ב־7 באפריל 1962, בדיוק היום לפני 55 שנה, חצו שני חיצים מוכספים, יפים, אלגנטיים ועתירי "שיק" שרק הצרפתים מסוגלים לו, את קו החוף הישראלי לקראת נחיתה בבסיס חיל האוויר חצור. בתא הטייס של אחד מהם ישב טייס הניסוי האגדי דני שפירא, ובתא השני - מייג'ור לה־נן, מחיל האוויר הצרפתי. מעטים במדינה המנומנמת, אשר נחה את מנוחת השבת שלה, הבחינו בהם; אך גם מתי המעט שהרימו ראשיהם מעלה, לא הבינו מן הסתם שהם עדים לרגע היסטורי. שהם צופים במטוסים שכמוהם לא נראו עד אז בשמי המזרח התיכון, ושבכוח כנפי הדלתא המשולשות שלהם יביאו לישראל את הניצחון הגדול בתולדותיה, ניצחון שישאיר את העולם כולו פעור פה, ותוצאותיו יקבעו את המציאות באזור עד עצם היום הזה.
בגלל השבת נערך טקס קבלת הפנים הרשמי למטוסים החדשים, מטוסי מיראז' 3C, פנינת טכנולוגיה מתוצרת מפעלי "דאסו", רק למחרת, בנוכחות ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שרים, ח"כים, צמרת משרד הביטחון ומפקדים בכירים בצה"ל ובחיל האוויר. הדרך לרגע הזה, נחיתת זוג המטוסים בישראל, לא היתה קלה. לא רבים במטה הכללי, ובתוכם הרמטכ"לים יגאל ידין, מרדכי מקלף ומשה דיין, היו שותפים להשקפתו של מפקד חיל האוויר לשעבר, אהרון רמז, שחזה כבר ב־1953 ש"במלחמה הבאה תיפול ההכרעה בתוך ימים לידי הצד אשר ישיג שליטה יעילה בשמיים מעל החזית".
עד למבצע סיני ב־1956 היה מעמדו של חיל־האוויר בתוך צה"ל שולי. הוא נאבק בחירוף נפש על עצמאותו וסבל תדיר מקיצוצים מכאיבים בתקציבים, מתקלות אינסופיות במטוסים המיושנים שהטיס וממוטיבציה נמוכה של המשרתים בו. מבצע סיני שינה את התמונה. ערב המבצע החל ללבלב האביב הצרפתי. יחסי ישראל־צרפת התהדקו מאוד. לרשותו של שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון, הועמד - לראשונה ולאחרונה, לפחות עבור ישראלי - משרד בארמון האליזה בפאריס, ובמון דה מארסן התאמנו טייסי חיל האוויר בהטסת מטוסי אורגאן ומיסטר, שהגיעו ארצה והופעלו במלחמה.
חיל האוויר הוכיח את עצמו; החיל תיפקד היטב במגוון משימות, החל מההצנחה במיתלה, תקיפת שיירות ויעדים קרקעיים ואחרים, כולל שבייתה של המשחתת המצרית "איברהים אל־אוואל", שהפכה לאח"י "חיפה", הפלת שבעה מטוסים בקרבות אוויר, סיור וחילוץ. התוצאה היתה שדיין שינה את טעמו, ובסופה של המלחמה אמר למפקד חיל האוויר, דן טולקובסקי, שסדר העדיפויות התקציבי יהיה מעתה והלאה "חיל האוויר במקום הראשון, אחריו גייסות השריון ובמקום השלישי הצנחנים".
שנתיים לאחר המלחמה, ב־1958, ירש עזר ויצמן את טולקובסקי בפיקוד על חיל האוויר - ושום דבר לא חזר להיות כשהיה. עזר, בעל המזג הסוער והנועז, בנה את חיל האוויר בדמותו, והמטוס צרפתי החדש, היפה והמהיר, התאים לתפיסת עולמו ככפפה ליד. לאחר שצפה, בעת ביקור שערך בצרפת בשנת 1959, בדני שפירא מטיס את המיראז' במהירות כפולה ממהירות הקול (2.1 מאך), החליט מניה וביה לרכוש אותו לחיל האוויר. כלקח מסיני הוא ביקש לכלול בו גם תותחים: שני תותחי Defa 30 מ"מ למטוס (על הדרישה לכלול תותחים עמד חה"א לגבי כל מטוס קרב שרכש, עד היום).
מחירו העצום של המיראז' במונחי הזמן ההוא - 1.5 מיליון דולר לחתיכה (כ־12.5 מיליון דולר במונחי ימינו) - לא הרתיע את עזר, שהזמין 100 מטוסים. מחיר המיראז' עורר עימות בין מפקד חיל האוויר לרמטכ"ל, ובמהלך הדיונים הורד מספר המטוסים בהזמנה ל־24. אולם הרמטכ"ל התחלף, וזה החדש, צבי צור, אישר עיסקה בהיקף של יותר מ־100 מיליון דולר, שנחתמה ב־1 בינואר 1961, וכללה 72 מיראז'ים חד־מושביים ועוד 4 דו־מושביים להדרכה.
פלא, אבל לא מושלם
עבור חיל האוויר, המיראז' לא היה סתם עוד מטוס חדש. תכונותיו ויכולותיו המבצעיות היו עד אז בגדר חלום בלבד. כך סיפר האלוף (מיל') עמוס לפידות, אז סגן מפקד טייסת 101, טייסת הקרב הראשונה מבסיס חצור, שנבחרה יחד עם טייסת 117 מרמת דוד לקלוט את המטוס: "המיראז' היה פשוט מטוס מדהים לתקופתו: מטוס 2 מאך, מטוס שמיועד להגיע לגובה של 75 אלף רגל (כ־20 ק"מ), בעל מכ"ם משוכלל (יחסית) ולראשונה חמוש בטילי אוויר־אוויר אלקטרומגנטיים. כל חיל האוויר התייחס לזה בצורה מאוד מאוד רצינית".
כנפי הדלתא של המיראז' הצביעו על פוטנציאל קטלני בקרבות אוויר. סוף־סוף היה בידי החיל מטוס שיוכל להתמודד כשווה בין שווים עם האיום המתהווה מעבר לגבול: מטוסי המיג החדישים, ובראשם הנמסיס המר ביותר של המיראז': מיג 21. "עברנו לעידן חדש", אמר לימים דוד עברי, מפקד חיל האוויר (1977-1982), "קליטת המיראז' שינתה את חיל האוויר לגמרי".
בהתאם נשלחו להשתלמות על המיראז' בצרפת טובי הטייסים שהיה לחיל האוויר להציע: ג'ו אלון, עמוס לפידות, עזרא אהרון (בבן) מ־101, שמואל שפר (שטופר), דוד עברי ודרור אבנרי מ־117. הם מתנסים לראשונה בטיסה בפלא החדש ולא יכולים לעצור בעד התלהבותם. ראשית, מהמנוע הרקטי של המטוס, שהפך אותו ממש לטיל. "זה מטוס שמסוגל להגיע בתוך 3.5-3 דקות לגובה של 40 אלף רגל. אנחנו היינו רגילים לטוס במיסטר, שעושה את זה ב־20 דקות..." סיפר לפידות.
אבל לא הכל הלך חלק. למיראז' היו לא מעט בעיות, שנבעו מהמבנה המיוחד שלו. במיוחד אמורים הדברים לגבי ההמראה: למיראז' היתה הרמת אף גבוהה במיוחד, שהסתירה את המסלול. גם לצרפתים לא היה הרבה ניסיון. "אנחנו היינו בין הטייסים הראשונים שטסו על המטוס הזה בעולם", סיפר שפר, "וההכשרה של הצרפתים לא היתה מי יודע מה. הם לא גמרו את כל ניסויי הטיסה שלו, והם לא ידעו מספיק. למעשה, אנחנו היינו צריכים לעשות את הדרך הזו לבד" (הציטוטים לעיל מתוך סידרת ספרי מורשת חיל האוויר).
טייס המיראז' רן פקר // צילום: קוקו
חבלי הקליטה של המיראז' גבו מחיר - התרסקותם של שבעה מטוסים במהלך שנה אחת. אחת ההתרסקויות הללו, זו של מיראז' 53 שהטיס רן רונן (פקר), חשפה תקלת מנוע חמורה, שגרמה לנפילת המטוסים. "מפאת גובה הנטישה הנמוך, המיראז' ואני פגענו בקרקע בקרבת מקום", כתב רונן בספרו האוטוביוגרפי "נץ בשחקים". "האם המטוס גרם נזק כלשהו? האם הוא עומד להתפוצץ ולעלות בלהבות? הגעתי לשדה הפתוח שמעבר לשורת הבתים הצפונית ולא האמנתי למראה עיניי: במרכז השדה הפתוח, די קרוב לבתי היישוב, רבץ לו מיראז' 53 על גחונו, עטור בסמלי חיל האוויר והטייסת, כסוף ויפה..."
העובדה שהמטוס נשאר שלם איפשרה לפרק אותו לחלקיו ולאתר את התקלה: האטמים של מזרקי הדלק כשלו ופקעו באוויר. כפיצוי על גילוי התקלה קיבל חיל האוויר מהחברה מנוע חדש ועוד רבע מיליון דולר. מיראז' 53 שופץ והוחזר לכשירות.
מציאות חדשה
ב־14 ביולי 1966 - כמה סמלי - חגג המיראז' את ניצחונו האווירי הראשון בהיסטוריה. יורם אגמון היה המפיל המאושר, הראשון בעולם במיראז', והדובדבן שבקצפת היה המטוס המופל: לראשונה עלה בידי חיל האוויר להפיל מטוס מיג 21, המשוכלל והמתקדם שבמטוסי הקרב הסובייטיים. ההפלה התרחשה מעל הכנרת, במסגרת פעולת תגמול נגד הסורים ב"קרב על המים". זו היתה הפלה שפתחה מבול אדיר של ניצחונות אוויריים מסחררים של המיראז'ים, שיצרו את הדימוי המנצח של חיל האוויר וביססו לו הערכה והרתעה עולמיות.
כל קרב אוויר הוא סיפור מרתק ומפעים, אך יש כאלה שהפכו כבר לאגדה. אחד מקרבות האוויר של המיראז', שהפך לכזה, היה הקרב שניהל פקר מול טייס "האנטר" ירדני בסמוע, בנובמבר 1966. הקרב נמשך 8.5 דקות תמימות, נצח במושגי קרב אוויר: "אני מתמלא זעם על הטייס הירדני המהתל בי כבר דקות ארוכות ומחליט נחרצות: אני אפיל אותו גם אם אצטרך לטוס אחריו עד עמאן!" כתב פקר בספרו. בסופו של דבר הצליח פקר, במיראז', להפיל את הירדני, שהתברר כי היה מבכירי הטייסים הירדנים, מואפק סאלטי שמו, מפקד טייסת האנטרים ומקורב למלך חוסיין.
צמוד למיראז'. מפקד חה"א בששת הימים, מוטי הוד // צילום: אליעזר אילת/באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
ב־7 באפריל 1967, בדיוק חמש שנים לאחר נחיתתם בארץ ורגע לפני מלחמת ששת הימים, התחולל קרב אוויר המוני מול הסורים. בסידרה קצרה של מפגשים שנמשכו שניות, הופלו על ידי המיראז'ים שישה מיגים סוריים, ללא אבידות לכוחותינו. ההרגשה הלאומית היתה כל כך מרוממת, שהרמטכ"ל יצחק רבין כתב במברק למפקד חיל האוויר, מוטי הוד: "אין ספק בליבי שהתאריך 7 באפריל 1967 יירשם בהיסטוריה של חיל האוויר כאחד מימי הזוהר שלו, וכי רשאים אתם להתגאות בהישגכם זה". כתב ולא ידע, שימי התהילה של המיראז' - ושל חיל האוויר כולו - נמצאים עדיין לפניו, במרחק נגיעה.
לשיא תהילתו הגיע המיראז', שכונה בישראל "שחק", במלחמת ששת הימים. בשלוש השעות הראשונות של המלחמה הפעיל חיל האוויר את מבצע "מוקד" - מבצע מדהים בתעוזתו, מפורט ומדויק, שהוכן עד הפרט האחרון שנתיים קודם לכן, לתקיפת שדות התעופה המצריים בסיני ובמצרים גופא, והשמדת חיל האוויר המצרי על הקרקע. כל מטוסי הקרב של חיל האוויר - כ־200 במספר, כשהמיראז'ים בחוד החנית, שולבו במבצע - למעט 12 מיראז'ים, שהוקצו להגנת שמי המדינה.
מספר השיאים הקרביים שנשברו במבצע הזה, ששעת פתיחתו 07:45 בבוקר, חושב בהתאם לקצב החיים בבסיסי חיל האוויר המצריים - והיה שיא בפני עצמו. וכך גם בהמשך המלחמה, לדוגמה הכתרתו של גיורא רום כ"אייס" הישראלי הראשון לאחר שהפיל חמישה מטוסים בשלושה ימים.
הצלחתו הפנומנלית של מבצע "מוקד" חרצה למעשה את גורל המלחמה כולה: ניצחון ישראלי מזהיר ומוחלט. חיל האוויר המשיך ומיגר את חילות האוויר של ירדן וסוריה, ותקף אף את חיל האוויר העיראקי. בסופו של יום הלחימה הראשון הושמדו כ־450 מטוסי אויב, מהם רק כ־70 בקרבות אוויר. בימים הבאים תקפו מטוסי חיל האוויר בכל גזרות הלחימה, כוחות הקרקע התקדמו עד לתעלת סואץ, נהר הירדן וקוניטרה שברמת הגולן, וכעבור שישה ימים התעוררה ישראל למציאות מסחררת שבה שטחה גדל פי שלושה, אוכלוסייתה כמעט שהוכפלה והיא הפכה למעצמה הצבאית החזקה ביותר באזור.
שווה כל סנט
במידה רבה הפך המיראז' לסמל הניצחון הזה. צלליתו המשולשת הפכה לאייקון פופולרי. הסרט "שלוש שעות ביוני" לא ירד מהמסכים במשך שבועות רבים וזכה להצלחה גדולה גם בחו"ל. על דופנות המיראז'ים החלו לפרוח כפטריות סמלי ההפלות של מטוסי אויב. השיאן העולמי(!) הוא מיראז' 159, שצבר 13 הפלות. גם הטייס המחזיק בשיא ההפלות העולמי במטוסי סילון - 17 הפלות, גיורא אבן (אפשטיין) - ביצע את כולן במיראז' 3 ובדגם הישראלי של המיראז' 5, "הנשר".
בסך הכל רשומות לזכותו של חיל האוויר לאורך השנים קרוב ל־700 הפלות של מטוסי אויב באוויר, ועוד, כאמור, כ־450 על הקרקע. תרומתו של המיראז' להישג ללא תקדים הזה עצומה: קרוב ל־400 מהפלות המטוסים רשומות לזכותו. במלחמת ששת הימים ואחריה, אף עד מלחמת יום הכיפורים, הוא שלט בשמי המזרח התיכון למרות התחרות מצד הפנטומים החדישים יותר. הוא היה המיירט האולטימטיבי, נושא בכנפיו את התגלמות העליונות האווירית הישראלית, המפתח לעוצמתה הצבאית, לכוח הרתעתה וליכולתה המדינית.
סמל להרתעה. צילו של המיראז' מעל מדבר סיני
משהצטננו היחסים עם צרפת לאחר המלחמה בשל האמברגו שהטיל הנשיא שארל דה גול על אספקת הדגם המתקדם של המיראז', המיראז' 5, הצליחה ישראל להשיג את תוכניות המטוס (בסיועו של מהנדס שוויצרי) - ולבנות אותו בעצמה. המיראז' הישראלי כונה, כאמור, "נשר". מאוחר יותר בנתה התעשייה האווירית את ה"כפיר", שהתבסס על המיראז' שהונע במנוע אמריקני.
המיראז' 3 עצמו יצא משירות ב־1982, לאחר 20 שנים מרהיבות. הוא נדחק על ידי מטוסי הדור הבא של מטוסי הקרב, דור 3, הסקייהוק והפנטום. כמה עשרות מיראז'ים ונשרים נמכרו למדינות שונות, בעיקר בדרום אמריקה. ה"כפירים" שירתו מספר דומה של שנים, 1996-1975, וגם הם מצאו בית בדרום אמריקה. את מטוסי המיראז' לדורותיו ולדגמיו אפשר לראות היום במוזיאון חיל האוויר בחצרים.
דבר אחד בטוח: המיראז' הוכיח מעבר לכל ספק, כי הוא שווה כל סנט ממיליון וחצי הדולרים ששולמו עבורו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו