"מפלצת הכסף" של ג'ודי פוסטר הוא מותחן פיננסי צדקני, מיתמם ופופוליסטי שמהווה עלבון למעמד הפועלים. לא פחות.
כמובן שהיוצרים לא התכוונו שייצא להם סרט כזה. הם בוודאי רצו לרכוב על גל המחאה נגד וול־סטריט ולספק מוצר זועם ונשכני שמשלב בין אחריות חברתית לבידור. אבל התובנות שמוגשות כאן לצופים כל כך טריוויאליות ושטחיות - "המשחק מכור!", לדוגמה - שאפשר רק לצחוק בעצב. האם הוליווד באמת סבורה שהקהל שלה מטומטם כל כך? התשובה, למרבה הצער, היא כן.
"מכונת הכסף" של אדם מקיי, שעסק בהתמוטטות שוק הדיור ב־2008 (ושהתבסס על רב־מכר של מייקל לואיס), אולי לא היה יצירת מופת, אבל אין ספק שהוא היטיב לטפל בנושא הלא פשוט להבנה שהוא בחר לעצמו, ואין ספק שהלב שלו היה מצוי במקום הנכון.
"מפלצת הכסף", לעומתו, הוא קשקוש נפוח ומלא בחשיבות עצמית שאפילו לא מצליח להיות טראש. נכון, הוא גדוש ברפרנסים ל־High Frequency Trading - הנושא שעומד במרכז ספרו האחרון של לואיס, "Flash Kids" - והוא כאילו חובט בתקשורת, ששכחה שהתפקיד שלה הוא לרדוף אחר האמת ולא לשרת אינטרסים. אך זהו לא יותר ממס שפתיים. שכן הסרט ממש אינו מעוניין להתעמק בנושאים האלה או להעביר עליהם ביקורת רצינית.
במרכז העלילה ניצבים לי גייטס (ג'ורג' קלוני) - כוכב טלוויזיה שמנוני ובודד שמגיש תוכנית כלכלית יומית שבה הוא ממליץ לצופיו לקנות מניות מסוימות - והמפיקה־במאית הנאמנה שלו, פאטי (ג'וליה רוברטס). לאחר שאחת מהמניות שעליה המליץ גייטס מתרסקת בפתאומיות וגורמת להפסדי ענק בקרב המשקיעים, אחד מאותם לוזרים שאיבד את כל כספו (השחקן הבריטי הצעיר ג'ק אוקונל) פורץ לאולפן באמצע השידור עם אקדח וחגורת נפץ ולוקח את גייטס כבן ערובה. "אני רוצה תשובות!" הוא צורח למצלמות. עד שהסרט יסתיים הוא יקבל אותן, כמובן.
פוסטר והתסריטאים שלה רוקחים כאן עיסה ז'אנרית שטחית, פחדנית ונטולת אמינות, שתגרום לכם להתגעגע ליצירות מופת דוגמת "אחר צהריים של פורענות" ו"רשת שידור" של סידני לומט (ולסתם סרטים כיפיים כמו "האיש שבפנים", "אדם על הקצה" ו"המתווך").
קלוני ורוברטס רחוקים משיאם, אבל שניהם עושים את מה שהם יכולים עם הדמויות הדלות והמשמימות שנכתבו עבורם. מנגד, אוקונל - שחקן טוב בדרך כלל - פשוט איום בתור "נציג המעמד הנמוך". הדמות ההיסטרית שלו היא קריקטורה לכל דבר, קומפלט עם מבטא ניו־יורקי מוגזם ומנת משכל דו־ספרתית. ואם בכך לא די, הרי הפה שלו נותר פתוח לאורך כל הסרט - גם כשהוא לא מדבר - מה שמשווה לו הבעה תמידית של "Huhh?". בקיצור, אהבל אמיתי. לא פלא שהוא עני.
ציון: 4