לקרוא ללהקה הזו אימפריה, לא יהיה מוגזם. לבלקן ביט בוקס יש חברת תקליטים עולמית שיושבת בבריסל, חברת תקליטים אמריקנית שממונה על כל צפון אמריקה ודרום אמריקה, פרומוטרים ויחצנים באותה חלוקה, צוות נפרד בישראל - ומנהל שיושב בניו יורק ומפקח על כל העסק.
אם מגדירים נישה כ"תחום צר", אפשר לומר שבלקן הצליחה להיכנס לנישה הגדולה מכולן: הופעות בפסטיבלי ענק ברחבי העולם. בזכות גודל הפסטיבלים, ולנוכח העובדה שכל חברי הלהקה נשואים עם ילדים, בלקן לא יוצאים לטו-רים ארוכים בנוסח להקת האינדי רוק הישראלית מונוטוניקס. סיבובי ההופעות שלהם ממוקדים, ולכן הם נמשכים שלושה שבועות מקסימום. אף אחד מחברי הלהקה לא סופר, אבל להערכתם, בשש שנות פעילות הם הופיעו בערך 500 פעמים.
צוות הנגנים והסאונדמנים של בלקן ביט בוקס משתנה מיבשת ליבשת. בזכות העובדה שלכל נגן יש אינטרפרטציה משלו, ההופעות של בלקן אינן משובטות והן מקבלות בכל פעם ניחוח אחר. בלקן כבר הספיקו לחרוש לא מעט ארצות באירופה ובאמריקה, להגיע עד יפן ודרום אפריקה - ולהופיע במקסיקו סיטי מול קהל של 60 אלף איש(!). הנתונים האלה מדהימים, בייחוד לנוכח העובדה שהלהקה הזאת כלל לא התחילה כלהקה. "זה היה סטודיו פרוג'קט של רעיונות אסתטיים שהיו לנו בראש כשגרנו בניו יורק", מסביר המפיק-מתופף תמיר מוסקט, "חיבורים של סאונדים עם מוסיקה וכל מיני אורחים שאיתם יכולנו לקחת את זה לשלב הבא".
אם לא סופרים אלבום רמיקסים שהוציאה ב-2008, בימים אלה מקליטה בלקן אלבום רביעי ומתכוננת לשתי הופעות שייערכו בגני התערוכה בתל אביב ב-10 וב-11 בפברואר (באירוע שבו יופיעו גם אינפקטד משרום, לא על אותה במה, ובליווי תקליטנית הווידיאו בילי לוי). כבר שנתיים שהסקסופוניסט אורי קפלן חי בווינה והלהקה חיה "על הקו", כלומר נפגשת איפה שצריך להיפגש. אלבומים קודמים שלה הוקלטו בבלגרד ובניו יורק, אך מאחר שמוסקט בנה אולפן בישראל, נראה שלראשונה תקליט הלהקה אלבום שלם בתל אביב. לצורך ההקלטות הגיע קפלן, עם אשתו והבת סופיה, לשהות של שלושה חודשים בתל אביב. בעשר בבוקר, בחצרה של דירה גדולה ומאובזרת ששכר קפלן בלב תל אביב, הליבה של בלקן ביט בוקס - קפלן, מוסקט והסולן תומר יוסף - יושבים סביב שולחן עמוס בכיבודים. החיים אכן יפים.
"אני חושב שאחד הדברים היפים בלהקה הזאת", פותח מוסקט, "זה שאתה יכול להוציא ממנה את החשמל - ועדיין נשארים מוסיקאים שיודעים לנגן. אני לא רוצה לדבר בחוסר כבוד, אבל הרבה להקות עם אוריינטציה אלקטרונית מתבססות על די.ג'ייז. אצלן, אם אתה מנתק את הזרם החשמלי נשארת עם כלום. במקרה שלנו, תומר תופס גיטרה ושר, אני מתופף ואורי מנגן על סקסופון או על איזה חליל מעץ. תוציא את הפלאג - יש לך בלקן ביט בוקס, לא קרה כלום".
"זו בחורה יפה גם כשהיא לא מתאפרת", מטעים יוסף.
אולי סוד ההצלחה שלכם טמון בכך שלא צריך להכיר את השירים כדי ליהנות מהופעה שלכם?
מוסקט: "אנחנו מייצרים תקליט כדי שלא תצטרך להיות שיכור, מסטול או במסיבה. אז או.קיי, זו מוסיקה שמחה, אבל אנחנו מקליטים כדי שיקשיבו לזה. רק אחר כך זה עובר טרנספורמציה לבמה".
יוסף: "אנחנו נתפסים כמוסיקה לשטוף איתה את הבית, אבל אני חושב שהערך המוסף של מה שאנחנו עושים זה שאם אתה מחליט לשבת על הספה אתה תקבל הרבה מעבר למוסיקת רקע".
קפלן: "לא צריך להכיר את השירים שלנו כדי ליהנות מהופעה. אנשים באים ורואים את ההופעה בלי לדעת עלינו שום דבר ומקבלים את המוסיקה ישירות כמו שהיא".
הופעתם בכל כך הרבה מקומות בעולם. איזה מקום הותיר בכם את הרושם הכי חזק-
יוסף: "יפן. זה היה כמו להיות בכוכב אחר ממש. הם לקחו צוות שלם והדביקו לנו אותו, ומאותו רגע לא היינו צריכים לעשות כלום - עד לרמה ששמים לך את המקל ביד לפני שאתה מנחית אותו על התוף. זו יעילות שיא, חבורת נמלים חרוצות, זה היה מדהים לראות איך הם מתקתקים את הכל. טסנו איתם בתוך יפן וכל דבר עבר במדויק מבמה לבמה. זה ברמה פסיכוטית. קצת מפחיד".
מוסקט: "אם אתה שואל אותי, הזיכרון העיקרי מיפן הוא הקהל. באנו פעם ראשונה לטוקיו, 3,500 איש בסנטרל פארק של טוקיו בטירוף בפעם הראשונה שאתה מנגן מולם. היה מדהים לראות אנרגיות כאלה".
בכל הכנות, כשאתם מופיעים בחו"ל, אתם מוצאים הבדלים בתגובות הקהל לעומת ההופעות בישראל?
קפלן: "ההופעה האחרונה בפאריס היתה בשבילי כמו הופעה בישראל. אנשים למדו את המילים".
יוסף: "הניחוח האינטרנציונלי של ההרכב, נראה לי, גורם לזה שאין שום הבדל בשום מקום. זה היופי בזה. כשזה עובד, ולרוב זה עובד, כולם נראים אותו דבר".
זו לא תשובה קצת דיפלומטית?
מוסקט: "לא, ממש לא. תראה, בשנים האחרונות קרה משהו. הקהל שלנו בישראל נהיה עצום, וזה מקסים בעינינו. מצד שני, פתאום אתה נוסע למקסיקו, וזה אותו דבר. אני מוצא את עצמי לפעמים תוך כדי הופעה שוכח איפה אני, לרגע אני עף. אתמול היית בפאריס, היום אתה בשווייץ, בלגיה, ספרד - ואתה 23 שעות בוואן, מטוסים וזה. כשמגיע הרגע של ההופעה אתה עף גבוה ובכלל לא חושב 'אה, אנחנו בבלגיה אז ננגן ככה'. זה לא העניין".
השואו של יוסף
קפלן ומוסקט משבצים בעברית שלהם המון ביטויים באנגלית. בישראל של 2011 זה פופולרי, אבל קפלן ומוסקט הרוויחו את המיקס הזה בזכות העבר הניו-יורקי שלהם, שאותו הם מגדירים "קעקוע שלא יירד לעולם" ו"חצי בית". קפלן, בן 40, לשעבר חבר להקת DXM, הגיע לניו יורק ב-1991, ולפני שנתיים, כאמור, עבר לווינה. מוסקט, 37, היגר לניו יורק עם להקת איזבו ב-1995 (שאותה עזב כעבור שנתיים) וחזר לישראל רק ב-2007. יוסף, 35, בא לניו יורק ב-1998 עם אספירציות מוסיקליות, אחרי קריירה כסטנדאפיסט וכבדרן-כוכב בטלוויזיה הישראלית. בשלוש השנים שבהן חי בברוקלין הוא לא זכה להכיר את קפלן, אבל למוסקט - שבאותה תקופה היה חבר בטריו האינסטרומנטלי הסופר-קו-ל Big Lazy ובלהקת הג'יפסי-אינדי Firewater - יוסף התחבר מיד. בניו יורק הוא פיתח
תספורת אפרו ענקית והקליט את אלבום הבכורה שלו (שיצא בישראל ב-2002) בהפקת מוסקט.
ב-1998, בין הרכבי ג'אז שונים שהקים, הצטרף קפלן ל-Firewater של מוסקט, ואחר כך ניגן שלוש שנים עם סנסציית הג'יפסי-פאנק גוגול בורדלו. ב-2004 החלו קפלן ומוסקט ליצור את המוסיקה שהפכה להיות בלקן ביט בוקס. המפנה הגיע ב-2005, כשיוסף הצטרף והלהקה החלה להופיע עם תוספת של נגנים שעיבו את הצליל - ובהם איתמר ציגלר (איש להקת סייד אפקט המנוחה), איל תלמודי ואורי כנרות מבום פם. יוסף הוסיף ללהקה את התבלין שהכי חסר לה: השואו.
יוסף הוא איש מעורר השראה, לאו דווקא בזכות מה שהוא אומר אלא בזכות איך שהוא אומר את הדברים. הוא יכול לייצר רפליקות שיישמעו כמו קלישאות אילו יצאו מפיהם של אחרים, אבל האופן שבו הוא אומר אותן שופך את המאזין מצחוק בריא ומהנה שבא היישר מהבטן. את הדבר הזה יוסף מביא גם למוסיקה: כשהוא בשיאו, יש בוויברציות שלו ניצוץ נפיץ. כשמאחוריו יושב מתופף בחסד כמו תמיר מוסקט (רוקרים מהשורה הראשונה ובהם ג'ון ספנסר והבלוז אקספלוז'ן היו באים לכל הופעה של Big Lazy בניו יורק, ואחר כך גם יצאו עם Big Lazy לסיבובי הופעות); וסקסופוניסט עם סאונד מחוספס ונחוש כקפלן (האליטות של הרוקנרול הגאראז'י בניו יורק - למשל להקת Speedball Baby - הזמינו אותו לנגן בהקלטות) - בלקן ביט בוקס היא לא רק הרכב הופעות משובח, אלא להקה שגורפת פרסים: בחודש שעבר היא נכנסה לדירוג היוקרתי של האתר אמזון במסגרת עשרת האלבומים הגדולים של 2010 בקטגוריית מוסיקת עולם; וזכתה במקום הראשון במצעד הלועזי של אמנים ישראלים ששודר ברשת ג' ובקול הקמפוס.
אתם ידועים כלהקה שממזגת באופן חופשי מוסיקה בלקנית וצוענית לראגאמאפין (רגאיי אלקטרוני) ו-Fאנק. מאיפה זה צמח-
קפלן: "בניו יורק של סוף שנות ה-90 היתה קהילה שלמה של מהגרים מיוון, מטורקיה, מרוסיה, מאוקראינה, מישראל ומעוד ארצות, שנמאס להם ממועדוני טכנו-האוס והם חיפשו איזשהו קול מאחד בחיי הלילה, איזה פסקול משלהם. היו מלא מועדונים כאלה, ואז היו גוגול בורדלו ואחר כך אותנו. אנחנו היינו בסצנה הזאת ומילאנו את הצורך של הקהילה שלנו".
מוסקט: "זה בא גם מהבית. אמא שלי מרומניה, אורי התחתן עם קרואטית, תומר תימני דור שני בישראל - אנחנו ממש טריים. זה לא ש-100 שנים אחרי, מישהו החליט לחקור איזה שורשים עתיקים".
טריים, אומר מוסקט. מכירים את הסאונד של רשרוש שקיות הבגדים החדשים שאתם סוחבים הביתה? אתם יודעים שצריך לפנות להם מקום בארון העמוס ואולי זה ייקח זמן, אבל אתם מכורים להתרגשות שמבשרת איזשהו ביטוי של חידוש. אותה תחושה בדיוק מתקבלת בראיון עם בלקן ביט בוקס. "בתור חובב מוסיקה", אומר מוסקט, "כשאני קונה תקליט של מישהו, אני רוצה לשמוע מה חדש! ולא אכפת לי אם זה הוקלט עם ווקמן במטבח. ברגע שמישהו מתחיל להביא לך אותו הדבר עוד פעם ועוד פעם - זה מת".
איך אתם מייצרים משהו טרי?
מוסקט: "הרבה אלבומים נופלים על זה שהם מנסים להישמע לייב בסטודיו, והרבה הופעות נופלות כשהן מנסות להישמע כמו סטודיו בלייב. במה היא רגע שהוא חד-פעמי והוא מכתיב אנרגיה. בגלל זה אני שונא תקליטים מהופעה ואני שונא לראות הופעות מוקלטות. אני רוצה להיות שם כשזה קורה! אולפן זה סיפור אחר, זה משהו שהוא צריך להיות מונצח. אבל אנחנו עובדים מהר מאוד באולפן, כי בין שלושתנו יש כל מה שצריך כדי לייצר".
איך אתם מאפיינים את הסאונד שלכם-
"בבלקן שומעים את הניו-יורקיות באגרסיה, בסאונד, בהתייחסות לביטים", טוען מוסקט, "הסאונד מאוד אמריקני, אבל לא במובן של 'אמריקן רוק'. אתה שומע מתי משהו נוצר בניו יורק או מתי הוא בא מלונדון. אני בשנייה מזהה את זה - ניו יורק זה פה! (מוסקט מכסה את פניו בכף ידו; ב"ג) הסאונד הוא פה! הבלקן ביט בוקס היא כזאת: לא משנה לאן אנחנו לוקחים את זה, אני תמיד מרגיש שזה יהיה ברוקלין ווליום".
יוסף: "מעבר לסאונד, זה בגישה למוסיקה. ניו יורק היא כזאת שאם אין לך סטודיו משלך אתה חייב לתפוס הכל מהר ולהשאיר חותם. אתה בא לעשות מוסיקה, לא לעשן עשבים כל היום. הגישה היא מאוד לא מפונקת, הכל מפוקס, אין שאלה של מוזה או לא מוזה".
מחפשים נקודה מתוקה
כשמדברים על הסאונד הספציפי של בלקן ביט בוקס, אחד הביטויים שמוסקט מרבה להשתמש בהם הוא sweet spot - ביטוי של מוסיקאים התרים אחר סאונד שיכול להתאים לכל חלל ולכל זמן. קפלן קורא לזה "להוכיח בכל ערב את המיקום של הצליל הנכון". בפיצוח סוד ההצלחה של הלהקה מדובר בנקודה חשובה, שכן בלי אותו "מקום מתוק", אין מצב שבלקן היו מצליחים לדלג בכזו קלילות מפסטיבל ענק אחד למשנהו.
אני מקנא בכם.
מוסקט: "לדעתי מה שאתה אומר הוא הכי טריקי. זה בדיוק איפה שלהקות מתגהצות או נעלמות. כשאתה אומר, 'או.קיי, יש טו-רים, אפשר להתפרנס בכבוד'".
קפלן: "ואז טו-ר מתבטל, ואז הפסטיבלים לא פונים, ואז זה לא מעניין יותר אף אחד".
מוסקט: "אנחנו אנשים שכל הזמן מעודכנים במה שקורה, ואנחנו לא רוצים בשום פנים ואופן לחזור על האלבום הקודם. זה דורש הרבה מאוד עבודה, אתה דוחף את עצמך קדימה הרבה יותר חזק מקודם".
מה הדבר שהכי חסר בעיניכם לתעשיית המוסיקה הישראלית?
מוסקט: "תעשיית מוסיקה ישראלית-".
קפלן: "מה שחסר זה טו-רים לביירות, סיבובי הופעות בדמשק, וזרועות שלוחות בקהיר".
מוסקט: "מסכים. אם היה שלום היית יכול לנסוע לנסיכויות, לאיראן, לאן שאתה רוצה - בוואן. אתה יודע איזו מוסיקה היתה פה אז? אמנים פה היו יכולים לחיות, כי היו יוצאים לטו-ר של שבועים: עושה את תל אביב, ירדן, פלשתין".