יש משהו מטריד במחשבה שצריך לשבת מול אנתוני הופקינס פנים אל פנים. עברו אמנם 25 שנים מאז תפקידו האייקוני כחניבעל לקטר, הפסיכופט הרצחני ב"שתיקת הכבשים", אולם משהו בעיניים הכחולות החודרות, בהבעה, עדיין עושה לך פלאשבקים. קסם מהול באימה.
אבל הופקינס, שיחגוג בעוד שלושה חודשים יום הולדת 79, עושה הכל כדי לשדר שהוא בסך הכל סבא חביב ולא מזיק. האיש בחולצת התכלת, עם הז'קט בלי העניבה ושיער השיבה לא נראה כמו מישהו שיקרע ממך את הבשר לארוחת ערב. מצד שני, החיוך הממזרי שמרוח לו בזווית הפה הוא בדיוק אותו החיוך מאז. אמא'לה.
"אני דודי, ישראלי שגר בלוס אנג'לס", אני מציג את עצמי, והוא מושיט לי יד ומצחקק: "אני טוני, וֶולשי שגר במאליבו".
יותר מ־130 תפקידים גילם הופקינס בקולנוע ובטלוויזיה, ועוד אינספור דמויות בתיאטרון. כל הקלאסיקות האפשריות עברו תחת ידו. אבל דווקא עכשיו, במרום גילו, מוטלת על כתפיו אחריות כבדה במיוחד: ההצלחה של אחת הסדרות המדוברות ביותר של השנים האחרונות - "ווסטוורלד" של HBO.
מדובר בעיבוד טלוויזיוני שני ל"עולם המערב", מערבון עתידני מ־1973 בכיכובו של יול ברינר המנוח, על בסיס ספרו של מייקל קרייטון ("פארק היורה"). העיבוד הראשון, סידרה שהפיקה CBS ב־1980, ירד מהמרקע אחרי שלושה פרקים בלבד.
• • •
הפעם גויסו לפרויקט השאפתני הבמאי הכי חם בעולם, ג'יי ג'יי אברהמס ("מלחמת הכוכבים") והתסריטאי ג'ונתן נולאן (שעבד עם אחיו כריסטופר על "האביר האפל" ו"בין כוכבים"). הם קיבלו תקציב עתק של 54 מיליון דולר ועבדו על הסידרה יותר משלוש שנים, כולל הקפאה לשלושה חודשים בגלל "אילוצים קריאייטיביים" - כתיבה מחדש של המחצית השנייה של העונה, בגלל חוסר שביעות רצון.
"ווסטוורלד", גירסת 2016, הוא פארק של מציאות אלטרנטיבית הפועל בעתיד הלא רחוק ומאפשר למבקריו לחוות צורות חיים בתקופות היסטוריות שונות. העלילה משלבת עבר ועתיד, רוח של מערבון עם מדע בדיוני ואקשן עם היבטים פסיכולוגיים - הכל בדינמיקה לא מפוענחת בין מבקרי הפארק לבין מארחיהם.
בין הכוכבים אפשר למצוא את אד האריס, ג'יימס מרסדן ("אקס מן") ואוון רייצ'ל ווד ("דם אמיתי"), אך הליהוק המדובר מכל הוא זה של הופקינס, שמגלם את ד"ר רוברט פורט, מי שהגה את הרעיון להקמת הפארק ועומד בראש המושכים בחוטים, המשחקים בחיי אדם.
הסידרה החדשה (שתעלה ב־yesOh ביום שני הקרוב ב־22:00, בצמוד לשידור בארה"ב) נדרשת להחזיר את HBO לתלם ההצלחות שידעה בז'אנר הדרמות ולכפר על כישלונות מהדהדים מהשנה החולפת דוגמת "ויניל" של סקורסזה וג'אגר והעונה השנייה של "בלש אמיתי". עם כל הכבוד לדרקונים של חאליסי ולשארם של ג'ון סנואו (שמחזיקים בקנה רק עוד שתי עונות מקוצרות), מוכרחים למצוא מותג חדש שימשיך את השם.
הפגישה עם הופקינס מתקיימת שבועות אחדים אחרי שאלמונים דיווחו באינטרנט שהוא מת, לא פחות. "כל סיפור המוות היה תרמית לשם יחסי ציבור, והנה חזרתי לחיים", הוא מחייך, ומייד מרצין: "האמת היא שאני כלל לא גולש באינטרנט, אין שם משהו שאני מרגיש שאני זקוק לו. ממילא יש לי במוח מין כפתור Delete, ואני לא זוכר את העבר יותר מדי טוב".
את הסרט המקורי עם יול ברינר אתה זוכר?
"רק זוכר שצפיתי בו, לא מעבר לזה. כשהסוכן שלי אמר לי שרוצים אותי לסידרה, קראתי את התסריט - ורק אז אמרתי 'כן'. הפרויקט מאוד סיקרן אותי. מה גם שהסוכן הבהיר לי שהיום, טלוויזיה היא המקום ללכת אליו, ושאין מקום טוב יותר מ־HBO.
"אגב, חלפו שנתיים מאז התחלנו לצלם את הסידרה, וכבר שכחתי לגמרי מה צילמנו. עכשיו אני צופה בפרקים, וזה מרענן להיזכר. לא זכרתי בכלל מה היה התפקיד שלי".
מה חיבר אותך לדוקטור בסידרה, שהוא סוג של קונטרול פריק?
"גם את זה אני לא ממש זוכר, אני לא נכנס למוח של דמויות שאני עומד לגלם. אני אכן תמיד מלוהק לדמות של קונטרול פריק, אין לי מושג למה. אולי כי ויזואלית אני נתפס כטיפוס רציני ואינטנסיבי. אלה דמויות מרתקות, אבל הן ממש לא אני. אני מקווה, לפחות.
"היתה סצנה שצילמנו לפני שנה לפחות, לא זוכר מתי, שבה הבנתי עד כמה לדמות שאני מגלם יש חזון אדיר. זה אדם שעצם הצורך שלו בשליטה כפייתית מביא אותו לעשות דברים לא טובים".
היה מעניין אותך לבלות במציאות בפארק כמו זה שבסידרה?
"אני אוהב ללכת לדיסנילנד, זה נחשב? (צוחק). אבל לא. לא הייתי הולך למקום כזה, שבו אנשים מתיימרים להציג לך את כל התשובות. אני מלכתחילה לא יכול לבטוח באמירות כאלה.
"אף פעם לא הקדשתי יותר מדי מחשבה לתרחישים אוטופיים או דיסטופיים כמו אלה שנוגעים לסידרה. שליטה היא דבר חסר טעם. אין באמת שליטה בחיים. הדבר היחיד שאנחנו יודעים הוא שאין שום דרך לדעת מה יקרה איתנו.
"לא משנה כמה אדם מסוים יהיה תאב שליטה, הוא לא יישאר לעד. גם אחרי 12 שנים בשלטון, היטלר התאבד. הוא עשה את זה כדי להרגיש שוב בשליטה, מול הכוחות שסגרו עליו".
אתה מרגיש שאנחנו על סף העתיד המטריד שמוצג בסידרה?
"אני חושב שכבר ניתקנו את עצמנו מהעולם כששקענו במסכי הטלוויזיה, המחשב והסמארטפון. שם אנחנו ניזונים מהמידע. לכן הפסקתי לחלוטין להיות צרכן של המקורות האלה".
אני מבין שאתה מתרחק מהאינטרנט, אבל אתה בטוח צופה בטלוויזיה.
"אתה טועה. אני מאמין שמדובר בקופסה שמנביטה את זרעי הפחד בקרב ההמונים. מין מערך של רשתות שמשרתות גופים מסחריים. במהדורות החדשות עורכים לנגד עינינו קטעי וידאו וקול כדי לגולל נרטיב, שממנו אנחנו נאלצים לדלות את האופן שבו העולם מתנהל, כביכול.
"אני ממליץ להתרחק מזה, כמו שכדאי להתרחק מג'אנק פוד, כי זה מזון שירעיל ויהרוג אותך. גם הטלוויזיה מרעילה ומהפנטת את המוח, משבשת את האופן שבו אתה תופס את החיים. אתה מביט בראשים המדברים, שקובעים מה עלינו להרגיש. הוולף בליצרים (מגיש CNN; ד"כ) שמכריזים שעלינו לחשוש ממה שעומד לקרות.
"עם זה אנשים הולכים לישון בלילה, ולזה הם קמים בבוקר. זה פשוט בולשיט".
והנה, אתה משחק בסידרת טלוויזיה.
"כן, אבל זה תפקיד שמאוד מעניין אותי, ומעניין אותי לעבוד בשביל HBO. יש להם שם טוב בשוק".
אז אתה שותף לקונספירציה.
"כל הפרמיירות הנוצצות והשטיחים האדומים הם אכן דוגמה לאסקפיזם, בידור שמסיח את דעתנו מכל הדברים שקבעו לנו שאנחנו צריכים לפחד מהם. אני לא אוהב להיות כלוא ברעיון אחד או בדמות אחת לאורך זמן. בסידרה אני יודע שיש אבולוציה לדמות. לכן אני מאוד אשמח לעבוד גם על עונה שנייה.
"אנשים תמיד שואלים אותי מה דעתי על דברים מסוימים. אני נוהג להשיב שאין לי מושג, וקשה להם לקבל את זה. 'איך זה שאתה לא יודע? אתה חייב לדעת!'. למה? יום אחד אני אמות, כולנו נמות, ועלינו לקבל את הלא נודע ואת האפשרות לכאוס כפי שהם. כל השאר לא באמת מעניין אותי.
"אם תנסה להשתלט על מה שקורה בחייך, נכון לך גיהינום. הדבר היחיד שבטוח בחיים הוא המוות. לכל מי שמנסה למצוא את האושר, אני מייעץ להמשיך לחיות את החיים כמו שהם, מה שיקרה יקרה".
מהיכן הפטאליזם הזה?
"אלה תובנות שבאו עם הגיל. עם הזיקנה. כשאתה צעיר אתה שועט קדימה לעבר המטרות שאתה רוצה להשיג. אין שום דבר רע בהישגיות, בהצבת יעדים לקריירה או בהקמת משפחה. אבל אתה מגיע לנקודה בחייך הבוגרים שבה אתה פשוט אומר לעצמך, 'די, אני רוצה לשחרר'.
"אין ערבויות בחיים, בטח לא למי שחי בזמן הטרגדיות הנוראיות שחווינו במאה העשרים וכל הדם שנשפך. האותות שלהן נראים עד היום, במאבקי כוחות ומגלומניה שאין בהם שום טעם".
תפקיד חייו, חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים". "זה נחמד שיש לך אוסקר, כי גם אם מכאן והלאה יהיו לי רק סרטים נוראיים, זה לא באמת משנה"
פיליפ אנתוני הופקינס נולד ב־31 בדצמבר 1937 בדרום וויילס. בנם היחיד של אנני וריצ'רד, בעלי מאפייה. בהשראת בן עירו, השחקן ריצ'רד ברטון, נרשם ללימודים בקולג' למוסיקה ולדרמה בקרדיף, ולאחר שנתיים של שירות בצבא הבריטי קיבל מילגה לאקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה בלונדון.
"בבית הספר הייתי תלמיד איום ונורא, ואבא שלי היה מתוסכל ממני. הוא לא ידע מה ייצא מהבן החולמני שלו. לא השקעתי בלימודים, סבלתי מדיסלקציה, לא הצטיינתי בשום ענף ספורט, וכל הילדים נטפלו אלי. לא אכפת לי מהם, בטח כולם כבר מתו מזמן.
"אבא שלי היה עובד מעלות השחר ועד השקיעה. הוא היה אדם קשוח וקר, לפעמים האדים מרוב כעס, בעיקר כלפיי. אבל במבט לאחור, הוא היווה עבורי מודל השראה. מהקשיחות שלו למדתי איך להיות עוצמתי וחסר מעצורים. זה בטבע שלי, אחרת לא הייתי מסוגל להיות שחקן.
"לא הייתי ילד מאושר, למרות שהוריי העניקו לי את המקסימום שיכלו. למשחק הגעתי במחשבה שאולי בכל זאת אצליח להפיק משהו מהחיים שלי. חלמתי להיות הכל, רק לא אני".
• • •
בזמן ששיחק בתיאטרון בוויילס התחבב על לורנס אוליביה, שהזדמן למקום ב־1965 ולקח אותו עימו ללונדון. הופקינס שימש מחליפו של השחקן האגדי במחזה "מחול המוות" מאת סטרינדברג. ואז, כמו בסיפורי האגדות, חלה אוליביה באפנדיציט, והתפקיד עבר רשמית "לצעיר המבטיח שנגס ממני את התפקיד כמו חתול עם עכבר בין שיניו", כפי שניסח זאת אוליביה באוטוביוגרפיה שלו.
משם נדד הופקינס להפקות קולנוע וטלוויזיה בריטיות ואמריקניות, בהן המיני־סדרות "נשות הוליווד" ו"מלחמה ושלום". בסרט הטלוויזיה "ניצחון באנטבה" (1976) גילם את ראש הממשלה יצחק רבין, לצד ריצ'רד דרייפוס בתפקיד יוני נתניהו.
באותה שנה זכה בפרס אמי על תפקידו במיני־סידרה על חטיפת התינוק של חלוץ התעופה צ'רלס לינדברג, שבה גילם את החוטף והרוצח ברונו האופטמן, שהוצא להורג בכיסא חשמלי. באמי השני זכה ב־1981, על תפקיד אדולף היטלר בסרט הטלוויזיה "הבונקר".
לאורך שנות השמונים כיכב בסרטים נחשבים דוגמת "איש הפיל" ו"המרד על הבאונטי", אבל את ההד הציבורי הרחב ביותר קיבל ב"שתיקת הכבשים" (1991), שם שיחק לצידה של ג'ודי פוסטר. "צפיתי שזה יהיה להיט גדול מרגע שקראתי את התסריט", סיפר בעבר.
התפקיד של חניבעל לקטר העניק לו אוסקר יחיד עד כה, אף שהיה מועמד שלוש פעמים נוספות באותו עשור - על "שארית היום", "ניקסון" ו"אמיסטאד".
הוא שיחק ב"המסכה של זורו" וב"משימה בלתי אפשרית 2", ושב לדמותו של לקטר בסרטים "חניבעל" ו"דרקון אדום", שהכניסו לו 35 מיליון דולר והניבו רווחים נאים בקופות - אבל לא הצליחו לשחזר את אהבת המבקרים.
איכשהו תמיד התחברת לתפקיד הגבר המקפיא, הנוקשה, על גבול הפסיכוטי.
"אני לא אדם מרושע או נבזי בחיים, אבל אין לי סבלנות לנמושות שמרימות ידיים בקלות. החיים קצרים מכדי שיבזבזו אותם. לשמחתי, הצטברו לי ברזומה דמויות קשוחות כאלה דווקא בעידן שבו כולם נוטים להתגונן ולהסתתר. אני בא מוויילס. נלחמנו שם, ולאנשים לא היה זמן לרחם על עצמם. לעולם לא אבזבז את זמני בלהיות חלש".
• • •
הונו של הופקינס נאמד היום ב־90 מיליון דולר, ובין נכסיו גם בתים בקליפורניה ובלונדון. יש לו בת יחידה, אביגייל (48), מנישואיו הראשונים לשחקנית הבריטית פטרונלה ברקר, בין השנים 1966 ו־1972. מייד אחרי גירושיו נישא לעוזרת הפקה בשם ג'ניפר לינטון, שלה היה נשוי עד 2002, ובסיועה נגמל מהתמכרותו לאלכוהול.
ב־2003 נישא בשלישית לאשתו הנוכחית, סטלה ארוייב הקולומביאנית, שהיתה סוחרת עתיקות, ומאז ניסתה לפתח קריירת משחק.
גם בתו אביגייל היא שחקנית פעילה ובעבר גילמה תפקידים קטנים בסרטים לצד אביה (למשל, ב"ארץ הצללים" מ־1993). אבל עם השנים עלו יחסיהם על שרטון, בעיקר אחרי שהיא האשימה אותו שהזניח אותה לאורך השנים וגרם לה להידרדר לסמים.
"אני כמעט לא שומע ממנה", סיפר בעבר. "אני מאמין שהיא חיה איפשהו באנגליה. אני לא חושב שהיא רוצה לדעת מה קורה איתי, יש לה את סיבותיה, והיא בטח עסוקה בענייניה. אבל אני מקווה שהיא בסדר. היכן שלא תהיי, אביגייל - אני מאחל לך הצלחה".
ב־1993 קיבל הופקינס תואר אבירות ממלכת אנגליה והפך ל"סר". "זה כיף לקבל אוסקר או תואר אבירות", אמר בעבר. "אבל כשאתה מתעורר בבוקר, אתה עדיין בוהה במראה לפני הגילוח, רואה מולך אותו פרצוף זקן - וחייך לא משתנים. אתה עדיין בן תמותה".
פסלון האוסקר נמצא במקום בטוח בביתו שבמאליבו, אבל הוא לא מתפעל ממנו כל יום מחדש.
"זה נחמד שיש לך אוסקר, כי גם אם מכאן והלאה יהיו לי רק סרטים נוראיים, זה לא באמת משנה. לפיסגה כבר הגעתי. מצד שני, הדרך משם ועד לטירוף מוחלט עלולה להיות קצרה. יש בתעשייה הזאת מספיק אנשים שחושבים שהם אלוהים, ואני מבקש להרחיק מהם חפצים חדים. חזיתי מקרוב באותם משוגעים, כולל בטקס האוסקר עצמו. החוכמה היא לקחת הכל בהומור ולהישאר שפוי".
אפשר בכלל להיות שחקן מצליח בלי אגו?
"משחק זה לא דבר שאני לוקח ברצינות רבה מדי. החוכמה היא לבוא עם האגו בצד, כדי שחייך יהיו רגועים. אני אוהב לצחוק עם חברים, אבל אני לא אחפש לעשות תפקיד קומי גדול. אני מסתפק בזה שאשתי קוראת לי 'bad ass'.
"הפילוסופיה שלי היא 'קחו את החיים בפאקינג קלילות', וסליחה על המילה הגסה. יש מי שיקרא לזה להיחבא אל הכלים. זאת גישה שפיתחתי לאורך השנים. אני בא לתפקיד אחרי ששיננתי את הטקסט, מציית להיגיון הבריא, מקשיב לבמאי ואולי זורק איזו הצעה פה ושם. אני בסך הכל רק שחקן".
אחד השחקנים הגדולים בזמננו.
"אני לא יודע. בארה"ב תמיד נותנים יתרון לשחקנים עם ייחוס בריטי. רק מעצם המבטא לוקחים אותנו יותר ברצינות. אם הייתי מאמין במה שאמרת עכשיו, בטח הייתי סיוט להתמודד איתו".
את החימום לקראת חזרתו למרקע ב"ווסטוורלד" עשה הופקינס בסרט הטלוויזיה של ה־BBC "המלביש", לצד ידידו איאן מק'קלן. בשנים האחרונות הוא הופיע ב"אלכסנדר" של אוליבר סטון, ב"ההונאה" לצד אל פאצ'ינו, באפוס התנ"כי "נח" עם ראסל קרואו ובדרמה הביוגרפית "היצ'קוק". על תפקיד היצ'קוק ניבאו המבקרים אוסקר, אבל הסרט הסתפק בפסלון בקטגוריית האיפור ועיצוב השיער בלבד ("לפעמים מצליחים ולפעמים לא. אין לי עניין להתעכב על עניין שולי כזה").
בהתאם לצו השעה, השתתף גם בפרויקט הוליוודי עתיר תקציב - שני סרטי "ת'ור" ממשפחת "הנוקמים", שם שיחק את אודין, אביו של גיבור העל שמגלם כריס המסוורת'. בעוד שנה יחזור בסרט השלישי, "ת'ור: ראגנארוק", לצד קייט בלאנשט, שמצטרפת גם היא לסרט. "אני מצפה בקוצר רוח לעבוד איתה", הוא אומר.
בחודש הבא יטוס לאנגליה, אחרי יותר משנה שלא ביקר שם, כדי לצלם את הסרט החמישי בסידרת
"הרובוטריקים" עם מארק וולברג, בבימויו של מייקל ביי.
עם סטלה ארוייב. סוחרת עתיקות // צילום: GettyImages
בזמנו הפנוי הוא מנגן בפסנתר ומצייר ("בעידוד אשתי"), וציורים שלו הוצגו בגלריות בלאס וגאס ובפאלם ספרינגס, "ובשנה הבאה אציג גם בעמק הסיליקון".
איך הגעת לציור?
"קניתי בדי קנבס גדולים וצבעים והתחלתי לצייר, בלי שהיה לי מושג מה. אני לא יכול לומר שיש לי השראה אמנותית מסוימת. חבר שלי, איש אפקטים ויזואליים שעבד במשך שנים עם סטיבן שפילברג, המליץ לי פעם שלא ארכוש הכשרה פורמלית בציור, כי אז אאבד את האינסטינקט.
"אגב, אני גם מלחין יצירות פה ושם, מאלתר. באחת הפעמים שאילתרתי באולפן ניגש אלי מוסיקאי ואמר לי לא לחשוב יותר מדי על מה שאני עושה. לא לחפש מוזה. זה עומד בניגוד מוחלט לכל מה שמלמדים שחקנים. הרי הם אוהבים לדון בדמויות שהם מגלמים ולנתח אותן לעומק. אבל על מה מדובר בסך הכל? עוד תפקיד בסרט מזורגג? זה לא דבר עד כדי כך מיוחד".
אפשר להסיק מזה שאתה שוקל פרישה בקרוב?
"ממש לא. אני מאוד נהנה מעבודתי וחי ללא חרטות. המשחק משאיר אותי בחיים".
dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו