"אסור היה לנו להיקשר לילדים"

בגיל 94 לאינס אלפרידה פלנר לא נגמר הכוח. שחייה, פילאטיס, קריאת ספרים ונגינה בפסנתר ממלאים רק חלק מיומה העשיר. תוסיפו לזה 2 ילדים, 11 נכדים ו־24 נינים ותיווכחו בעצמכם באישה עם אופי. פלנר, בעברה כהן, גרה כיום בגפה בנתניה ומטפלת באופן צמוד בכלב יאנוש שאימצה לא מזמן. לפני עשרות שנים בהולנד טיפלה באלפי ילדים במעון ילדים באמסטרדם.

בזכותה, ובזכות חברותיה המטפלות, צוות המעון ומנהלו ניצלו חייהם של כ־800 ילדים יהודים. "אני לא אוהבת לדבר על זה, אחר כך אני לא מצליחה לישון בלילה. כל השנים הרחקתי זאת ממני והשתדלתי לדבר על זה כמה שפחות", היא אומרת.

גירוש היהודים מהולנד החל ביולי 1942 והסתיים ב־8 באוקטובר 1944. המשלוח הראשון יצא מאמסטרדם ב־15 ביולי 1942 למחנה המעבר ווסטרבורק, ומשם יצאו משלוחים למחנות ההשמדה. ב־2 בספטמבר 1942 הורה מפקד המשטרה הגרמני, הנס ראוטור, לאסוף יהודים מבתיהם למחנה מעבר שהוקם באמסטרדם בתוך תיאטרון קטן בשם Hollandsche. בשל התנאים הפיזיים בתיאטרון, שלא התאים לשהייה של מאות אנשים, אושר למועצה היהודית לשכן ילדים מתחת לגיל 13 במעון ילדים יהודי שנמצא מעבר לרחוב, שם אינס פלנר, אז בת 18, נמנתה עם צוות המטפלות.

בכל פעם שבה עמד לצאת משלוח מהתיאטרון לווסטרבורק, היה על המטפלות במעון (כולן יהודיות) להביא את הילדים, ערב הגירוש, אל משפחותיהן. מתוך 61,744 יהודים שגורשו מאמסטרדם, ההערכה היא כי 18-15 אלף יהודים עברו בתיאטרון או במעון. 

המועצה היהודית מינתה את וולטר סוסקינד, יהודי שברח להולנד מגרמניה ב־1938, למנהל של מחנה המעבר בתיאטרון. תוך כדי סיכון חייהם, הבריחו סוסקינד, מנהלת מעון הילדים הנרייטה הנריקז פימנטל, וכמה מטפלות ובהן בטי אודקרק (בת 18), סיני קטנברג (בת 19), האחות וירי כהן ואינס פלנר, כ־800 ילדים ממעון הילדים לידיהם של פעילי ארבע מחתרות הולנדיות. אלה העבירו את הילדים למקומות מסתור בערי שדה, שם הוסתרו מהנאצים בחיק משפחות נוצריות עד תום המלחמה. "הרבה חושבים שהנוצרים רק התנערו מהיהודים, אך נתקלתי בעזרה רבה מצד הולנדים וגרמנים - אנשים שלא חשבו פעמיים והצילו עוד ועוד ילדים", משתפת פלנר. 

בין השאר, הוסתרו ילדים קטנים בתיקי גב ובפחי חלב והוצאו אל מחוץ לבית הילדים לתוך קרון של הרכבת הקלה, שעברה בכביש שבינו לבין התיאטרון והסתירה לשומרים הגרמנים את הראות. ההברחה תוזמנה כך שהיציאה מדלת בית הילדים הוסתרה על ידי הרכבת, והמבריח היה עולה לתוך הקרון בתחנה הקרובה אל תחנת הרכבת המרכזית. המבריחים סיפרו שהנוסעים ברכבת ואף הנהגים הבחינו במתרחש, אך מעולם לא הסגירו אותם. 

בשיטה אחרת, הצוות היהודי הצליח לשכנע את הגרמנים שהילדים זקוקים לאוורור, והוציאו אותם לטיול מסביב למעון. הילדים היו נספרים ביציאה מהמעון, אך הצוות היהודי היה מוסיף ילד אחד שלא נספר או יותר ומוסר אותו דרך החלון, כאשר הקבוצה היתה חולפת על פניו. אותם ילדים היו מוברחים במהלך הטיול ומועברים לידי אנשי המחתרת. בכל המקרים היה צורך לתקן בהיחבא את הרישומים הקפדניים וכן לביים עם ההורים מסירה של ילד לקראת הגירוש מהתיאטרון.

פלנר בצעירותה. "קרעתי את הטלאי"

"לא היה אפשר להיקשר לילדים כי ידעת שהנוכחות שלהם בחייך היא זמנית ביותר. הלכתי לטייל עם 30 ילדים וחזרתי עם 28 ילדים. הכל היה מתוכנן מאוד, עד רמת הרישום, סימנו ילדים לפעמים עם צורה של ורד על המעיל וכל מיני סמלים. עד היום אני זוכרת את המראה של הברחת תינוקות בתוך שקי תפוחי אדמה. לא ברור לי איך הם לא בכו, יכול להיות שנתנו להם כדורי הרגעה לפני זה, אבל זו רק השערה שלי", מסבירה פלנר.

הילדים שלהם היה הסיכוי הרב ביותר להינצל היו בעלי המראה ההולנדי הטיפוסי. "כמובן שילדים בעלי עיניים כחולות ושיער בלונדיני בדרך כלל ניצלו, כי הם יכלו להשתלב בקלות במשפחות הנוצריות".

"המטפלות ויתרו על האוכל"

אחד הניצולים ממעון הילדים, אז בן 6 וכיום בן 80, הוא צבי רוזנבאום שמתגורר בתל אביב. רוזנבאום סיפר בהתרגשות כי "אני זוכר שהגיע איש מחתרת ולקח אותי איתו, אחרי שמטפלות הסירו ממני את הטלאי הצהוב. התחבאנו בגינה ליד המעון במשך שעתיים ואחר כך עליתי איתו לרכבת והתנהלנו כרגיל. אני גם זוכר שבנסיעה ברכבת הבטן שלי היתה מלאה כי נתנו לי לאכול כמו שצריך במעון הילדים. רק לימים התברר לי שמטפלות היו מוותרות על האוכל שלהן בשבילנו הילדים".

כאשר התמעט מספר היהודים שנותרו באמסטרדם, החלו הנאצים לטפל בהנהגה. ב־26 ביולי 1943 גורשו פימנטל ו־39 חברי צוות המעון. פימנטל נרצחה בתאי הגזים באשוויץ. אינס פלנר סירבה להגיע לריכוז היהודים האחרון שנשלח למחנות. "אבא אמר שנעבוד שם שנה ואז נסתדר, אבל אני כבר הבנתי שממחנות הריכוז לא חוזרים וקרעתי מולו את הטלאי הצהוב. היו לי קשרים, והשגתי מסמכים מזויפים וברחתי עם חברה, גם היא מטפלת", נזכרת פלנר, ומוסיפה כי שרדה בזכות המראה ההולנדי הבהיר שלה "שהציל את חיי". 

נוסף על הברחת הילדים, הבריח סוסקינד גם מבוגרים מתוך התיאטרון, אף שהמקום היה שמור באופן הרבה יותר קפדני ממעון הילדים. משפחתו של וולטר סוסקינד גורשה מאמסטרדם לווסטרבורק בספטמבר 1943. כאשר נודע לו שנה לאחר מכן שהם עומדים להישלח למחנה הריכוז טרייזנשטט, הוא הצטרף אליהם וגורש איתם לאושוויץ ב־28 בספטמבר. סופו של סוסקינד אינו ברור באופן חד־משמעי, אך ככל הנראה הוא מת בצעדת המוות מאושוויץ בתחילת 1945. על פי האומדנים, הוא הציל 2,000 מבוגרים מתוך התיאטרון.

ב־29 בספטמבר 1943 רוקנו הגרמנים את מעון הילדים ויום לאחר מכן, בראש השנה, גורשה שארית יהודי הולנד לווסטרבורק.

סיפור ההצלה יעלה על נס בטקס שיקיים מחר המרכז העולמי של "בני ברית" וקק"ל ב"יער הקדושים" בצילה של אנדרטת "מגילת האש". מנהל המרכז העולמי של בני ברית, אלן שניידר, אמר כי אינס כהן תהיה בין מקבלי "אות המציל היהודי" שיוענק בטקס. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו