל גישה, הפכנו את המיקום של המטבח בבית, הורדנו את חדר השינה לקומה התחתונה", מתאר פנחס וידיו נעות על פני הבית. "הביטוח הלאומי ביקש הצעות מחיר מקבלנים, ואחרי השיפוץ התנער מאחריות וסירב לשלם. בסוף אספנו כספים מאנשים טובים".
אבל הזווית המסקרנת, בעלת השלכות תקדימיות, היא תביעת הנזיקין שהגישה המשפחה בלב כבד, תובעים את מדינתם שלהם בכאב. "אדם שנפצע בתאונת דרכים מגיע לו פיצוי על כאב וסבל, זה יכול להיות בין 150 אלף ל־1.5 מיליון. אצל נפגעי פעולות איבה אין פיצוי כזה", אומרת כרמלה. "המדינה גם לא מפצה על אובדן ההכנסות. הייתי מפרנסת עיקרית. המשכורת שלי היום, עם הוותק ואחרי שהספקתי להצטרף ל'אופק חדש' לפני הפציעה, היתה אמורה לעמוד על 14-13 אלף שקלים בחודש.
"בבת אחת הכל השתנה. היינו בטוחים שהמדינה תתמוך בנו. פנחס מקבל 2,200 שקלים בחודש. אנחנו חיים בצמצום. כששיפצנו את הבית בהתאמה לנכה ונאלצנו לשנות את מיקום המטבח, קנינו מטבח ביד 2 בגרושים והילדים הרכיבו אותו לבד. מה שאת רואה כאן על השולחן", היא מצביעה על צלוחית ובה שקדים וצימוקים, "זה מה שנשאר מהקניות לפסח. בדרך כלל אין אצלנו דברים כאלה".
משרד הביטחון, בכתב ההגנה לתביעה, התייחס לשאלת החבות: זוהי "פעולה מלחמתית", טענה מדינת ישראל, ועל כן יש לדחות את התביעה על הסף. מדינה, כך במשפט הבינלאומי, אינה אחראית לנזקים שנגרמו בעיתות חירום ומלחמה. המטרה היא למנוע תביעות מצד אזרחים של האויב, פלשתינים למשל, שנפגעו במקרה תוך כדי לחימה. בשורה של פסקי דין פירש בית המשפט העליון את המושג "פעולה מלחמתית" כך שלא נדרשת הכרזת מלחמה. בשנת 2002 תוקן חוק הנזיקין האזרחיים ובמונח "פעולה מלחמתית" נכללות גם פעולות של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות שנעשו בנסיבות של סיכון לחיים.
"אני מבין למה 'פעילות מלחמתית' מוחרגת מאפשרות של תביעה", אומר פנחס. "אם אזרחים נפגעים תוך כדי לחימה לא יהיה לתביעות סוף. אבל צריך להכיר מתי הפעולה המלחמתית מתחילה ומתי נגמרת. זה לא שחור ולבן. במקרה שלנו זו היתה פעולה מלחמתית סובייקטיבית, בראשו של החייל שהיה נדמה לו שהוא בסכנה. הרי אובייקטיבית לא היה שום דבר מעורר חשד ברכב שבו נסעו רב יהודי ישראלי ושתי טרמפיסטיות מבוגרות".
סובייקטיבית הוא חש בסכנה.
"אנו לא רוצים לתבוע את החייל בהליך פלילי. אין לנו דבר נגדו. היתה פה רשלנות של המערכת".
אתה מבין שהצלחה שלכם תפתח סכר לתביעות בלתי נגמרות של פלשתינים שרכושם או גופם נפגעו במהלך פעילות לסיכול טרור. המקרה הפרטי שלכם נוגע ללב אבל בראייה לאומית זה יכול לסבך את מדינת ישראל.
"זה לא אותו דבר. פעולה מלחמתית לא יכולה להיות בירי מאחור, כשלא נשקפת לחייל סכנה. הכדורים שפגעו בכרמלה נורו מאחור. הרכב שהיה חשוד בעיני החייל כבר עבר, ולא סיכן את חייו. חור הכניסה בפציעה של כרמלה הוא מאחורי הירך והיציאה מקדימה, באלכסון.
"מדובר בזמן שיגרה, בתקופה שקטה יחסית, בציר תנועה הכי מרכזי פה בהר. זה לא תרצח בשוגג, זה קרוב לפשע. חייל פתח באש על אזרחים תמימים שנסעו בשלווה בכביש בין־עירוני, בצומת גדול ומואר, בלי נוהל מעצר חשוד. החיילים לא פרסו מחסום, לא בוצע ירי אזהרה באוויר או לגלגלים.
"החייל קיבל התרעה משב"כ על רכב חשוד. רכב פלשתיני שנסע לפניהם חלף בלי שעצרו אותו. האם מדינת ישראל רוצה שצה"ל יתנהג ככה? שיפתחו באש על אזרחים תמימים? שחייל ייגש ככה לרכב ויירה עליו, בלי ירי אזהרה באוויר? אני רוצה לשמוע ממערכת הביטחון האם ככה צה"ל צריך להתנהג".
ומה תגיד לגבי טעות בזיהוי של פלשתיני?
"יש סבירות מינימלית. זה לא היה פה. אני אומר לך בתור תלמיד של הרב צבי יהודה קוק, בתור מתנחל, בתור ילד שגדל בהתנחלות, גם נגד פלשתינים אסור לתת גיבוי של המערכת המשפטית למעשים כאלו של הצבא. זה לא יעלה על הדעת, גם במשפט העברי ותורת ישראל. אם פלשתיני היה חוטף ירי כזה, הייתי תומך בפיצוי שלו".
לפני כעשור קיבל בית משפט השלום את תביעת משפחתו של נעים מוחמד אלמדהון, שנהרג במהלך עימותים בין פלשתינים ברצועת עזה לבין מתיישבים מגוש קטיף ששבו מהלוויית אורי מגידיש הי"ד, שנרצח באותו בוקר. בית המשפט קבע כי מדינת ישראל חייבת בתשלום נזיקין משום שלא נערכה כהלכה לקראת העימות ולא הציבה כוחות במקום, שהיו יכולים למנוע את התפתחות האירוע והסלמתו.
גורמים במערכת הפוליטית משווים בין התקרית של מרצבך וטרבלסי לבין העמדתו לדין של אלאור אזריה, מהבחינה של הדיון הציבורי. בשני המקרים מדובר בחייל בודד שירה ללא פקודה, על דעת עצמו, וגרם שלא כדין להרג.
"משרד הביטחון הגיש דחייה על הסף, ורק אחרי אילוץ של בית המשפט ולחץ שהפעלנו הם הסכימו להיפגש איתנו", אומר פנחס. השופטת עינת אבמן־מולר ביקשה מהצדדים להיפגש ולהגיע לפשרה לאחר שיבואו בדברים ישירות ביניהם. לטענת בני הזוג, בפגישה שנערכה בסוף החודש שעבר ניסו אנשי משרד הביטחון לשכנע את המשפחה למשוך את התביעה.
"הבת שלנו חיה בחרדה. מאז הרצח של דפנה מאיר, שני בתים מאיתנו, הכל צף ועלה לה מחדש. היא מביאה מזרן וישנה ליד דלת חדר השינה שלנו. סיפורי הרפתקאות אפשר לכתוב על החיים שלנו מאז, ויושבים מולנו פקידים שמתייחסים אלינו בכזה זלזול, לא מנידים עפעף, מתייחסים למצוקות שלנו בכזו שאננות", אומר פנחס. אני מאמינה לו.
"הפרקליטים זילזלו בשני עמודים מפורטים של מתווה לפשרה שטרחה לכתוב השופטת, לא קראו אותם כלל, הקריאו בקול את השורה המסכמת, שאומרת ש'על הצדדים להוציא הודעה משותפת' והוציאו הודעה כי הצדדים לא הגיעו להבנות", הוא ממשיך.
"אני רוצה להגיד משהו לגבי החייל", אומרת כרמלה. "הוא היה שליח של מדינת ישראל. עליו אני לא כועסת. הוא לא מייצג את עצמו, הוא לא אדם פרטי. קיבלתי את זה שזה מהצבא שלנו. באותו זמן היה לי ילד בסיירת צנחנים, שקרע את הברכיים שלו בתאונת צניחה מייד אחרי הפציעה שלי. מאז גייסתי עוד בנים לצבא. הצבא קיבל אחריות, מפקד האוגדה אמר שמדובר בטעות טרגית והרמטכ"ל קיבל אחריות. אבל אני זקוקה לעזרה. המדינה טעתה, המדינה צריכה לפצות".
•••
מהמוסד לביטוח לאומי נמסר בתגובה: "הביטוח הלאומי דאג לליווי צמוד למשפחה על ידי עובדת סוציאלית מייד לאחר האירוע. לגבי הנגשת הבית, בית החולים הינחה את הגב' טרבלסי לא לדרוך על אחת הרגליים לתקופה של 45 יום. מאחר שביתה אינו נגיש, הביטוח הלאומי מימן עבורה שהייה בבית הבראה לאורך תקופת ההחלמה. בנוסף, מימנו את השהייה של משפחתה בסופי שבוע בבית מלון סמוך, כולל הסעות ממוגנות לה ולמשפחתה לצורך טיפולים וביקורים".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "משרד הביטחון הכיר בטרבלסי כנפגעת פעולת איבה מייד לאחר האירוע, והיא מקבלת את מלוא הזכויות המגיעות לה על פי חוק מאגף נפגעי פעולות איבה במוסד לביטוח לאומי. טרבלסי הגישה בנוסף תביעת נזיקין נגד משרד הביטחון שמתנהלת בימים אלה, ומטבע הדברים לא נוכל להתייחס להליך המתנהל בבית המשפט. יודגש, עם זאת, שהטענות העולות מפנייתך לגבי האירוע אינן מדויקות. משרד הביטחון יפעל בהתאם לפסיקת בית המשפט".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו