שיעור בסובלנות

במשך שנה, שלוש פעמים בשבוע, נסעה יעל שריג מביתה בשרון אל בית הספר לבנות שבאום אל־פחם כדי ללמד עברית • למרות ההבדלים, קשיי השפה, המתח הביטחוני וההתרסות, היא הצליחה ליצור קשר נדיר עם תלמידותיה הערביות • ב־1 בספטמבר תתחיל הכל מחדש, בבית ספר ערבי אחר

צילום: אפרת אשל // יעל שריג, השבוע. "מבחינתי, בכל פעם שמשכתי תלמידה להגיד עוד שתי מילים ועוד שני משפטים בעברית, עשיתי משהו"

ביום ראשון הראשון של שנת 2016, נכנסה יעל שריג לחטיבת הביניים חדיג'ה, שבה היא מלמדת באום אל־פחם, וליבה דפק בחוזקה. רק יומיים לפני כן ירה המחבל נשאת מלחם מהכפר ערה הסמוך ביושבי פאב "הסימטא" ברחוב דיזנגוף בתל אביב ורצח שניים. העין עוד לא יבשה מתמונות הנרצחים, והמצוד אחר מלחם עדיין היה בעיצומו.

"כשהשיעור התחיל, ניגשה אלי אחת התלמידות החכמות בכיתה ואמרה לי בגאווה מהולה בהתרסה: 'המחבל גיבור'.

"ואז יש לך שתי אפשרויות. או להתעלם, או להוביל אותה לחשיבה אחרת. בחרתי באפשרות השנייה. שאלתי אותה למה, והיא אמרה: 'כי הוא נלחם על הארץ'. אמרתי לה שדיזנגוף זה לא שדה קרב. שהוא לא נלחם, אלא בא להרוג חפים מפשע. ואז, במקום פוליטיקה, התחלנו לדבר על חיי אדם ועל הערך של חיי אדם.

"באותו הרגע, לא ייצגתי את עצמי. הייתי יעל, המורה היהודייה, זו שמאמינה בדו־קיום ובאה ללמד באום אל־פחם מתוך שליחות. אמרתי לתלמידות שלרצוח אדם שבא לפאב, זה לא מלחמה. זה רצח. הן הינהנו, והמשכתי את השיעור. בסוף, אותה תלמידה ניגשה אלי וביקשה ממני סליחה".

במשך שנה שלמה נסעה שריג (50) שלוש פעמים בשבוע מביתה שביישוב מתן בדרום השרון אל בית הספר לבנות שבוואדי ערה. שעה ורבע של נהיגה. בצהריים עוד שעה ורבע בחזרה הביתה. היא עברה שם את הימים הקשים של פיגועי הטרור, ובכל זאת הצליחה לרכוש את אמונן ואת כבודן של תלמידותיה.

"לא הפסדתי אף יום לימודים בגלל הפיגועים", היא מספרת בגאווה, חוזרת שוב ושוב על המילה שליחות, רוצה להוכיח שאפשר גם אחרת. רק מאוחר יותר תספר על האגרוף בבטן כשבן של חברים נהרג בפיגוע, ואיך גם אחריו, היא הלכה ללמד את הבנות המוסלמיות של ואדי ערה.

"תמצית הישראליות שלנו זה המרחק הזה בין מתן לאום אל־פחם. כל מי ששומע שאני מלמדת שם אומר, 'וואו. איך את נוסעת לשם, איך את מלמדת שם, איך את נכנסת לשם'. ואני תמיד עונה שאני מלכה באום אל־פחם, כי אני מתייחסת לכל אחד כאל בן אדם. גם כשהתלמידות שלי ניסו אותי, אמרו דברים נגד יהודים בהתרסה, לא כעסתי, לא סתמתי להן את הפה, אלא פתחנו על זה דיון, בלי לערב פוליטיקה. חשוב לי להראות להן שאני מתייחסת אליהן כאל בני אדם".

•   •   •

מהבית שלה במתן שומעים את קריאות המואזין של הכפר הסמוך ח'בלה. יעל ובעלה ניר (52), יזם חברתי ומנכ"ל עמותה, היו ממקימי היישוב, ושתי בנותיה, רון (21) וקסם (15), גדלו בדו־קיום המופלא הזה של השרון הדרומי, סמוך לקו התפר. דו־קיום שבו קונים את הבשר מיוסוף, ואת החומוס מאבו עיני בג'לג'וליה. הרוקח אסי מגיע בכל יום מכפר ברא לעבודה במתן, וביער חורשים הסמוך מקיימים טיולים ופיקניקים משותפים ליהודים ולערבים. 

"אני באה ממקום של חיים משותפים. עובדת וגרה במתן, שהוא יישוב שיש בו הרבה אנשי כוחות הביטחון, ומצד שני מלמדת במגזר הערבי, ומאוד גאה בזה. ואני גאה שהבנות שלי גדלות עם הדו־קיום הזה".


עם נדיה, מנהלת ביה"ס (מימין), והצוות. "התלמידות מוחאות לי כפיים כשאני מגיעה, כי נוצרה קירבה"

יש לה שני תארים ראשונים, האחד בחינוך לא פורמלי והאחר בהיסטוריה של המזרח התיכון. בגיל 27 היתה סגנית מנהלת בתיכון בתל אביב, ובמשך 12 שנה לימדה אזרחות, היתה רכזת אזרחות בבתי ספר שונים ואף כתבה תוכניות לימוד באזרחות.

לפני 21 שנה, כשהיתה בחופשת לידה עם בתה הבכורה, החלה לעבוד כמתווכת. שנתיים אחר כך עזבה את מערכת החינוך ופתחה משרד תיווך במתן. 

לפני ארבע שנים חזרה למערכת החינוך, לצד הנדל"ן. "זו היתה טעות חיי לעזוב את המערכת. יש בחינוך משהו שאין באף מקצוע, וזה לראות ילד שמבין משהו חדש. אם אתה מעניין, אתה יכול לתת לילד את הכל.

"עד היום יש לי קשר עם תלמידים שחינכתי לפני 22 שנה. היום הם בני 40, וביום ההולדת ה־50 שלי, אחד מהם כתב לי שהיו לו הרבה מורות, אבל מחנכת אחת. זה ריגש אותי מאוד".

היא לימדה אזרחות נוער בסיכון בפרויקט היל"ה (תוכנית להשלמת יסוד והשלמת השכלה) והיתה אחראית משמעת בתיכון לנוער בסיכון בפתח תקווה. מודעה באתר באינטרנט הפנתה אותה אל תוכנית "יהיה בסדר" של משרד החינוך והמרכז לחברה משותפת בגבעת חביבה, שם חיפשו מורים לאזרחות.

מטרת התוכנית, ששנת הלימודים הקרובה תהיה שנתה השלישית, היא לעודד את השיח החופשי של תלמידים ערבים בישראל בעברית, כשהתכנים מועברים על ידי מורים ששפת האם שלהם היא עברית.

"זה נשמע לי חשוב, ללמד במקומות אחרים, ושלחתי קורות חיים. אחרי כמה שבועות זכיתי במכרז לניהול חטיבה צומחת במרכז, ובמקביל קיבלתי תשובה חיובית מגבעת חביבה. לקח לי יומיים להחליט שאני חלק מ'יהיה בסדר'.

"היו כמה מורות שחששו ללמד באזור כזה, והתייעצתי עם הקב"ט של מתן ועם הקב"ט של משרד החינוך. הם אמרו לי שאין שום בעיה. דיברתי עם המפקח הכללי של התוכנית מטעם משרד החינוך, ריאד זחאלקה, והוא מאוד תמך. אז החלטתי ללכת על זה".

•   •   •

ב־1 בספטמבר 2015 היא התייצבה בפתח בית הספר, ולקחה נשימה עמוקה.

"קודם כל, נכנסתי לבית הספר ברגל ימין, פיזית, ואז אמרתי לעצמי: אני המלכה פה. זה לא פשוט להיכנס לבית ספר באום אל־פחם ולהיות המורה היהודייה היחידה. בחדר המורים יש 20 מורות וחמישה מורים שמדברים ערבית, והם לא ישנו בגללך את השפה שבה הם מדברים. ואני יודעת ממש קצת ערבית. 

"ביום הראשון ישבתי ליד שולחן המורים ולמדתי את השמות של כולם, הצגתי את עצמי כמורה לעברית מהתוכנית של גבעת חביבה. אבל אחרי כמה שבועות כבר החלפתי מתכונים עם המורות, סיפרתי להן על הילדים שלי, התנהלתי כמו בכל חדר מורים. רק שכאן פחות הבנתי את הרכילויות", היא צוחקת. 

"הם קיבלו אותי, ואני הקפדתי לכבד אותם. לא באתי לבית הספר עם שרוולים קצרים, גם בימים החמים ביותר, ובמהלך צום הרמדאן אכלתי את הכריכים שלי בפינה בשירותים, כדי לא לפגוע בהם".

18 כיתות יש בבית הספר, המתפרש על פני חמש קומות. מתוכן, יעל לימדה ב־12 כיתות. 36-28 בנות בכל כיתה, כולן מאום אל־פחם. "השיח עם התלמידות מתנהל בעברית. חלקן שולטות יותר בשפה, וחלקן פחות.

"היתה לי תלמידה שבאה בתחילת השיעור ואמרה 'אני לא עברית', וזה היה ממש בסדר, דיברנו בעיקר עם העיניים.

"מהיום הראשון היה לי הסכם איתן, שהן חייבות ללמד אותי שתי מילים בערבית, ובסוף השיעור לבדוק שאני זוכרת את המילים האלו. עד היום למדתי מהן 80 מילים בערבית. עכשיו אני לוקחת קורס בערבית מדוברת, כדי שיהיה לי יותר נוח בשנה הבאה. אבל אני יודעת שהן יודעות היום להתנהל הרבה יותר טוב בעברית".

בשבוע הראשון שלה בבית הספר, כל התלמידות התלחששו. "היו אומרות אחת לשנייה בשקט 'היהודייה, היהודייה', ומצחקקות. בחיים שלי לא אמרו לי כל כך הרבה 'שלום' ו'בוקר טוב' ו'מה שלומך' בהפסקות. כי אני 'שוס', המורה היהודייה. ותמיד קראו לי 'המורה', כי זה כבוד".

מהר מאוד, אחרי שהתרגלו לשוס של המורה היהודייה, התחילו גם ההתרסות. חודש לאחר שיעל התחילה ללמד בבית הספר, הגיעו כמה בנות לכיתה שלה עם כאפיות. אחת מהן היתה בצבעי דגל פלשתין.

"נשמתי עמוק, הבנתי שהן מנסות אותי, והתחלתי לדבר איתן על זה. אמרתי להן אוקיי, זה שאת לובשת פה כאפייה עם דגל פלשתין אומר שיש פה חופש ביטוי, כנות, ואומץ, ויושר. והן התחילו לספר על עצמן, ואני נתתי להן לדבר. 

"לא היתה שם פוליטיקה. הן סיפרו איך זה להיות ילדות בנות 14, בגיל של הבת שלי, באום אל־פחם. סיפרו שהן לא ידעו איך לאכול את זה שבאה מורה יהודייה. שהן חששו ממני. לא ידעו מי אני, מה אני, היהודייה שנכנסת ללמד עברית אצלן בבית. כי הן מכירות את זה שיהודים מסתכלים עליהן אחרת, כשהן נכנסות לקניון בחדרה עם החיג'אב ומדברות ערבית. 

"והתפתחה שיחה של 28 בנות, בלי צעקות, בשקט, ואמרתי להן שהן נעימות, ומקסימות, ומחונכות, וזכיתי במפעל הפיס כי זכיתי בהן. בחיים לא אשכח איך התלמידה שישבה בספסל הראשון עם הכאפייה בצבעי פלשתין התחילה לבכות. היא לא ציפתה שמורה יהודייה תיתן לה לדבר". 

התלמידות לא קמו עם הישמע הצלצול בתום אותו שיעור. השיחה המשיכה להתנהל גם אחריו, והסתיימה במחיאות כפיים של התלמידות. "אני נציגה של משרד החינוך, אני מייצגת את מדינת ישראל, ואני לא קטעתי אותן. זה היה דבר גדול מבחינתן.

"בהפסקה באתי למנהלת, נדיה מחג'נה, וסיפרתי לה מה היה בשיעור. היא חיבקה אותי ואמרה שהיא כבר יודעת, כי הבנות באו לספר לה. ואז היא אמרה גם שאסור לבוא לבית הספר עם כאפיות, ושהן ניסו אותי".

בפעם אחרת, אחת הבנות העירה: "אתם היהודים גנבתם לנו את ירושלים", למראה תמונה של ירושלים באחד מעלוני הגזירה, שיעל הביאה לעבודת יצירה. "לקחתי אוויר ואמרתי לה שאני מאוד אוהבת את ירושלים, והבת הגדולה שלי רוצה ללמוד בירושלים בבצלאל, ושאני חושבת שירושלים היא עיר קדושה לשלוש הדתות.

"סיפרתי לה שכמו שהיא נכנסת לשם ומרגישה קדושה, ככה גם אני מרגישה. והראיתי לה שאין הבדל בין היבא ליעל כשהן נכנסות לירושלים.

"הסוד הוא שאת לא משדרת להן עוינות. את לא נותנת לפוליטיקה לחלחל למרקם המאוד שביר הזה, של מורה יהודייה יחידה בתוך בית ספר ערבי. אז את עוקפת מימין ומשמאל ולא נכנסת למוקשים. כי את יודעת שאת עומדת בכיתה מטעם משרד החינוך ומטעם מכון יהודי־ערבי של גבעת חביבה, ומייצגת גוף רשמי, ובעיניי זאת שליחות מאוד מיוחדת".

•   •   •

מועלמה יעל ("המורה יעל", בערבית), הן קראו לה. הקפידו לשמור על הכללים שהנהיגה כבר בתחילת השנה, ובהם שמותר להגיד מה שרוצים במהלך השיעורים, עם גבולות של חופש הביטוי, ובלי לפגוע באנשים אחרים. זה הרעיון העיקרי שלשמו היא הגיעה לשם: ללמד עברית לא רק דרך דקדוק וספרים, אלא בעידוד הדיון בעברית. 

"בכל פעם שנכנסתי לכיתה, אמרתי לתלמידות שאני בחרתי ללמד באום אל־פחם, ובחרתי להיות חלק מהפרויקט הזה, ואני נוהגת בכל בוקר שעה ורבע מהיישוב שלי על קו התפר כדי ללמד בנות בחטיבת ביניים מוסלמית, מתוך בחירה ואמונה בעידוד השיח.

"הגדולה של הפרויקט הזה היא שאנחנו 28-27 מורים עם שליחות. שנבחרנו להיות שליחים של משרד החינוך, של מדינת ישראל, בתוך תרבות אחרת.

"כשאני בכיתה, אני לא רק המורה יעל. אני יעל ממתן, אשתו של ניר, אמא של רון וקסם, חברה של יוסוף, של אסי, של אבו עיני. אני קודם כל בן אדם. בקטע הזה אין הבדל בין להיות בן אדם כשאתה מלמד בתיכון יהודי בתל אביב, לבין להיות בן אדם כשאתה מלמד במגזר הערבי. אתה מלמד את הילדים להיות בן אדם". 

היא שולפת את הסלולרי ומראה לי סרטון שבו התלמידות שלה שרות בעברית רהוטה את "דרך השלום" של פאר טסי. "הן לא יידעו לענות לך מי זה אריק איינשטיין או שלום חנוך, אבל כן מכירות את פאר טסי ואת עדן בן זקן, וגם את דוֹד אהרון, שזה דודו אהרון. הן לא יטעו באף מילה מהשירים שלהם. גם לא זאת שאמרה לי בתחילת השנה 'אני לא עברית'".

את חושבת שהן צריכות לדעת מי זה שלום חנוך ומי זה אריק איינשטיין?

"לא יהיה להן חור בהשכלה אם הן לא יידעו מיהם אנשי המפתח בתרבות הישראלית־היהודית. אבל התכנסנו כדי להפגיש בין תרבויות, אז אלה שמות של תרבות אחרת. באותה מידה לימדתי אותן את 'ציפור הנפש' של מיכל סנונית. ישבתי מול בנות מאום אל־פחם ודיברתי איתן על כעס ואכזבה וצער ושמחה, כמו בכל חטיבה אחרת בישראל.

"הראיתי להן במצגת תמונות של מתן, ושל היישובים הסמוכים, כמו ירחיב וח'בלה וג'לג'וליה. היה חשוב לי לשתף אותן במי אני ומאין אני באה. הן לא הכירו את היישוב שלי, אבל היו צמאות להכיר. המטרה שלנו היא לעודד לדבר בעברית, להיפתח לחברה הישראלית־יהודית.

"באחד השיעורים השמעתי להן את התזמורת האנדלוסית עם הזמר בנימין בוזגלו ששר 'יידישע מאמא', ואת הזמר זיו יחזקאל ששר 'יא מאמא', ואת שמעון בוסקילה בעברית ששר על אמא. ואת מראה להן שהמילה מאמא היא בלדינו, ביידיש, בערבית ובעברית. אמא זו אמא זו אמא. 

"הן לימדו אותי לאהוב את נאנסי עג'רם, זמרת לבנונית נוצרייה, ולימדו אותי על עיד אל־פיטר, ועל עיד אל־אדחא, כל מיני מנהגים שלא הכרתי לעומק. ואני הסברתי להן מה זה תפוח בדבש בראש השנה, פירות יבשים בט"ו בשבט, וחיברתי את הדברים לאהבת הטבע והאדמה.


המורה יעל בחצר בית הספר. "תפקידנו במשלחת הזאת הוא להוביל לזה שיבינו שמורה יהודי יכול ללמד במגזר הערבי, ולהפך" // צילום: אפרת אשל

"מבחינתי, בכל פעם שמשכתי תלמידה להגיד עוד שתי מילים ועוד שני משפטים בעברית, עשיתי משהו. מספיק שלימדתי אותה איך נוסעים באוטובוס לתל אביב, איך שואלים על המסלול, מה זה ראיון עבודה - כבר עשיתי משהו.

"בחלק מהכיתות התלמידות מוחאות לי כפיים כשאני מגיעה. כי נוצרה קירבה. זה כיף. זה מרגש. זה אומר שהן אוהבות אותך. הן מבינות שאת המורה היהודייה שנוסעת אליהן במשך שעה ורבע, כי בחרת בהן".

•   •   •

על הסדר השורר בבית הספר היא מדברת בהתפעלות. "התלמידות מחונכות, טובות, נעימות, מנומסות. הייתי בחופשת מחלה של חודשיים, אחרי ששברתי את הכתף בטיול, והן שלחו לי הודעות 'מה שלומך'. הן נעמדות בכיתה כשהמורה מגיעה. הן אוכלות את ארוחת הבוקר רק בהפסקה הגדולה ב־11 ולא בין השיעורים, ורק בחצר.

"הטלפונים הסלולריים מופקדים בתחילת היום בארוניות, וחוזרים לידיהן של הבנות רק בסוף יום הלימודים. כאחראית משמעת בבתי ספר קודמים רציתי שתהיה סלסילה שבה יפקידו את הפלאפונים בכל תחילת שיעור, אבל זה לא עבד, כי המורות התנגדו. הנוהל הוא שאין טלפונים בבית הספר, ולכולם זה מאוד ברור.

בימי הזיכרון הלאומיים, הרגישים מאוד, שריג היתה בחופשת מחלה. "ביום השואה אני מאמינה שהייתי עומדת בצפירה, וגם מסבירה לבנות למה. אני גאה לומר שצִיַּנּוּ בכיתה את יום השואה הבינלאומי, ב־27 בינואר, בהתאם להפעלות מהאתר של התוכנית. 

"ביום הזיכרון לחללי צה"ל הייתי עדיין בבית, אבל בכל מקרה לא הייתי הולכת ללמד. ביום הזה אני עולה לקבר של חבר קרוב שלי, שנהרג לפני 25 שנה. אני קצת שמחה שנחסך ממני להודיע באום אל־פחם שלא אבוא ללמד כי אני הולכת לאזכרה של חבר שנהרג בקרב. זה היה מכניס מתח פוליטי".

שטף הדיבור שלה נעצר. "בכל מקרה, נחסכה ממני סיטואציה של להסביר או להסתיר", היא ממשיכה אחרי דקה ארוכה.

והיה היום ההוא בתחילת אוקטובר, תחילת גל הפיגועים. "היה פיגוע בדרום, וגיליתי שבן של חברים שלי נהרג. ועם הידיעה הזאת הייתי צריכה לקום בבוקר ולנסוע שעה ורבע לבית הספר הערבי שאני מלמדת בו.

"זה הגיע למגרש לידי, ולאנשים שקרובים אלי, ואני חייבת להיכנס לבית הספר, כי אני אמורה לייצג את הפנים של החיים המשותפים, והיפים, והנורמליים. 

"אבל נכנסתי ללמד, כי זה התפקיד שלי. ובהפסקה ישבתי ליד חברה שלי, מורה לאנגלית, וסיפרתי לה את התחושות הקשות שלי, והיא לא הגיבה, אבל הבינה. כי זה מובן מאליו שהיא מצטערת שנהרג ילד. מי לא מצטער כשנהרג ילד. זה היה היום הכי קשה שלי שם, אבל אני המשכתי ללמד, כי אני מאמינה שאין לנו ברירה אלא לדבר.

"אני לא חסינה. אני לא חיה בלה לה לנד. היה לי חבר מג'לג'וליה, ששלושה בנים שלו נעצרו לאחרונה על התגייסות לדאעש. עם כל זה שאני מלמדת באום אל־פחם ומאמינה בדו־קיום והכל טוב ויפה, כף רגלי לא תדרוך אצלו. אני לא אקנה אצלו, כי הילדים שלו רצו ללכת לדאעש. אני לא דון קישוט שמתעלם מהמציאות. אני חושבת שהישראליות הזאת מחייבת אותנו לחיות פה ביחד באותה ארץ, אבל לא לקבל את הכל".

בשנת הלימודים הקרובה היא תלמד בבית ספר ערבי במחוז המרכז. הנסיעות הארוכות עד אום אל־פחם כבר קשות עבורה. אבל אין לה ספק שהיא תמשיך לחבר בין העולמות. 

"הפרויקט הזה הוא אי של שפיות בתוך מדינה שמדממת משנאה. אני מראיינת עכשיו מורים שרוצים להצטרף אלינו, כי אנחנו מתרחבים למחוזות נוספים בארץ. מבחינתי, זה סוג שליחות להוסיף מורים לתוכנית הזאת.

"התפקיד שלנו במשלחת הזאת הוא להוביל לזה שיבינו שמורה יהודי יכול ללמד במגזר הערבי, ולהפך. שבסופו של דבר, כולנו שולחים בבוקר את הילדים לבית הספר ורוצים מדינה נורמלית. זה בכלל לא משנה מה מצביעים בבחירות, כולם רוצים לחיות במדינה נורמלית".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר