החטא ועונשו, גירסת המקור

אבי שטיינברג בסך הכל רצה למצוא עבודה. בסוף הוא מצא אותה, למרבה הפלא, דווקא בבית סוהר אמריקני - מה שהוביל אותו לכתיבת ספר, שעם הזמן הפך ללהיט. למעשה, בשעה שאתם קוראים את הכתבה הזו, ספרו של שטיינברג נחת ביפן והפך, על פי שורת הסטטוס שלו בפייסבוק, להצלחה מסחררת: לא רע עבור תלמיד ישיבה מישראל שעזב לארה"ב, חזר להתנחלות וצלח תואר בהרווארד.

נתיב חייו המשעשע של שטיינברג בן ה-32 מתחיל עוד קודם לידתו. רגע אחרי הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים החליטו הוריו לעזוב את קליבלנד ולעלות לירושלים. המשפחה הדתית בילתה קצת יותר מעשור בארץ הקודש, שבה נולד אבי, אבל לבסוף, בתחילת שנות ה-80, שבה לארה"ב, ובתחילת שנות ה-90 התמקמה בבוסטון.

שטיינברג למד בבתי ספר דתיים, וכשבגר נשלח ללימודים בישיבה. לאחר שסיים את התיכון שב לישראל בשנית - הפעם ללימודים בישיבת הר עציון שבהתנחלות אלון שבות, לימודים שבעקבותיהם המשיך גם ב"ישיבה יוניברסיטי" שבניו יורק. אלא שהלימודים התורניים והחזרה לאמריקה זירזו תהליך חדש בחייו של שטיינברג, שהוריד את הכיפה ונרשם ללימודים בהרווארד. "לא זנחתי את הדת. היא מלווה אותי כל הזמן", הוא אומר בשיחה עימו.

"ספרייה כפאב"

הרומן של שטיינברג עם הכלא משעשע למדי. לבית הסוהר של מחוז סופוק במסצ'וסטס הוא הגיע בחיפוש אחרי עבודה, שלדבריו, תעורר בו השראה לכתיבת ספרו הראשון:
"הלכתי לחפש עבודה בכלא כי חיפשתי שם משהו, אבל לא ידעתי מה".

שטיינברג, שעד אז כתב כפרילנסר ל"בוסטון גלוב", התקבל לעבודה כספרן בספריית הכלא בבוסטון, והשהות עם כייסים, אנסים ורוצחים - השתלמה במהרה. הוא החל לזהות, לדבריו, התנהגות מסוימת של האסירים בספריית הכלא, "הספרייה בכלא היא מקום מרתק כי היא החלל היחיד בכלא שבו אנשים נפתחים במקום להיסגר", הוא אומר.

בנוסף, הוא מספר כי "הספרייה בכלא היא כמו פאב בעולם שבחוץ: אנשים באים לצחוק, להעביר את הזמן. אתה צוחק איתם למרות שהסיפורים שהם מספרים לא כל כך מצחיקים".

שוד באמצע הרחוב

שטיינברג החל לעקוב במהלך עבודתו אחר הרגלי הקריאה והתנהלותם "הספרותית" של האסירים המסוכנים באמריקה. התוצאה מעניינת: תחומי העניין של האסירים מגוונים. אנשים ביקשו "ספרים על כימיקלים", כשברור מה היתה מטרתם; הביוגרפיה המפורסמת של מלקולם אקס שחיבר אלכס היילי זכתה להצלחה אצל האסירים האפרו-אמריקנים; אחרים דווקא אהבו את "מיליון רסיסים קטנים" של ג'יימס פריי; ולהיט נוסף היה "כוח - 48 החוקים" של רוברט גרין, שהוא מדריך שליטה בסביבה. "אנשים תמיד אומרים על חוויות כמו שהיו לי שחייבים לכתוב על זה ספר. אז החלטתי שאני אכתוב על זה ספר". אומר שטיינברג המשועשע.

הספר, "Running the Books: The Adventures of an Accidental Prison Librarian", שראה אור בסתיו האחרון בארה"ב, זכה לביקורות נלהבות. הוא לא תורגם לעברית, אבל שטיינברג מקווה שזה יקרה בקרוב. "הספר תורגם ליפנית, לקוריאנית ולסינית, אבל שום דבר לא ישמח את אמא שלי כמו תרגום לעברית. בניגוד לסינית, הפעם אני יכול לעזור בעבודת התרגום", הוא אומר.

את העברית שלו מנסה שטיינברג לתרגל בביקוריו בישראל, ולדבריו, החיבור לישראל מעסיק אותו, בעיקר כששואלים אותו לשמו. "כאן באמריקה, השם שלי, אבי, הוא סקסי; בישראל - כמובן - הוא שם משעמם. אז אם הספר שלי ייצא בעברית, אולי אפרסם אותו תחת שם העט שלי - ג'וני באלזק".

הסקרנות של שטיינברג הפכה אותו לכותב בולט בתחומים שונים. הוא התארח, בין השאר, ככותב ב"ניו יורק טיימס מגזין", וב"פאריס ריוויו", ובבלוג שלו הוא מעדכן פוסטים מגוונים על תחומים שונים בהוויה האמריקנית, ואף מתייחס לישראליות.

הסיפורים המרתקים עם האסירים, לדבריו, ממשיכים ללוות אותו גם אחרי שעזב את עבודתו בכלא, במקרים מוזרים במיוחד. "אתן לך דוגמה", הוא מספר על תקרית אחת יוצאת דופן, "שדדו אותי פעם אחת מחוץ לביתי. השודד חבש מסיכה, וכשעצר אותי, שאל אותי אם הוא לא מכיר אותי מהכלא. לא יכולתי לזהות אותו בגלל המסיכה אבל אמרתי לו שכן, ושעבדתי כספרן בכלא. זה לא מנע ממנו לקחת ממני כסף, ורגע לפני שהוא נפרד ממני הוא אמר לי שהוא עדיין חייב לי שני ספרים".