הנוסע המתמיד

לפני שלוש שנים, אחרי אינספור חוויות ואתגרים במסע הנדודים שלו באפריקה, הרגיש שאלתי (שאלתיאל) לוי מסעוד את נשיפות מלאך המוות על עורפו. הפעם, בניגוד למקרי הסכנה הקודמים שכללו מעצר בכלא, היתקלות בכנופיות שודדים ומאבק נגד חיות טרף, החוויה הטראומטית תפסה אותו לא מוכן.

"כששהיתי במדינת בורקינה פאסו, מתברר שנעקצתי על ידי יתוש וחליתי במלריה, אבל לא הייתי מודע לזה. כל הזמן הקאתי, שילשלתי והזעתי, אבל זה היה בגלים והייתי בטוח שאני מתגבר. עד שבשלב מסוים עצרתי את הוואן שבו נהגתי בצד הדרך, ופשוט קרסתי". 

במשך שלושה ימים לא יצא לוי מסעוד, שסבל מחום גבוה ומאפיסת כוחות, מתוך הרכב הסגור. עד שדפיקות חזקות העירו אותו מעולם ההזיות שבו היה נתון. הדפיקות בחלון, כך התברר בדיעבד, הצילו אותו ממוות בטוח. 

"כשפתחתי את דלת הוואן, התגודדו סביבי אנשים מהכפר הקרוב, ששמו לב שכבר ימים לא יצאתי מהאוטו. הם חששו שחליתי באבולה ושאני עלול להפיץ את הנגיף, אז הם הביאו רופא מקומי שיבדוק אותי. הוא אמר שזאת לא אבולה, אלא מלריה קשה, ושלמעשה אני גוסס". 

צעירים מקומיים שלפו את לוי מסעוד מהרכב, הניחו אותו בעגלה רתומה לחמור והובילו אותו במסע של חצי שעה לקליניקה האפריקנית שהפעיל הרופא. "שם קיבלתי אינפוזיה ועוד כל מיני תרופות, וכעבור שלושה ימים אותו רופא, שקראו לו אלבודו, לקח אותי אליו הביתה וטיפל בי במשך שלושה שבועות. פשוט הציל את חיי. לפני שעזבתי את ביתו הוצאתי מעטפה עם כסף ונתתי לו, לאות תודה. עד היום אני מתקשר לברך אותו בכל חג מולד".

•   •   •   •   •

לפני שש שנים החליט לוי מסעוד (52) שהוא יוצא למסע חיים: חציית הערבות האדירות של ארצות מערב אפריקה. היבשת המסתורית והמהפנטת, ששבתה את דמיונו מאז היה ילד שקרא בשקיקה את עלילות טרזן בסבך הג'ונגל. 

כאדם שמילדות הלך נגד הזרם, הוא בחר הפעם ללכת עד הקצה: "החלטתי להתנתק ממירוץ העכברים המודרני ומהמרדף הסיזיפי אחרי החומרניות של העולם המערבי המפותח, ולהגשים חלום של שנים - לחיות בפשטות, בטבע, בתוך מרחבים אינסופיים, ללא מגבלת זמן".

 הוא נפרד מאשתו השנייה, פרש משלל עיסוקיו כצלם, מורה, נגן ובונה כלי נגינה - ויצא לגלוֹת את היבשת השחורה, נוהג לבדו בוואן משומש שרכש ושיפץ במו ידיו במשך חודשיים. את חפציו האישיים איחסן למשמרת ארוכת טווח - ויצא לדרך.

הוואן הלבן, מדגם פיאט דוקאטו ישן, הפך לביתו הנייד באלפי הקילומטרים שגמא בין נופים ואנשים. לצורך המסע התקין ברכב סורגים ומערכת חשמל עצמאית, פער חלון שמש בגג, בודד את התקרה והקירות, הוסיף מיטה נוחה ותלה גם וילונות. הוא הצטייד בג'ריקנים, שבהם 60 ליטר מים ו־80 ליטר דלק, ארבעה גלגלים חלופיים, מזוודה לבגדים, שולחן וכיסא מתקפלים, פלטת בישול סולארית ושני ארגזי מזון לשעת חירום.

המסע, שהחל בטנג'יר שבמרוקו והמשיך דרומה לאורך הרצועה המערבית של היבשת, היה עשיר בנופי פרא, אנשים טובי לב, מראות טבע קסומים, שווקים צבעוניים והמון חברים חדשים. במהלכו אסף סיפורים על ידידות נפלאה שנרקמה עם מקומיים שלהם סייע, ועם זרים שדווקא הצילו אותו. 

אלא שכצפוי, לא מעט פעמים הגיח גם הסיוט: היתקלויות בכנופיות שבט הטוארג, שחוטפות זרים תמורת כופר, שודדות ורוצחות באין מפריע לאורך הכביש היחיד שחוצה את מדבר סהרה; מפגש עם עקרבים עוקצניים ונחשים ארסיים; ואפילו מעצר בכלא בעיר פריטאון שבסיירה לאון, שם שהה חודש ימים, בחשד שריגל לטובת ארגון אל־קאעידה, לא פחות.

"הכל התחיל כמה חודשים לפני כן, כשנעצרתי לראשונה בפריטאון. השוטרים ביקשו ממני 1,000 דולר כדי להשתחרר, והבנתי שמדובר בשיטה של שוד בחסות הממסד. שילמתי חלק מהכסף, אבל נשבעתי לנקום בהם על חוסר הצדק. כעבור כמה חודשים המליצו לי תושבים לספר את סיפורי בתחנת רדיו מקומית, והשוטרים ההם נעצרו ופוטרו. מרגע זה ידעתי שהם יבקשו לנקום בי.

"כעבור כמה חודשים, כשהגעתי לכפר אחר, נעצרתי לתשאול על ידי המשטרה המקומית. הם זיהו שאני הלשנתי. נלקחתי לחקירה לילית בכלא של פריטאון, שם הואשמתי בריגול ונזרקתי לצינוק חשוך על רצפת בטון קרה. 

"שני סוהרים הפשיטו אותי לגמרי, כבלו אותי באזיקים בידיי וברגליי, והיכו אותי מכות רצח בכל הגוף. במשך ארבעה ימים שהיתי בעלטה מוחלטת, ללא אוכל. בכל שעתיים שפכו עלי דלי של מים קרים, כדי שלא אישן. ליקקתי את רצפת הבטון ושתיתי מהמים, כך שלמעשה הם הצילו את חיי". 

אחרי ארבעה ימים הועבר לוי מסעוד לחדר מעצר גדול יותר, והתקיים על אוכל ומים שהביאו משפחות האסירים. לאחר כשלושה שבועות ביקש מאסיר שעמד להשתחרר לגשת למענו לקונסוליה השוויצרית ולדווח שאזרח המדינה יושב בכלא. 

"אני מחזיק באזרחות שוויצרית כי התחתנתי עם אישה משווייץ וגרתי שם שנים. זה היה הימור מוחלט מבחינתי, אבל כעבור יומיים הגיע הקונסול השוויצרי בעיר פריטאון וחילץ אותי מהכלא. יצאתי משם שבר כלי. צנום, חבול פיזית ובעיקר חבול נפשית".

זה לא גרם לך להרים ידיים ולחזור לארץ? 

"היתה בי אש בוערת של כעס, אבל לרגע לא חשבתי להפסיק את המסע. היה לי ברור שאני חייב לעזוב את סיירה לאון, אז המשכתי משם לגינאה". 

•   •   •   •   •

הוא נולד במושבה גדרה, בן למשפחה "תימנית דתית חמה ומדהימה", כהגדרתו. אביו, זכריה (88), התפרנס כאזרח עובד צה"ל, ואמו, בתיה (88), עבדה כאומנת במשפחות פרטיות. יש לו שתי אחיות צעירות ממנו - איילה (50), נשואה לרב ואם ל־11 ילדים מרחובות, ואביבה (46), נשואה ואם לחמישה. 

כבר כילד, תלמיד בישיבה דתית, נטה למרוד ובלע בשקיקה ספרי הרפתקאות ("ז'ול ורן וחסמב"ה, וכמובן טרזן, שהסב לי ריגוש אדיר"). בין לבין הוא הירבה לצייר ולשיר מוסיקה תימנית ("הופעתי באירועים המשפחתיים וכולם היו בטוחים שאהיה זמר"). 

בגיל 16 בחר לנטוש את הדת ועבר לתיכון חילוני. "ישבתי עם הוריי והודעתי להם שאני מפסיק לשמור מצוות. הם פחדו שאידרדר לפשע, אבל זאת היתה מלחמה על הנשמה שלי. רציתי להיות אני עצמי, לא להתחפש למישהו אחר כדי למלא ציפיות".

בטיול בקמרון. "במערב אני מרגיש לפעמים בלי אוויר, כמו בעל חיים שהוציאו מסביבתו הטבעית ושמו בכלוב"

בצבא הגיע המרד הבא במסגרות. "התגייסתי חדור מוטיבציה ושירתתי בסיירת שקד. אבל בשלב מסוים הצוות הפיקודי התנכל לי כי יצאתי לעזרת חייל שהיה אמור להישאר לתורנות שבת ופרץ בבכי. סבלתי חצי שנה, עד שלבסוף החלטתי לערוק - כדי לעזוב את היחידה. אחרי חודש בכלא העבירו אותי לנהוג משאית בבסיס חיל האוויר, וסיימתי שירות מלא". 

עם השחרור עבר לתל אביב, ואז באו לידי ביטוי ניצני אהבת הנוודות שלו: "היה לי אופנוע שטח והרבה ידידים וידידות, ויצא שבכל פעם ישנתי במקום אחר. עבדתי אז בחברה סיעודית כמטפל בנכים, ובשלב מסוים החלטתי להפסיק לשכור דירה ובעצם נדדתי עם תרמיל ברחבי הארץ. כך חייתי כמעט שנתיים".

בגיל 24 יצא בגפו לטיול ארוך באירופה, בתאילנד ובארה"ב. "הרגשתי שישראל קטנה ורציתי לגלות ולחוות עוד דברים", הוא מסביר. כשגר במנהטן, התאהב ברונה, יהודייה משווייץ שהגיעה לארה"ב לביקור. "הכרנו בחוג לריקודי עם. היא היתה גרושה ואם לשניים. טסנו לשווייץ וחיינו בציריך. נישאנו בנישואים אזרחיים, אבל לא רצינו ילדים משלנו. עבדתי גם שם בטיפול בנכים, אני אדם שאוהב לתת ולעזור לאנשים".

אהבתו למוסיקה הביאה אותו לחשב את מסלול חייו מחדש. "חלמתי תמיד להוציא אלבום עם שירים בערבית, ויחד עם חבר מצרי בשווייץ כתבנו מילים ולחנים לדיסק שלם".

בגיל 33 הוא נפרד מרונה ("האהבה דעכה") והחליט לעבור למצרים, להפיק לעצמו אלבום עם נגנים מקומיים. הוא שכר את שירותיו המקצועיים של חוסאם רמזי, מוסיקאי מצרי ידוע שחי בלונדון, והוא חיבר אותו למוסיקאים ולנגנים מתאימים בקהיר. למצרים נכנס בעזרת דרכונו השוויצרי והקפיד להסתיר את זהותו היהודית. "השתמשתי בכל מקום בשם 'מסעוד' והצגתי את עצמי כתימני". 

בקהיר התגורר חמש שנים. "החיים במצרים זולים מאוד, ועלויות הפקת אלבום הן עשירית מישראל". שם גם התחבר לראשונה לנופי המדבר ונהג לצאת לטיולים ארוכים ברכיבה על סוסים סמוך לפירמידות.זמן קצר לאחר שעבר לקהיר פגש בבריכת המלון שבו לן את קארן, סקוטית בת גילו שעבדה כמורה בבית ספר בינלאומי בעיר. השניים התאהבו ועברו לחיות בדירה ששכרה בקהיר. בד בבד עם העבודה על האלבום, שכלל שמונה שירים בערבית והוקלט בליווי תזמורת של 25 נגנים, עבד כשוליה אצל אוּמן בונה עוּד - שם למד לנגן בכלי המיתר המסורתי וגם לבנות אותו. 

אלא שכשהאלבום היה מוכן ועמד לפני הפצה, אירעה תקלה עם פוטנציאל נפיץ. "עמדתי לחתום על חוזה בחברת תקליטים מצרית, אבל רגע לפני החתימה החלטתי לספר לבעלי החברה, שעימו הייתי בקשר חברי ארוך, מי אני באמת, כדי שלא יצוצו הפתעות בהמשך. חשפתי בפניו שאני יהודי וישראלי, ומאותו רגע הוא פשוט נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. הוא לא השיב לשיחותיי, ולא שמעתי ממנו יותר. מרגע זה הבנתי שנשקפת סכנה לחיי, וזמן קצר לאחר מכן עזבנו את קהיר ועברנו לישראל".

בישראל, קארן התגיירה והם נישאו, ובמשך שלוש שנים התגוררו בירושלים, עד שעקרו לשווייץ והשתקעו בז'נבה. לוי מסעוד למד צילום והתפרנס מתיעוד אירועים, מקונצרטים שהגיש בעוּד ומלימוד נגינה. בנוסף הקים בית מלאכה לבניית הכלי בעבודת יד, כפי שלמד במצרים.

 "בז'נבה חיינו יחד עוד שבע שנים. אבל גם האהבה הגדולה הזאת נגמרה ונפרדנו", הוא אומר. "בסופו של דבר, כשאתה בקשר מחייב, זה מתנגש עם החופש של הלב, כי האהבה לא נשארת, היא משתנה ומקבלת צבע אחר. אני לא צריך אדם אחר כדי להרגיש טוב עם עצמי".

בשנה האחרונה לנישואיו השניים, החל להבשיל בו חלום החופשה ללא הגבלת זמן במרחבים הפתוחים. 

"אורח החיים המערבי מחייב מרדף אחרי כסף. הביורוקרטיה, מבחינתי, היא כמו סרטן", הוא מסביר. "המסגרת של תשלומי שכר דירה, חשבונות, לקום כל יום לעבודה. אנחנו נשאבים לצורת חיים ללא יכולת לבחור אלטרנטיבה. כבשו לנו את הטבע ושדדו מאיתנו את יכולת הבחירה לחיות חיים פשוטים. במושגים שלי, חיים פשוטים הם קורת גג וכל מה שצריך לקיום בסיסי. בחיים המודרניים במערב אתה לא יכול לחיות חיים פשוטים, והכל מלא ציפיות ולחץ.

"במערב אני מרגיש נחנק לפעמים, בלי אוויר, כמו בעל חיים שהוציאו אותו מסביבתו הטבעית ושמו אותו בכלוב. באפריקה אני האדם הכי מאושר בעולם". 

ועדיין, אפריקה היא מקום רוחש סכנות מכל סוג אפשרי, עד אובדן חיים.

"נכון, אבל לא חשוב לי איך אמות ומתי, חשוב לי איך אני אחיה. מה גם שאני אוהב את הסכנה, את האדרנלין ואת ההליכה על הקצה".

"חוץ מזה, סכנות יש גם באירופה. כשהגעתי לספרד, למשל, בדרך לעלייה על המעבורת למרוקו, פרצו לי לוואן וגנבו את המחשב שהכיל את המידע שאספתי במשך חודשים לפני הטיול. גנבו גם מצלמות, עדשות ועוד כמה פריטים יקרים. כך שעוד לא התחלתי את המסע - וכבר הייתי בקריסה נפשית. אבל מהר מאוד התעשתתי ואמרתי לעצמי שאם אני לא מסוגל להתמודד עם זה, אפריקה תהיה גדולה עלי. אז אספתי את השברים והמשכתי הלאה". 

•   •   •   •   •

הרבה הליכות על הקצה, לעיתים על סף מעידה קטלנית, הציע לו הטיול הנכסף בממלכת האריות והפילים. למשל, להקת הצבועים הרעבתנית שהביטה בו מבעד לזגוגית בעיניים מזרות אימה. 

"זה קרה לי באחד הלילות, כשחניתי במדבר בסנגל. הקיפו אותי 15 צבועים. הרגשתי שהם מריחים אותי ואת האוכל. הם הלכו חסרי מנוחה סביב הרכב, וזאת היתה חוויה נוראית. ממש קפאתי מפחד. למזלי, עם עלות השחר הם נעלמו, כי הם פעילים רק בלילה. בכלל, הלילות באפריקה שייכים לאופל. אסור לנוע ואסור לפתוח דלתות או להימצא מחוץ לוואן".

עם מקומיים במאלי. "אתה לומד לחיות עם הפחד, כמו מעיל שאתה לובש מעליך"

גם במאוריטניה הוא נתקל בלהקת צבועים, הפעם בשעת ערב, בפאתי כפר מיושב. "הם רצו מולי, אבל למזלי הספקתי להגיע לבית סמוך, לדפוק על הדלת, ומישהו פתח לי. זה היה עניין של שניות. אם לא היו פותחים לי, הצבועים היו קורעים אותי לגזרים". 

איך מתמודדים עם החרדות בעימות חזיתי כזה עם הטבע?

"אתה לומד לחיות עם הפחד עד שהוא הופך להיות חלק ממך, כמו מעיל שאתה לובש מעליך. בספר אני כותב שאחת התובנות החשובות שספגתי היתה שבכדי לשרוד באפריקה אני צריך לחיות את חיי במתווה של טורף ולא של קורבן. להיות מוכן לגרוע מכל, ומצויד כראוי בכלי משחית למיניהם. היו לי בוואן דרך קבע סכין מצ'טה גדולה וגם תרסיס פלפל ונחשים חיים".

הכנסת מיוזמתך נחשים ארסיים לתוך האוטו?

"הנחש הוא אחת החיות המסתוריות והיפות שיש. אפריקה מלאה בנחשים, כך שהיא גן עדן גם בזה". 

איך ישראלי מגדרה יודע ללכוד נחשים בטבע?

"בהתחלה, כחלק מהאתגר והשעשוע, תפסתי נחשים בידיים חשופות, בלי להרוג אותם. אחר כך רכשתי כלובים והייתי לוכד נחשים ארסיים, שאותם זיהיתי לפי השיניים. הייתי תופס בצוואר באמצעות מקל, שלא יוכלו להכיש. הייתי מראה אותם למקומיים, כדי שילמדו מקרוב, ואז משחרר שוב לטבע". 

"כלי הנשק" החלקלק סייע לו לא פעם להגנה עצמית בשעת מצוקה. "היה מקרה שבו שודדים ניסו לתקוף אותי בלילה, אז פשוט שיסיתי בהם נחש, והם ברחו. היה לי גם אקדח שהשגתי במאלי, אבל שוטרים עצרו אותי בגללו והחרימו אותו, ורק במזל לא הכניסו אותי לכלא, כי הצלחתי לשכנע אותם שזה להגנה עצמית ושלא ידעתי שיש צורך באישור. היו ניסיונות רבים לשדוד אותי בדרכים, את חלקם הברחתי בעזרת המצ'טה, ואחרים במאבק פיזי או בהתזה של תרסיס הפלפל. 

"באפריקה הכי קשה לי עם הידיעה שאני מופקר לחסדי פושעים שהם חלק מהרשויות, ולכן יכולים לעצור אותך ולהכניס אותך בכל רגע לכלא - ואין  מה לעשות. הרשויות שם הן מאפיה גדולה. השוטרים בכבישים הם פושעים במדים שיש להם רק מטרה אחת: כסף. האלוהים האמיתי באפריקה הוא הכסף. 

"באפריקה אתה לא עבד לעשיית כסף, כמו במערב, אבל אתה חייב להישמר לנפשך, כי כולם יעשו הכל כדי לקחת אותו ממך. אין שום מערכת של צדק ומשפט. זאת חוויה שחוזרת על עצמה כל הזמן, והיא מיסודות החיים שם. כל הזמן עוצרים אותי, כי אני בתנועה ויש מחסומים בכל מקום. אנשים לבנים מהווים מטרה, במיוחד כשהם נעים לבד". 

•   •   •   •   •

את מכלול חוויותיו, לצד אינסוף תובנות רוחניות, כינס לוי מסעוד בספר "נווד באפריקה", שיצא לפני שבועיים (ספרי צמרת). הספר, יומן מסע בן 285 עמודי כרומו, מציג גם צילומים מרהיבים של נופים בראשיתיים, בעלי חיים פראיים, אנשים ססגוניים ונשים יפות שאותן הכיר לאורך דרכו הארוכה. 

"הנשים באפריקה הן עולם אחר. כגבר לבן אני מייצג עבורן משהו מסתורי, וגם פוטנציאל כלכלי. מבחינתן, זאת אפשרות לחוויה מינית חדשה וגם ליחס אחר מצד גבר. באופן רגיל, היחס שם לנשים הוא כאל חפץ, רכוש, משרתת. אני מוצא בהן יופי בלתי נדלה. ראיתי שם נשים עם עיניים ירוקות, כחולות ואפילו כתומות, בתוך עור כהה. בכלל, אנשים שם בנויים כמו פסלים.

"הנשים שם היו מאוד סקרניות לגביי ורצו לחוות באמצעותי את העולם המערבי. מבחינתן, אני שגריר של העולם המודרני שהן לא מכירות". 

הוא מציג בטלפון הנייד שלו ("בטיול הסתובבתי עם סלולרי ועם מצלמות סטילס ווידאו") את תמונתה של עאישה, בת 18 יפת מראה מסיירה לאון, שהיתה בת זוגו במשך שבעה חודשים. "היו לי גם לא מעט קשרים אחרים קצרים יותר", הוא מדגיש.

אפריקה נודעת בסכנת ההידבקות בנגיפים קטלניים. 

"יש דרך להימנע מזה, ואני כמובן שומר על עצמי. מעבר לכך, אחת לשנה אני חוזר לשווייץ ועושה לעצמי טיפול עשרת אלפים, שכולל בדיקות דם, שיניים וחיסונים שתפקידם להגן עלי לאורך השנה הבאה". 

במהלך המסע נהג לוי מסעוד דרך מדבר סהרה וחצה את מאוריטניה, מאלי, סנגל, גינאה, סיירה לאון, ליבריה, בורקינה פאסו, בנין, טוגו, גאנה, ניגריה, קמרון וגבון.

איך מממנים מסע ארוך כזה בלי לעבוד במהלכו?

"במשך השנים חסכתי מספיק כסף שיכול להחזיק אותי עשר שנים בעולם המודרני, או לכל שארית חיי באפריקה. שם על 100 דולר אפשר להתקיים חודשיים. בכל ביקור שנתי בשווייץ אני לוקח איתי סכום שאמור להספיק לי לעוד שנה באפריקה, ואני מחביא אותו בכל מיני מקומות בוואן ומחוצה לו, כך שהשודדים יכולים לגנוב ממני רכוש וחפצים, אבל לכסף הם לא מגיעים". 

במהלך המסע הוא לא חשש, לדבריו, לחשוף את זהותו כיהודי וכישראלי. "ואני גאה בזה. אני נוכח לדעת שיש לאפריקנים דעה חיובית על ישראל ועל היהודים. גם במקומות שבהם האוכלוסייה היא מוסלמית, לא נתקלתי בעוינות או ביחס שלילי".

איך הסתדרת עם האוכל באפריקה?

"לא הסתדרתי ובקושי אכלתי. עכשיו אני שוקל 20 ק"ג יותר מהמשקל הממוצע שלי באפריקה. האוכל שם לא זמין, ועם הזמן הגוף פשוט מתרגל לא לאכול. אני אוכל שם מזונות מקומיים, בעיקר אורז עם רטבים. הרוטב הבסיסי הוא שמן דקלים, ואוכלים את זה רק כדי להרגיע את הבטן. יש לי חצי שק אורז באוטו באופן קבוע וגם ארגז תרופות עם חומרי חיטוי, חבישה, אנטיביוטיקה ומשככי כאבים".

הגשמת בעצם חלום של אנשים רבים: לעזוב הכל מאחור ולחיות בחוסר מחויבות מוחלט בטבע.

"בדיוק. מצאתי צוהר קטן שממנו ברחתי מהמציאות המערבית שנכפתה עלי, מעצם העובדה שנולדתי לתוכה. הייתי מעדיף להיוולד ביער לפני 500 שנה".

•   •   •   •   •

הוא נמצא כעת בארץ לזמן קצוב, לצורך קידום הספר, שאותו מימן בעצמו. את הרווחים ממכירותיו הוא מתכוון להקדיש לרכישת מזון ותרופות להצלת חיים באפריקה - שאליה הוא מחכה בקוצר רוח לשוב.

"כשאני מסתובב בכפרים שם אני נתקל במקרים קשים של ילדים שגוועים ברעב, והוריהם חיים עם זה בהשלמה, בלי יכולת לעשות כלום. אני נותן להם אורז, תבלינים. לפעמים אני פוגש אנשים פצועים ומעניק להם עזרה ראשונה, כדורים נגד כאבים וכדומה.

"הסיפוק הכי גדול שלי באפריקה הוא היכולת לתת, והידיעה שאין מישהו אחר שנותן. ארגוני סיוע לא מגיעים למקומות האלה, ואני עושה את זה אחד על אחד. הסיפוק מהיכולת להיות במקום הנכון וברגע הנכון כדי להציל נפשות הוא עצום".

במבט לאחור, מה הדבר שהיה לך הכי קשה להתמודד איתו במסע המפרך?

"עם הפחד שהוריי ואחיותיי בארץ יידעו מה עובר עלי כשאני בסכנת חיים. זה הדבר היחיד שיכול לערער את חיי, הידיעה שהם משלמים מחיר כבד על מה שאני עושה. אסרתי על ההורים שלי לקרוא את הספר. הקראתי להם רק קטעים. חשוב לי שיהיו רגועים ולא יידעו מה עובר עלי, כי רק אז אני יכול להיעלם לתוך עצמי".

smadarsbz@walla.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו