נתניהו על חשיפת חומרי חקירת חטופי תימן: "תיקון עוול היסטורי"

תחת הכותרת "את אחי אני מבקש" נחשפו הבוקר (רביעי) חומרי ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948-1954. בעקבות החשיפה, ראש הממשלה בנימין נתניהו השיק את אתר האינטרנט של חומרי ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדי תימן יחד עם השר צחי הנגבי, השרה איילת שקד, ח"כ נורית קורן וגנז המדינה ד"ר יעקב לוזוביק.

במהלך השקת האתר ציין נתניהו כי "הגיע הזמן מזמן, והיום אנחנו עושים תיקון של עוול היסטורי, של התעלמות או העלמה או אפליה, איננו יודעים, של גורלם של מה שמכונים 'ילדי תימן'. זה פשוט קשה להעלות על הדעת שבמשך קרוב לשישים שנה אנשים לא ידעו מה עלה בגורל הילדים שלהם".

לקריאת החומרים המלאים שנחשפו בפרשה 

לדברי גנז המדינה, מעולם לא הוטל באופן רשמי חיסיון של 70 שנה על חומרי פרשת "ילדי תימן" וכי בחוק הקבוע בוועדות חקירה ממלכתיות מדובר בחסיון של 30 שנה, שתוקפו היה אמור להסתיים מזמן. 

ובכל זאת, הנושא המדמם מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת הפכה את פרשת היעלמותם של ילדי תימן ואחרים לנושא מרכזי ציבורי. זה החל כאשר חלק ממשפחות הנעדרים, ביניהם כאלה שרשמית הוגדרו כמתים ואף הופנו לקברים, שחלקם נחשפו כריקים מגופות - קיבלו צווי גיוס.

שלוש ועדות חקירה ממלכתיות הוקמו בעקבות מחאות ציבוריות – ועדת בהלול – מינקובסקי, ועדת שלגי וזו האחרונה ועדת כהן – קדמי, שנותרו חסויים להבדיל מהיתר שפרסמו מסקנותיהן. אולם רוב רובו של החומר נותר חסוי מעיני הציבור ו'קבור' היטב במרתפי ארכיון המדינה אותו מנהל גנז המדינה ד"ר יעקב לזוביק. 

בתחילת שנת 2015 שוב צץ הנושא בעקבות פנייתם של עמותות וארגונים שיצאו בדרישה לעשיית צדק היסטורי ולהכרה בפשעים שנעשו עם בני העדה. בחודש יוני 2016 הטילה הממשלה על השר צחי הנגבי, להיות אחראי על בדיקת חומרי ועדת כהן – קדמי שנותרו חסויים ולהמליץ אילו מהם ניתנים לפרסום.

מתוך ארכיון המדינה

השר, בשיתוף הגנז ד"ר לזוביק והיחידה לחופש המידע במשרד המשפטים, גיבשו מתווה המאפשר את חשיפת המסמכים לציבור. הנגבי אמר כי "ממשלת ישראל הכירה בחובתה לפעול במהירות על מנת לסייע לחשיפת מלוא התמונה בפרשת היעלמותם של ילדי תימן וילדים בני תפוצות אחרות. זהו צעד אמיץ, חשוב ותקדימי, בכיוון של בניית אמון מחודש וריפוי השסעים בחברה הישראלית".  

הבוקר, במעמד חגיגי ובעיקר תקשורתי, הושק אתר האינטרנט שבו היו כלואים מאות אלפי עמודים שהם כמעט כל חומרי ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948 – 1954, תחת הכותרת "את אחי אנוכי מבקש".      

ביום חמישי שעבר הורשו אנשי התקשורת וראשי העמותות להיחשף ראשונים לחלק מהתיעוד שברשות ארכיון המדינה הנוגע לפרשה. היקף החומר שנפתח כולל למעלה מ - 400,000 עמודים. כל החומר שנסרק, נבדק, קוטלג, עלה עם ההתרה - לאתר האינטרנט של הארכיון, כשהוא מלווה בכלי חיפוש ידידותיים.

 

דו"ח מספר 24 

את הדו"ח הזה אסור לפספס. תחת הכותרת – "ועדת כהן-קדמי בענין ילדי תימן - תיק תכתובת עם גורמי חוץ" ממוקם דו"ח מספר 24 מממצאי חקירה כפי שחתום עליו החוקר גוט בן אשר, ונשלחו לועדת החקירה הממלכתית בירושלים. הדו"ח המתבסס על טיפול של למעלה מ 500 תיקי משפחות שהתלוננו על היעלמות ילדים - מצביעה על מציאות עגומה המחזקת את ההערכה שהיתה רווחת אז המפריכות ושוללות את מרבית קיומן של חטיפות וחיזוק הודעות שנתפסו במקרה הטוב כשקריות ועומדות בניגוד למה שהממסד ביקש לחשוף, עד לכדי רמיזה לבצע כסף. כבר בעמוד השני מתוך ה 19 עמודים שהותרו לפרסום מדברים החוקרים על סתירות רבות שנמצא בעדויות כמו גם אי דיוקים לטענתם. והם כותבים, ״כמו כן, בולטת העובדה שבעדויות רבות של הורים יש שימוש רב במילים זהות לתיאור מצבים והגירה ״היינו תמים ותמימים״ הן מהנפוצות שבהם, דבר העשוי להעיד על יצירת ז׳רגון משותף להורי הנעדרים״. 

בהמשך הם מתייחסים לעדויות עם תלונות ״חדשות״ כאשר יש קווי דמיון בין על התלונות כמו גם עדויות המסתמכות על סיפורים ״שנשמעו בבית ולא על עובדות... בחלק מעדויות האחים מצאנו כי הן הוגשו לועדה למרות שההורים לא התלוננו מעולם על חטיפת בניהם, ובחלקם אף קיבלו והשלימו עם הידיעה כי הנעדר נפטר בבית החולים או במוסד כלשהוא, בעדויות מסוג זה נתקלנו בדרך כלל באמירה כי העלאת נושא חטיפת ילדי תימן על סדר היום הציבורי היה המניע להגשת העדות בפני הועדה״. 

בהמשך כתבו החוקרים על מקרים בהם עדויות שהוצגו לועדה, ״המתלוננים המציאו לועדה תיעוד, לעיתים מפורט ביותר מצביע על גורל הנעדר... תלונות אלה הוגשו ממגוון סיבות שאינן קשורות לעניין״ והדגישו, ״נציין כי במהלך גביית חלק מהעדויות מקרובי משפחה, הוברר לנו כי מיעוטם מביע עניין רב בשאלה האם תפסוק הועדה פיצויים כספיים על ילדים שעליהן דווח כי נעדרו״. 

תחת תת הכותרת ״ילדים במחנה אשד״ צויין כי הגיעו תלונות על ילדים נעדרים ממחנה זה שנעלמו לחו״ל. גם טענה זו הם מפריכים ובחלק מהמלל אף מודגשים בקו תחתון העובדה כי לפי מסמכים המתארים את תנאי החיים המחנה ומצב תמותת התינוקות כפי שעולה מהמסמכים שהועברו לועדה, ובהתבסס על רישומי תמותה יומיים שנערכו בזמן אמת נמצא כי ״רבים מהקבוצה הזו מתו בטרם הגיעו לבית החולים ורוב כתוצאה מתשישות ומרעב. למד הנפטרים ממחלת המלריה. בדכ. מדובר בפעוטות עד ביל שנתיים - שלוש שנפטרו כחודש עד שלושה חודשים מעלייתם ארצה, חלקם אף נפטרו במהלך טיפול רפואי.

בציטוט מודגש של מזכר שמצוטט שם, כתב מנהל מחלקת ילדים בית החולים באר יעקב, ״הבעיה המרכזית הזועקת עד לב השמיים הוא הרעב. פשוט כמשמעו״ והוא מדגיש, ״כאלה לא ראינו בארץ כבר 20 שנה״ בשורות הבאות הוא מרגיש שוב כי  ״קציר המוות בין בין התינוקות והילדים״ הוא הרעב. בהמשך הוא מדבר על דיזנטריה, מלריה טרופית, דלקת ראות  ועוד מכות אחרות שהובילו ״לתמותה דרמטית בקבורת ילדים עד גיל שלוש״ והוא נותן כדוגמה את העולים בראש העין  שמידי שבוע קברו כ - 8-10 ילדים בשבוע. ואת זה ניצן לראות גם מנתונים דומים שעולים ממחנה עין שמר. 

מתוך ארכיון המדינה

ממכתב אחר שעלה ממנהל בית חולים עירוני בתל אביב ממאי 1949 נטען כי ״התמותה בימים אלה היתה גבוהה מאוד, 17 ילדים נפטרו תוך שבוע אחד״.   

בהמשך הדו״ח הקשה נרשם צויין על שבחברות קדישא וברישומי הקבורה לא היו רישומים ותיעודיים מסודרים. כאשר ״בולט לרעה שבהם הוא בית הקברות של הסוכנות פרדס חנה - כרכור״ שם לא נוהל רישום כלל. דבר המשפיע על איתור הקברים. 

בהמשך נכתב, ״במספר רב של עדויות מופיעה העובדה שההורים לא השתתפו בלוויה, ולמעשה עם קבלת ההודעה על מות ילדם נמסר להם כי הלוויה כבר נערכה... במספר עדויות בתיקים נאמר לנו כי עם קבלת הבשורה המרה נאמר להורים כי עליהם לשאת בהוצאות הקבורה והם פנו מהמקום, ובמקרים אחרים נאמר להורים כי הלוויה נערכה כדי ״לחסוך להם כסף״ ... ההודעה על מות הנעדר התקבלה בדכ. באיחור בן יום עד מספר ימים, ולפעמים לא התקבלה כלל על ידי ההורים. הסיבות לכך רבות, אך נובעות בעיקר ממערכת תקשורת בסיסית רעועה, בה הועברו הודעות ידנית להנהלת מחנה העולים״. 

דוגמה לכך בתכתובת בין בית חולים רמבם להנהלת בית עולים עין שמר בה מתלוננת הנהלת בית החולים במכתב שהעתק ממנו הגיע לידי הועדה, על הודעה שלא הגיעה לידי ההורים. ״הנ״ל באו לבקר את ילדם ולא היו מוכנים לקבל בבית החולים את הבשורה כי ילדם נפטר״. 

בהמשך נכתב על פער ימים בין הפטירה ולבין הרישום ביומנים ועל מצבים בהם היתה הגופה ״מונחת מספר ימים במרתפי בית החולים, ונמסרה לאחר מכן לקבורה, באין דורש״. המפורסם ביותר היא המכתב מבית חולים דיר עמר-איתנים המתייחס לנעדרת ציונה סלם.

בהמשך ציינו בעניין יומני הכניסה ויומני הפטירה של בתי החולים, ״אנו מטילים ספק אם הפקיד, שניהל את היומן, אכן ראה את החולה או הנפטר בעת עשיית הרישום״.  

בחלק מהיומנים הרישומים רחוקים ממקום מגורי המשפחה העולה, ״להערכתנו, רישומים אלה מחזקים את העדויות שנעדרים הועברו על ידי נהגי אמבולנס ממחנה למחנה״. 

 

הועבר למשפחה אומנת ומשם למוסד 

תיק חקירה על הנעדר סיאני בן סיאני וחממה מוסה הם אחד מיני רבים המתאר קוטביות בין הגרסאות. סיאני, התלוננה בפני הוועדה כי בשנת 1950 ילדה בן במחנה ראש העין ובאותו יום הועברה ביחד עם התינוק לבית החולים דג'אני. העובדות מראות כי לאחר אישפוז של כ- 3 שבועות חזרה למחנה ללא התינוק. 

מתוך החקירה עולה כי בגיליון החולה בבית החולים דג'אני צויין בפירוש "נתקבלה אחרי הפלה" ולד ממין זכר במשקל 970 גרם וכי הנפל נקבר בפתח תקווה. ומצורף לזה אף מכתב תומך גרסתם מטעם מנהל בית החולים. עם זאת, לא נמצא רישום בספר פטירות של לשכת הבריאות בפתח תקווה כמו גם ברישומי תל אביב-יפו, כפי שגם חתום על זכרון דברים בעניין, מיוני 1967, שוטר בשם שלמה הושי שלדבריו בדק העניין במשרד הפנים בירושלים בתאריך הנקוב.

בתיק חקירה מספר נ/38 מתלונן מדהלה סעיד מקרית עקרון על העדר בנו בזמן שעלה ארצה בשנת 1951, והוא בן שנה בלבד. לדבריו, בנו יעקב נעלם ממחנה עין שמר נמצא בבאר יעקב.

מתוך החקירה עולה כי הילד אושפז בבית החולים עין שמר בתאריך 28.10.51 . בתיק הרפואי נמצא כי הילד נפטר בתאריך 8.11.51. נמצא רישום בפנקס פטירות ארצי אולם מקום קבורתו לא אותר מהסיבה כי בשער מנשה והסביבה נקברה ילדים בחלקה אחת בלי ציון מקום הקבורה.

גם פה קיבל האב הודעה לקונית מרפ"ק ספרן בו הוא מודיע לו כי מבדיקה עולה כי הבן נפטר.

האב לא אמר נואש ופנה שוב ושוב במכתבים בנושא ובין היתר ביקש התערבות סגן יור הכנסת, שרים, ח״כים, מנהלי ועדות ועוד ב ״פניה ובקשה לעזור לי במציאת בני״, מיולי 1966 ושם הוא כותב כי בחודשים האחרונים הגיעו אליהם ״ידיעות מהימנות  שהוא חי ובריא ונמצא בארץ״ וכי ממצאים שעלו מבדיקת המשפחה עולה כי, ״במשרד הפנים רמלה, מופיע תיק שלו שבו שמו, ושנת לידתו שהיא 1950, מס. ת.ז. היא  7214564 וכן כתובת נמסרה לנו שיכון תוניס 23 באר - יעקב. לפי הפרטים שלנו ביקרנו עם המשורה בכתובת הנ״ל ולא מצאנו אותו״. 

לעדים שלדברי האב פגשו אותו סיפר הבן יעקב כי, ״הוא היה תחילה אצל משפחה פולנית, ועכשיו הוא נמצא במוסד. איפה המוסד לא יודעים״ ובמכתבו הוא מבקש עזרת גם הגורמים הרלוונטים ״היות ולא יודעים מה לעשות ואיך לפעול מצוא אותו. ומאחר ולכל מקום שאנחנו פונים מקהלים את בקשתנו לאתרו בשלילה ובצנינות ורק בעזרת ה׳ ובעזרת הגורמים האחראים נוכל לאתרו״. 

באוקטובר 66׳ רפ״ק נ. קפלן ראש לשכת החקירות במטה נפת רמלה/רחובות משיב לו בעניינו, ״בתשאול מבית לבית לא נמצא נער כזה״. 

במסמכים ובמכתבים רבים מועברת ביקורת נוקבת על תפקודה של הועדה, אופן טיפולה ועל התעלמותה מעדויות המשפחות. בין התכתובות הרבים מה שהכי תופס את העין הם המכתבים חסרי האונים של המשפחות שטובעים בבירוקרטיה, ונותרים ללא מענה. 

כך למשל מכתב ששלח שמעוני שמעון מבני ברק לכבוד רפ"ק י. ספרן ראש מדור רישום פלילי במטה הארצי של המשטרה בנוגע לבת דודתו ימימה שוקר מקריית אתא. שם הוא מציין כי לבקשתה לבדוק מה עלה בגורלה של ביתה לאה מעודה, שנעלמה ממנה, נמסר לה כי היא נפטרה בבית החולים צהלון ב – 29 ליוני 1950 ונקברה בבית העלמין בקריית שאול. "עם קבלת המכתב סרנו מיד לבית העלמין בהסתמך על הפרטים שנמסר לנו. הצגנו את המכתב בפני מנהל בית הקברות וביקשנוהו שיסייע לנו באיתור מקום קבורתה על סמך הפרטים שבמכתב. ברם לצערנו לאחר חיפושים מדוקדקים העלה מנהל בית הקברות חרס בידו, ואמר לנו כי לא מופיע אצלם השם לאה מעודה".     

כשבועיים לאחר מכן, רפ"ק י. ספרן משיב לו, בלקוניות, "הנני להודיעך כי לאה מעודה נפטרה בבית החולים "צהלון" ביום 29.6.50 ונקברה בהתאם לתעודת הקבורה שעותק ממנה מצורף כאן". 

 

עדויות הצוות הרפואי

בינואר 1949 נפתחה בבית החולים רמב"ם מחלקת ילדים בהנהלתו של דר. יוסף בר-חי. הרופאה הראשונה בצוות היתה ד"ר אמסטר שעבדה שם עד לשנת 1953. ב – 10 באוקטובר 1996 היא העידה בפני ועדת כהן - קדמי, לדבריה, "מצב הילדים שהגיעו למחלקה היה רע מאוד. היו קוראים לי  לחדר המיון והיו 5,6,8,10 באו בבת אחת. חולים מאוד. במצב קשה מאוד.. אחר כך היתה מגיפה באותה תקופה. מגיפה של שיתוק ילדים... אני הלכתי לחדר המיון, והסתכלתי על הילדים... הם היו במצב כל כך קשה שתיכף התחלנו לתת להם אינפוזיות וטרנספוזיות וכל מיני טיפולים... המחלה הכי נפוצה היו השלשולים, זיהומים, דיזנטריה, וסלמונלה. כל מיני זיהומים, פרה – טיפוס. וילדים היו מיובשים, ורזים מאוד... הטיפול היה לתת עירויי נוזלים".

כשנשאלה האם הטיפול הצליח, השיבה ד"ר אמסטר, "לא. הם לא הבריאו... לעילה אחד נפטרו לי שישה ילדים.. הרוב היו מתימן. את הלילה הזה אני לא אשכח".

בהמשך, ציינה ד"ר אמסטר כי הם לא תמיד ידעו כראוי את שמות הילדים, "שמות הייתה בעיה גדולה... לכל ילד (תימני) היו המון שמות. לא ידענו בכלל מה השם משפחה ומה השם הפרטי.. את ההורים בכלל לא ראינו. ילדים שנרפאו נשלחו לבתי הבראה" כדוגמת אמנה בחיפה, וציינה כי היא לא יודעת מה עלה בגורל הילדים הללו.     

צביה כהן, אחות מעשית בעין שמר ממוצא תימני, העידה כי העולים מתימן הגיעו עם חשש מוקדם מחטיפת ילדיהם, ומעידה על "יחס של זלזול והתנשאות כלפי התימנים" מצד המערכת. 9 לספטמבר 1996

ההורים היו במצב מאוד מבוהל שלוקחים להם את הילדים. הרגענו אותם שלוקחים לבית תינוקות שבאמת היה מסודר״.

בהמשך אמרה שבאו כשהם מודעים לשמועה, כי בארץ ״יקחו מהם אל הילדים ויפרידו. שיגנבו מהם וימכרו את הילדים״.

היו״ר (שופט בדימוס יהודה כהן): ״אחרי ההסבר הם מסרו את התינוקות״.

צביה כהן: ״הם לא מסרו. הם פשוט לקחו להם את התינוקות ״.

בהמשך היא מציינת ״חלק לקחו בתקיפות. כמו בכל מקום... התייחסו אליהם כאילו שהם לא ככ. מבינים, לא ככ. חכמים״.

היו״ר: ״מי זה התייחסו?״

צביה כהן: ״הרשויות. אלה שהיו אחראים אז״.

על יחס הממונות בסגל אמרה, ״קצת שחצנות, קצת עליונות מצד אלה ששירתו אותם. אפילו בתקיפות״.

מתוך ארכיון המדינה

בהמשך היא מתארת התאכזרות לאמהות שהיו מוכנסות לאוהל בכדי להניק והוצאו בטענה כי זה לטובת הילד ושהמקום צריך להיות סטרילי. היא מציינת ע״י האוהלים היו חמים, נעימים, ״מלאים ריחות אוכל״ עם זאת ציינה, ״אם אמא בכתה הסבירו לה שזה לטובת הילד  ואחר כל לא שמו לב אליה... כאב לי הלב. כל אמא רוצה את הילד על ידה״.

בעדותה, התייחסה לפעמים שהחזיקה תינוק שיצא מתחומה לבתי חולים בחיפה וחדרה, לנהג האמבולנס כמו גם לה, לא היו מסמכים או ניירות למסירה שם.

על התינוקות שמתו אמרה, ״כמעט שלא מתו תינוקות במחלקה שלנו״.

היו״ר: ״וכאשר היא ביקש איך לדעת?״

צביה כהן: ״לפעמים באה אמא בבוקר ופתאום הילד מת. ואני זוכרת שההתנהגות לא היתה נחמדה.. מצד הממונים במחלקה״.

לשאלת היו״ר אם אי פעם חזרו תינוקות מבית חולים רמב"ם כשהם בריאים, השיבה צביה כהן: ״כן כן. אבל חזרו וגם לא חזרו״.

בהמשך סיפרה כי באחת הפעמים שנדרשה לנסוע עם נהג לבית החוחים עם תינוק, היא העזה לטעון שהילד אותו לקחה הוא בריא ולא חולה. ואף ציינה כי היה ״שמנמן ויפה וגדול״.

״אמרו לי שאני לא אתערב... שלוש פעמים רצו לפטר אותי כי לפעמים באתי לצד ההורים... אמרו לי בתקיפות לקחת את הילד״.

כשנשאלה מי רצה לפטרה השיבה, ״האחות האחראית״ וסירבה לבקשת הועדה למסור השם.

עדותה של הגברת סוניה מילשטיין, ממונה עם ציוד ומארגנת בתי תינוקות וילדים בקיבוץ עין שמר בסוף שנת ה 40 ותחילת ה 50. 

״בכלל לא היו לי מחשבות אידאולוגיות אז... היו לנו ילדים מהשואה, וכשהופיעו הוריהם הם בשמחה השאירו אותם אצלנו״. העידה זו בפני הועדה באוקטובר 19955.

נחמני : ״את חשבת שטובת הילד היא העיקר, נכון?״

״לא חשבתי על גורל הילד או הילדים״.

לשאלת הועדה בנוגע לתצלום שצולם, היא השיבה, ״זה היה במחנה״ והסבירה בהמשך, ״אני ראיתי חבילות כאלה ששמו באמבולנס, בדיוק כאלה״. 

היו״ר: ״למה את מתכוונת חבילות?  

נחמני: ״של ילדים?״

סוניה: ״זה תינוקות היו, קטנטנים, בני שנה היו כמו שנולדו״. 

בהמשך היא נשאלת: ״איך בעצם את יודעת מי מת, מי חי? 

סוניה: ״אני ראיתי את הפגרים שלקחו מהאמבולנס , שאפשר עוד היה להציל״.

אחריה, העיד חיים גיאת, בנוגע לאירוע אותו הוא זכר מגיל 6 במחנה עין שמר, אגב, קודם לעדותו מסרה סוניה כי לא היה אירוע כזה וכי היא לא מכירה את גיאת, והוא סיפר, על דודתו שהגברת סוני. הודיעה לה כי בנה מת. ״ואז ההיא סערה והתחילה להפוך את השולחן, היא התפרעה בצורה איומה, בידיים, ברגליים, וחא היתה ברירה כנראה, הגברת סוניה נכנסה בפנים, והילד הוחזר, והוא חי, והילד קיים, נמצא פה בגבעת שאול, ברחוב בית שערים 2״.

מימון: ״זו שאמרה שהילד מת, כלומר סוניה, היא גם שהביאה את הילד חי?״

גיאת: ״כן".

נחמני: דיברתם על זה גם אחרי שזה קרה? 

גיאת: ״אני כבר חזרתי למשחקים שלי. אבל דיברו. תמיד מדברים... סיפרנו בבית, סיפרנו עם האחיות״.

בעדותה של רלה (אליזבט) בן יעקב, אחות ראשית בויצו בתל אביב ובהמשך גם בראש העין בתקופת הפרשה, היא מודה בישיבה מיום 8 מאי 1997, כי היו ילדים שהיו מועמדים לאימוץ מלכתחילה. וכי ״זה פעל כל השנים״. והסבירה השיטה, ״הם הגיעו אחרי הלידה לרוב מבתי החולים... בהתחלה הוחלט על ידי משרד הרווחה שלכולם יתנו שם אמץ ולילד היה תיק עם מספר״ אחרי זמן מה הוחלט לשנות המדיניות ולתת שמות חדשים לעוללים, ״נתנו שם אחר אבל לא את השם הביולוגי״.   

בתיעוד הזמנה של ד״ר דניאל בקנר להעיד בפני ועדת כהן-קדמי על עבןדתו במחנה ראש העין ובתל השומר, מצורפים ראיונות עימו בהן צוטט, ״לתימנים לא היה אכפת מהילדים, וכשילד מת - הם ראו בזה ברכה״. בהמשך צוטט, ״בזמן שהם היו באוהלים, נהגו האחות ורופא הילדים להסתכל מידי בוקר מתחת למיטות, כי בלילה, אם ילד מת, היו הורים שנהגו להסתיר אותו כדי להמשיך לקבל את תלושי המזון שלו״. ציטוט נוסף המיוחס לו, ״אנו הבנו את הגישה הפרמטיבית שלהם שהכל בא מאלוהים, ושאם יש לך שמונה, תשעה ילדים ואתה בן 25, 30, ואחד חסר לך, אתה מרגיש פחות עול״. 

 

עדותה של ציפורה טלמור, במאית סרטי הדרכה בחיל האוויר 

אחת העדויות האמיצות והישירות היא של טלמור, ״אנחנו מדברים על הליך בירוקרטי מאוד ברור, ממוסד של מעבר ילדים מפה לפה, מפה לפה. עד שהם אינם. ומוסרים לילדים הילד מת. או שהוא כן או שהוא לא״, היא יורה בנחרצות בפתח עדותה לועדה, ״חלק מהילדים מוחזרים בכוח. כשהורים מתעקשים... יש קבוצה של ילדים חיים, שאנחנו יודעים שהם חיים... ואז אני הולכת לדוח של ועדת שלגי, ושם מעל 90 אחוז מהילדים, נפטרו. לפי הדוח לכל אחד יש שורה, חלקה, קבר. רובם מתים. 

אז של מי הילדים החיים האלה?... היום אני אומרת שהיתה יד מכוונת. שיש פה ממסד שניסה להשתיק את הפרשה״. 

היו״ר: ״את מאמינה?״

הגב׳ טלמור: ״מאמינה״. 

בהמשך אמרה כי הם היו 3 במאים שהגישו בקשות מהקרן החדשה של אורה בן דור למימון סרטים בנושא פרשת ילדי תימן - וכולם נידחו. ״כולנו באותה  אמתלה. לי כתבו שהתסריט שלי מרושע ושמה שאני אומרת זה דברים מרושעים... פשוט לא האמינו. לא רצו לקבל. ולא רצו לתת לזה במה״. עוד אמרה, ״אף אחד לא אמר לטלויזיה הישראלית לא לשדר, הם לבד, מרצון, לא מעוניינים. זו השתקה מרצון... השתקה ממוסדת״. 

בין הדוגמאות האנושיות שנתנה הוזכר גם בעל דודתה, ניסים חבשוש שהוריו כבר ישבו עליו שבעה לאחר שנמסר לה בית התינוקת שהוא מת. ״באו כל המשפחה  בשרו בשקט עשו סקנדל בבית התינוקות, איך זה יכול להיות?... וניסים הוא בעלה של דודתי. והוא חי וקיים״.

בהמשך סיפרה על אנשי צוות שדיברו כי הם רק ״בורג קטן במכונה״ ועל התנהלות שמחפה אחד על השני. היא מצוטטת את האחות דבורה אלתר רייכארט, שאמרה בסרטה בנושא, ״אני עשיתי את העבודה השחורה״. וגב. טלמור ממשיכה, ״אבל היא בבעיה. כי גם היא אשמה. היא שותף... אם היא תתחיל אותם, הם יפלילו אותה...זה האמצעי שהחזיק אחד את השני. אהל המצפון מעיק להם״. 

את אחת הבנות היא מספרת לועדה, היא מצאה במוסד של ויצו בצפת. היא הזכירה את החוקר עמי חובב שנתבקש על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו להביא ממצאיו בפרשה, ״הוא אמר לי שכולם מתו, ואנחנו סתם... אה... פותחים פצע מיותר".

עדותו של אריה (לובה) אליאב שהיה עוזרו האישי של לוי אשכול ובכיר בהנהלת הסוכנות היהודית אשר עסקה דאז בתהליכי העלייה והקליטה.      

לובה אליאב נשאל שוב ושוב על ידי יו״ר הועדה אם הוא היה עד לתופעה של הוצאת ילדים בני העדה מבתיהם וה ״חיול״ שלהם, וכשהוא כבר מחליט להשיב הוא אומר בהתייחסו לגלאי כיתות א -ב-ג ועד לחטיבת הביניים: ״היה מצב סוציו אקונומי שהביא את אב המשפחה ברוכת הילדים, כאשר באים אנשי הסוכנות, שהם הסמכות, ואומרים תראה, אנחנו מבקשים או מציעים ששני ילדים מתוך  השבעה, אנחנו ניקח אותם, או נביא אותם לקיבוץ ושם יהיה להם יותר טוב... בוודאי שבאיזה מקומות היו התנגדויות״.

במהלך מתן העדות אמרה השופטת בדימוס וחברת הועדה דליה קובל: ״שמענו גם עדויות מעטות, וגם ממקורות אחרים, ששקלו את האנשים לפני שעלו למטוס״.

לובה אליאב: ״אני לא שמעתי על זה״.

היו״ר הוסיף, ״לכן גם הורידו מהם את כל הנזמים וכו׳". 

 

הרב עוזי משולם - הקשר בין היעלמות ילדים מישראל להטסתם לאמריקה 

הרב עוזי משולם, היה הראשון שטען כי בשנותיה הראשונות של המדינה, ילדים תימנים וגם לא תימנים – נחטפו באכזריות ובמרמה מהוריהם ואומצו באופן לא חוקי. מאבקו הגיע לשיאו באביב 1994 כאשר הרב וחסידיו התבצרו כשהם חמושים במתחם בעירק יהוד. בסופו הטרגי, המשטרה פרצה בכוח ועצרה אותם. שלומי אסולין, אחד מחסידי הרב, נורה למוות בעת הפריצה. הרב משולם נידון ל- 8 שנות מאסר וחלק מהחסידים נשפטו ונשלחו אף הם לתקופות מאסר. בעקבות האירועים הקימה הממשלה בראשותו של יצחק רבין ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס יהודה כהן, שהוחלף ב – 1999 על ידי שופט בית המשפט העליון יעקב קדמי. לועדה זו ניתנו סמכויות משפטיות העולות על הסמכויות שניתנו לוועדת בהלול-מינקובסקי ולועדת שלגי שחקרו את הפרשה מוקדם יותר. הועדה הוסמכה לחקור את היעלמות הילדים בשנים 1948 – 1954. למרות שעדויות מדברות על היעלמויות ילדים בני העדה ואחרים משנות ה – 20 במאה הקודמת ועד לאמצע שנות ה – 70. 

תחת הכותרת "העדות שלא נמסרה" צויין בארכיון, כי הרב עוזי משולם מעולם לא  העיד בפני הועדה, ובתיק יש לכך הסבר, "תלונה שבוטלה על ידי המבקש". עיון בתיק מעלה שהרב  אמור היה להעיד ב – 30 ביולי 1995, כאדר ב – 4 במאי 1995 שלח הרב משולם מכתב בו דרש כתנאי למתן עדותו שהיא תשודר בשידור חי בטלויזיה וכן שתינתן לו האפשרות לחקור עדים אחרים בועדה. 

יצחק אליצור, מרכז ועדת כהן – קדמי  כתב ב – 21 ליוני לרב משולם כי "אין הועדה מסכימה לכל תנאי מהתנאים שהזכרת". ב – 18 ביולי כתב אליצור שהועדה רואה במכתב נוסף שכתב הרב משולם ביום  28 ליוני 1995 "ביטול של פנייתו להעיד בפני הועדה".

האם קשור הרב ברגמן מניו יורק להיעלמותם של ילדים וחטיפתם לניו יורק? תחת כותרת זו מציינים בארכיון את הטענה כי מדובר ב "חטיפה ממוסדת" שבמסגרתה, חלק מהילדים הועברו בהמשך לחטיפתם לארצות הברית ונמסרו לאימוץ למשפחות אשכנזיות. תחילת הטענות מסתמכות בעיקר על ידיעה שהופיעה בכתב העת "העולם הזה" ב – 11 בינואר  1967 תחת הכותרת, "ילדי תימן נמכרו לאמריקה, ילד ב – $ 5,000". בכתבה נאמר שילדים ממוצא תימני הועברו לארצות הברית על ידי עסקן דתי וצויין עוד כי שמות המאומצים שמורים במערכת וימסרו לרשויות לפי דרישה. 

מסמכים מראים כי ועדת מהלול מינקובסקי שהיתה הראשונה שחקרה את פרשת ילדי תימן,  נפגשה עם עורכי כתב העת וקיבלו מהם את שמו של העסקן הדתי הניו יורקי, אז, היה בעל רשת בתי אבות בניו יורק, הרב ברנרד ברגמן שהיה מקורב לחוגי "המזרחי" ולשר דאז יצחק רפאל. כשנתיים לאחר פרסום הכתבה הוא אף נעצר כשהגיע לישראל והכחיש כל מעורבות וקשר למיוחס לו. הועדה הפעילה את נציגי משטרת ישראל בארצות הברית בכדי לגלות עקבות של ילדים מאומצים – אך ללא הצלחה.

בהמשך, עולה מהמסכים כי בתיקים של ועדת כהן - קדמי שמור מכתב לועדה מאת חוקר מטעמם, עו"ד יוסי יוסיפוב שקיבל לידיו את הכתבה המדוברת וחשף את המקור – הרב שמואל אבידור הכהן, חרדי שהיה עתונאי ואיש תקשורת. זה האחרון, כך טען החוקר, פגש הכהן באחד מביקוריו בארצות הברית ילדה שאומצה על ידי זוג חרדי ושנראתה לו תימניה. עדות זו גם נמצאת באתר. ברגמו אגב, נפטר בשנת 1984 לאחר שהורשע בקבלת כספים במרמה ובשחיתות.         

במתווה החשיפה שגובש לקראת חשיפת חומרי ועדת כהן – קדמי לתקשורת ולציבור בכלל, כי לאור החשדות כנגד הרב ברגמן בפרשה וחוסר האמון שנוצר סביב שאלת העברת ילדים לארצות הברית – יש לפרסם את התיק באנטרנט. אולם, למרות זאת, החומרים לא נחשפו משום שבמסמכים הללו נמצאים חומרים עם נחקרים אמריקאים הקשורים לפרשת המעילה, "אם וכאשר הרשויות האמריקאיות יתירו את פרסום החומרים, נפרסם" נמסר מהגנזך.

 

גיוס בן גוריון

אחת העדויות המגייסת את הסיפורים הכואבים לטובת הממסד ששלט אז, ומוצג בהבלטה תוך הפניית עתונאים לקיומו של המקרה, הוא סיפורו של אב תימני צעיר שהגיע עד לבן גוריון בנסיונות למצוא את אשתו ובנו. 

שם, מובא סיפורו של יוסף אברהם שעלה ב – 16 בספטמבר 1949 עם אשתו קציה (קציעה) ושני ילדיהם הקטנים - מזל וטוב, היישר משדה התעופה בלוד  נשלחו למחנה העולים בפרדסיה (בית ליד). הם נבדקו ואושפזו. אולם למרבה הטרגדיה, כעבור שבוע הבריא יוסף אברהם ושוחרר מבית החולים, אך לא מצא את אשתו וילדיו. בעזרת בני משפחה הצליח למצוא את ביתו מזל, אך אשתו ובנו טוב, שהגיע לישראל והוא רק בן שבוע ימים – לא הצליח לאתר. 

בתיק "קציעה אשת יוסף אברהם" מובא הסיפור המלא כמו גם גרסתו האותנטית של האב, והוא כותב, "הפניתי את בעייתי לאחד השוטרים שנמצאו במחנה העולים  בפרדסיה והוא אמר לי, 'אף אחד לא יעזור לך פה. כולם יצחקו עליך'. השוטר נתן לי  פתק ובפתק היתה כתובת של משרד ראש הממשלה בתל אביב. השוטר המליץ לי לנסוע למשרד ראש הממשלה ולספר את בעייתי לפני בן-גוריון".

למרבה הפליאה, האב המיוסר – הצליח. והוא ממשיך בתיעודו, ומתאר כיצד לאחר "מסע שכנועים" השוטרים הסכימו לאפשר לו להיכנס ולהפגש עם בן-גוריון, "סיפרתי לו את בעייתי והיכן אני גר ובקשתי את עזרתו למצוא את אשתי והילד טוב אברהם. בנוכחותי התקשר למספר גורמים וביקש מהם באופן דחוף לבדוק איפה אשתי ובני".

האב חזר לפרדסיה, לאחר שבן-גוריון נתן לו כסף לתחבורה, ולמחרת התייצבו אצלו שני שוטרים ושוטרת עם ג'יפ. הם ערכו איתו חיפושים מקיפים בבתי החולים השונים, אך לשווא, אשתו ובנו מעולם לא נמצאו.

גם הוא, המשיך בחיפושיו אחרי יקיריו, פנה אל שלושת הועדות השונות שחקרו בפרשה, כאשר ועדת קדמי הגיעה למסקנה שבנו טוב נפטר ב – 29 בספטמבר 1949  לאחר שאושפז כתינוק ללא שם ב – 18 לחודש. טוב אברהם מופיע בדוח הועדה כמספר 109/95.

הועדה לא חקרה בעניינה של אשתו קציה, בתואנה כי היא היתה מבוגרת, או ביותר אותנטיות, בלשון הועדה, "לא רלוונטית". אך מחומר החקירה שמופיע בתיק עולה שאף היא נפטרה ב – 20 בספטמבר 1949, 9 ימים קודם לפטירת בנה. אלא שהיא זוהתה בשם שגוי ולכן הדבר לא נמסר לבעלה, שהיה הוא בעצמו מאושפז באותה העת, בבית החולים.

 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו