יש תמונה אנושית שאינה מרפה מאיתנו: שני פסָלים מצליחים, ששמם הולך לפניהם כבר שנים בארץ ובעולם, מירי ואדי שרוסטר, עומדים באמצע מוזיאון הבובות הייחודי שלהם בערד, ובקול חנוק מדמעות מתארים איך הכל קמל סביבם ברובע האמנים.
איך בני בליעל מקומיים ממררים להם את החיים; איך עיריית ערד אילצה אותם להגיע לרובע המקולל הזה ב־2006; איך היא מתעללת בהם מאז בדרכים שונות; איך נציגיה מנסים לעשוק אותם בטענות שווא; איך השר התורן לפיתוח הנגב והגליל לא נמצא בסביבה; איך במשרד התרבות חסמו בפניהם את הדרך אל השרה, מירי רגב.
עומדים שני האמנים המיואשים במוזיאון המדהים שהקימו, המעוצב בסגנון הקומדיה דל ארטה, ומבקשים עזרה. עומדים ומתחננים שאנשים שהתרבות יקרה להם יושיטו להם יד ולא יאפשרו לזרוק אותם לכלבים.
הצילו את המוזיאון, הם זועקים בכוחותיהם האחרונים, הצילו את הנכס התרבותי של ערד, את המוצגים, הבובות, הפסלים והתמונות. הצילו את ערד, שהיתה פעם פנינת המדבר והופכת לעיר רפאים.
הפנים העצובות שלהם אומרות הכל. הם צועדים לעבר פסל ברונזה מרשים של דון קישוט האגדי, רכוב על סוסתו רוזיננטה, ומצביעים על אביר היגון. אדי, שהפסל הנפלא הוא מעשה ידיו, לא מתאפק: "אני מקווה שלא תחשבו שדון קיחוטה זה בעצם אני. שלמלחמה שלי ושל אשתי להצלת מפעל החיים שלנו אין סיכוי. שהבובות שלנו יושלכו בקרוב לרחוב".
התמונה הזאת קשה לצפייה. המסמכים המלווים את הפרשה קשים לעיכול. הלב נקרע לראות אנשים טובים נאבקים באפס אמצעים בשררה של העירייה הכוחנית. נאבקים ונדרסים פעם אחר פעם, גם בבית המשפט.
הלב נקרע כשרואים את עשרות הבובות שיצרו מירי ואדי מעיסת נייר ופורצלן. כשמעיינים במכתבי התודה וההערכה המרגשים של המבקרים הרבים. כששומעים את מירי מתרפקת על הימים שבהם שוחרי תרבות ואמנות התדפקו על דלתותיהם, ביניהם גם המפיק והבמאי האמריקני ארתור כהן.
"בתחילת שנות האלפיים הפעלנו גם גלריה באחד מבתי המלון בים המלח. בוקר אחד חיכה לנו כהן בפתח הגלריה בחלוק רחצה לבן, וכשראה אותנו התחיל לצרוח באנגלית, 'למה עוד לא פתחתם את הגלריה?!'
"לא זיהינו אותו. פתחנו לו, הוא שוטט בגלריה, התלהב מאוד, ואמר: 'ראיתי, זה נפלא, אני רוצה לקנות בובות'.
"שאלנו איזה והוא הצביע על כל הבובות שהיו בגלריה, והלך לבריכה.
"כמה דקות אחר כך הגיע בריצה מנהל המלון ושאל: 'אתם יודעים מי היה עכשיו אצלכם? זה ארתור כהן, המפיק והבמאי, שזכה בשישה פרסי אוסקר. תארזו לו את כל הבובות כפי שביקש'.
"כשכהן בא לקחת את הבובות הארוזות, שאלנו למי הוא קונה אותן והוא השיב: 'בעוד שבועיים יהיה טקס האוסקר, וזו תהיה המתנה שלי לברברה סטרייסנד, לקירק דאגלס, לשרון סטון ולחברים אחרים. אלה אנשים שיש להם כבר הכל, אבל בובות כאלו הם לא ראו בחיים".
פטור מארנונה ל־5 שנים
מירי ליבוביץ' ואדי שרוסטר, שניהם בני 62, עלו לארץ בגיל צעיר - היא מהעיר יאסי שברומניה והוא מריגה שבלטביה. היא שירתה בצה"ל כמדריכת גדנ"ע; הוא שירת בשריון, נפצע והוכר כנכה צה"ל. לאחר שחרורם נרשמו ללימודי אמנות במכללת קיי בבאר שבע, ושם גם הכירו ביום הלימודים הראשון.
שנתיים אחרי פגישתם הראשונה הם נישאו, עקרו בעקבות חברים קרובים לערד, התאהבו בעיר הקטנה "עם השקיעות הכי אדומות ונופי המדבר בצבעי אקוורל מתחלפים". כאן בנו את ביתם, כאן נולד בנם היחיד, יהונתן (25), סטודנט להנדסת תעשייה וניהול במכללת שנקר.
השניים פתחו סטודיו במרכז העיר, ברובע האמנים הישן, והעבירו בו חוגי אמנות לילדים ולנוער, שצולמו לתוכניות ילדים בטלוויזיה. זה היה אז עיקר פרנסתם. הם לימדו ילדים לצייר, לפסל באיטונג עם פטיש ואיזמל, לרקוע מתכות ולהלחים באש במבער. העבירו את הידע ולהט היצירה שלהם לדור ההמשך.
"רובע האמנים היה אז בשיא תפארתו: היו בו 20 גלריות פעילות, בית קפה נחמד וביום העצמאות ערבי שירה מסביב למדורה עם סולימאן הגדול, שושנה דמארי ואורחים אחרים - חלום ממש. שרנו את שירי ארץ ישראל וערד היפה, התקיימנו בכבוד, שילמנו מסים עד לפרוטה האחרונה".
לאט לאט, בעיקר בזכות פסלי הבובות, הפכו השניים לשם דבר בארץ ובעולם. הם הציגו את עבודותיהם בארה"ב, בשווייץ, באוסטריה, באיטליה ובמדינות אחרות, וזכו לביקורות נלהבות. בנוסף, ניהלו גלריה מצליחה והפכו למוסד תרבותי מרכזי בערד - "הסטודיו לציור ולאמנות של מירי ואדי", שבעירייה מאוד התגאו בו.
בשנת 2003, כשהסטודיו של מירי ואדי היה במרכז העיר, פתחו השניים תערוכת ציורים בת יומיים, הזמינו את התושבים ואת אנשי העירייה, וכתבו על יריעת בד: "ברוכים הבאים לתערוכת ציורי הילדים".
אוי, נדהמו בעירייה, איך ייתכן שהוצב שלט ללא רישיון? איך הרשו לעצמם העבריינים המסוכנים האלה לנהוג כך? בעירייה גמרו אומר ללמד לקח את "מפירי החוק", הטילו עליהם קנס של כמה מאות שקלים ודרשו מהם לשלמו עד תאריך מסוים.
לרוע מזלה של מחלקת הפיקוח, ראש העיר דאז, בצלאל טביב, נכח באירוע ולא הבין איך אפשר לכנות את יריעת הבד הזמנית שילוט בלתי חוקי. הוא היפנה את האמנים למחלקה המשפטית לביטול הדו"ח, ושם נאמר להם: אל תתייחסו למכתבים של עורכי הדין, הנושא בבירור, יהיה בסדר. עוד נחזור ליריעת הבד הזאת. אבל זאת היתה תחילתם של ייסורי איוב של משפחת שרוסטר - שרשרת אירועים הזויה, שתשתרע על פני שנים.
בשנת 2005 החליט טביב להעתיק את רובע האמנים למקום אחר. "רציתי לשקם אזור תעשייה שומם המרוחק ממרכז העיר, שבו היו האנגרים ואולמות נטושים שהפכו לחממת פשע, סמים וזנות", מספר טביב. "אמרתי לעצמי, למה שהאזור הזה יישאר הרוס, עזוב ודחוי?
"למה לא לשקם אותו, בתיאום עם חברת מבני תעשייה, שחלק מהמבנים המוזנחים הם בבעלותה? למה שלא אקים שם קריית אמנים חדשה, שתהפוך את האזור המת למקום חי, פורח ואטרקטיבי?"
הרעיון שלו היה שחברת מבני תעשייה לא תגבה מהאמנים שכר דירה במשך שלוש שנים, ואחר כך תסתפק בשכר דירה סמלי. העירייה, מצידה, תפטור את האמנים מדמי ארנונה למשך חמש שנים, והאמנים ישפצו את המבנים בכספם.
טביב הצליח לשכנע כמה בעלי גלריות לעבור למקום החדש וניסה את מזלו גם אצל בני הזוג שרוסטר. אלה דחו אותו באדיבות: "אנחנו מקיימים חוגים במרכז העיר, שאליהם מגיעים הילדים ברגל", אמרו. "אם נעבור, נאבד אותם ונישאר קירחים מכאן ומכאן".
למרות זאת, הם נסעו לרובע החדש, לראות את המבנה שיועד להם. "ראינו מקרוב מה מציעים לנו, והבטן התהפכה", אומרת מירי. "קטסטרופה. אולם גדול, שלא נזקקנו לכל שטחו, שהיה הרוס ומפורק - בלי חיבור לתשתיות מים וחשמל, בלי חלונות, בלי דלתות ובלי צבע. מי ששדד אותו, מהצנרת ועד הגג הפרוץ, עשה עבודה יסודית.
"זו היתה חורבה, שהזוהמה שלטה בה, ושומר נפשו ירחק ממנה. השבנו לטביב בשלילה, ולשבחו ייאמר שהוא קיבל זאת בהבנה".
אלא שאז נבחר ראש עירייה חדש, מוטי בריל, ובפגישות עם מירי ואדי על כוס קפה ועוגה בביתם ובלשכתו חזר על ההצעה של טביב, בשינוי אחד: במקום פטור מארנונה לחמש שנים, הם יקבלו פטור לשלוש. "שאלנו מה יהיה אחר כך, והוא ענה: 'נמדוד לכם שטח מסחרי קטן, זה שבו תפעל חנות המכירות שלכם (כ־15 מ"ר), ורק עליו תשלמו'".
גם הפעם השיבו מירי ואדי בשלילה. הם הסבירו לראש העיר שאין להם משכורת ואין להם פנסיה, ואם יאבדו את חוגי הילדים והנוער, יישארו בלי הכנסה קבועה. השקעה של מאות אלפי שקלים בשיפוץ המבנה הענק תיאלץ אותם לשבור את כל חסכונותיהם ותעמיד אותם בסכנה קיומית.
בריל לא השתכנע. לא תוכלו להישאר ברובע הישן, אמר לבני הזוג, כל האמנים האחרים כבר עברו. אתם אמנים בינלאומיים, ואנחנו רוצים אתכם שם. אנחנו רוצים לחזק את קריית האמנים החדשה ולהפוך אותה למרכז תיירות.
מכבש הלחצים של העירייה לא נשא פרי. מירי ואדי לא השתכנעו. בוקר אחד הם גילו שאלמונים פרצו לסטודיו שלהם, יד נעלמה עקרה את התריסים מחלונות הסטודיו, ויד מסתורית אחרת שברה את קירות האזבסט. "מה שלא קרה 30 שנה, קרה לפתע עכשיו", אומרת מירי.
הם תהו מי לעזאזל מתנכל להם כך, וכעבור כמה ימים, בשעת בוקר מוקדמת, קיבלו את התשובה: ליד הסטודיו שלהם ראו רכב של העירייה ושני פועלים שיורדים ממנו עם מכושים ומנסים לעקור את התריסים החדשים שהתקינו.
"היינו בהלם. רשמנו את מספר הרכב, שאלנו את הנהג מה שמו, ורצנו לעירייה ולמשטרה. נתקלנו בתגובה מזלזלת. אדי החליט לישון בסטודיו עם הכלב שלנו כדי לשמור על המקום, אבל המסר היה ברור: אם לא תעשו מה שאנחנו אומרים לכם, יבולע לכם".
ואז הסכמתם?
"הסכמנו? נשברנו. אבל דרשנו מראש העיר מסמך בעניין הפטור מהארנונה לשלוש שנים. הוא סירב. "אוי", אמר לנו, "אתם כל כך חשדנים. שלושה מוזיאונים כבר פועלים בשטח ולא משלמים. אם לכל פיפס שאני עושה בעיר אוציא אישור בכתב, שום דבר לא יזוז בערד".
"זו טעות מחשב"
"אני הייתי נוכח כשראש העיר אמר להם שלא יצטרכו לשלם את הארנונה", מאשר מי שהיה סגן ראש העיר באותה תקופה, מקסים אוקנין. "הייתי נוכח בדיונים שונים, ואני אומר לכם במפורש - אדי ומירי אומרים את האמת. צריך להצדיע להם, לא לרדוף אותם. הם לא צריכים לשלם מחיר על מחדלים של אחרים".
שבועות ספורים אחרי שאדי ומירי סגרו את הסטודיו במרכז העיר, שברו חסכונות והחלו לשפץ את המבנה שקיבלו, התחיל הסיוט שלהם מול העירייה. כאילו לא סוכם איתם דבר, הם קיבלו פתאום חשבון ארנונה לחודשיים הראשונים בסכום של כ־5,200 שקלים. חשבון ראשון, שלא בישר טובות.
"הלכנו למוטי בריל ואמרנו לו, מה זה צריך להיות?", אומרת מירי. "הוא השיב: 'אל תתייחסו, זו טעות מחשב. אתם לא צריכים לשלם שקל. אמרתי לו, 'מוטי, אני לא אוהבת דברים כאלה. לא מתאים לנו. אנחנו אנשים שאין להם חובות ולא רוצים לחיות בחובות. גם כשהיינו סטודנטים והתקיימנו מגרושים, ממש מהיד אל הפה, לא היה לנו מינוס בבנק'.
"בריל ניסה להרגיע אותנו, אבל החשבונות המשיכו להגיע".
הפסלים מירי ואדי שרוסטר (מימין) ליד סידרת הבובות החדשה בהשראת מגילת אסתר // צילום: דודו גרינשפן
מירי ואדי חזרו להתדפק על דלתות העירייה כי זיהו את הבור שאליו הם עומדים ליפול. ראש העיר ניסה לפתור את בעייתם על ידי סיפוחם למתנ"ס העירוני, כפי שנעשה עם הגלריות האחרות, וכך לבטל את תשלומי הארנונה. ניסה וזמן מה גם הצליח.
עד שבדצמבר 2007 נאלץ לעזוב את תפקידו, ואת מקומו תפס יו"ר הוועדה הקרואה שמונתה בערד, רו"ח גדעון בר לב. "בר לב הוא מקצוען", אומר גורם בעירייה, "הוא ידע שאין מצב שמאפשר פטור מתשלום ארנונה לאמנים (אלא בשלבי שיפוץ, כשהמבנה אינו מאויש ואינו פועל). לכן הוא ביטל את הקומבינה של המתנ"ס, חיפש דרכים למלא את הקופה והקפיד על כללי מינהל תקין.
"אבל גם הוא נזהר לא למוטט את בעלי הגלריות. הוא נפגש איתם, הבין מה מצבם ומי סיבך אותם, ונמנע מלגרור אותם לבתי המשפט. אפילו הוא, הטכנוקרט לכאורה, הבין כמה חשוב להציל את מוסדות התרבות של ערד" .
אלא שבר לב בא לתקופה קצרה יחסית וכאשר זו הסתיימה, באפריל 2010, נבחרה לראשות העיר טלי פלוסקוב, אז נציגת "ישראל ביתנו" (והיום חברת כנסת מטעם "כולנו"). פלוסקוב לא רק שלא העמידה במקומם כמה בכירים בעירייה, שעוד לפני כניסתה מיררו את החיים למירי ואדי - היא העניקה להם רוח גבית.
כך, לדוגמה, הגיע לבני הזוג באחד הימים מכתב ממחלקת הפיקוח בעירייה, שעל פיו נולד בביתם עוד חדר בגודל 9 מ"ר. נולד במוחם הקודח. אם לא תהרסו את החדר מייד, הובהר לאמנים, תקבלו קנס.
נבוך מהמכתב צילצל אדי לאנשי הפיקוח ואמר להם בציניות: אם אתם לא מגיעים מייד, אבל מייד, אני מקפל את החדר החדש שלנו ומחביא אותו. בתוך כחצי שעה הגיע למקום צוות פקחים נועז, ערך בדיקות ומדידות, וכעבור שבועיים נשלח מכתב: מצטערים, אין שום חדר נוסף. הכל בסדר.
בחזרה ליריעת הבד
זוכרים את יריעת הבד מ־2003? דרישות התשלום בגינה המשיכו לזרום אל בני הזוג שרוסטר. יום אחד בתחילת ינואר 2012, בעשר וחצי בערב, דפק שליח על דלת דירתם ומסר להם מעטפה. ה"עבריינים" הוזמנו לבית המשפט בגין החוב, שצמח ל־5,000 שקלים.
לנוכח עקשנותם רבת השנים של השניים לא לשלם על שילוט שלא היה קיים, החליטה העירייה לנעוץ בהם את שיניה, ובשיא חוצפתה עיקלה את חשבון הבנק של אביו הזקן של אדי. היא הפכה את האיש, חולה לב חסר אמצעים, לבן ערובה שלה, וסחטה באמצעותו 5,000 שקלים מבנו. האב הזקן נפטר בינתיים, מבלי שיבין על מה ולמה נהגו בו כך.
הדרישות לתשלום אגרות שילוט על שלטים שאינם קיימים חזרו על עצמן גם בקריית האמנים החדשה. פעם דרשה העירייה 2,000 שקלים, פעם 560 שקלים, פעם סכום אחר - השריפים מהעירייה ניסו לחלוב את בני הזוג חסרי האמצעים, ואלה הדפו אותם בשארית כוחותיהם.
הניחו לנו, ביקשו האמנים, תנו לנו לחיות ולעבוד בשקט. אבל בעירייה לא הניחו להם. עכשיו הגיע תורם של אנשי התברואה והשירות הווטרינרי להציק להם. הם איימו על בני הזוג בהליכים משפטיים, בטענה שכלבם לא חוסן. הנה סוף סוף נתפסו הפושעים בקלקלתם ואפשר יהיה אולי לבוא איתם חשבון - כלומר, להטיל עליהם קנס כבד.
היתה להם בכל זאת בעיה: הכלב, שהם דאגו כל כך לשלומו ולשלום הציבור, מת כבר כמה שנים לפני כן. בעיה קטנה נוספת: בני הזוג דיווחו כדת וכדין לעירייה על מות יקירם.
שוב התחילה התרוצצות, שוב שיחות טלפון, שוב אי נעימות גדולה, שהסתיימה בהודאה של העירייה: טעינו, אתם צודקים. הכלב שלכם באמת מת. מצאנו את הודעת הדיווח שלכם.
ואז באה גזירה חדשה מהעירייה: דרישה להחלפת פחי האשפה של הזוג שרוסטר מפחים שחורים לירוקים, מפח משפחתי קטן לפח גדול בהרבה. קנס של 475 שקלים הוטל עליהם, עד שהם הוכיחו שגם לשכניהם יש פחים מהסוג הישן, והם לא נדרשו להחליפם. למה? ככה. שוב נאלצה העירייה לסגת.
אבל התברר שזה היה רק הפרומו של המושכים בחוטי הרוע בעירייה. בשלב מסוים טיפסו הידיים הנעלמות מדרגה, וניסו לפגוע ישירות במטה לחמם של בני הזוג. זה קרה כאשר ילדי גנים, תלמידי בתי ספר ואנשי הוראה רבים נשלחו למוזיאון לסיורים לימודיים, והעירייה התבקשה לשלם עבורם סכום שהצטבר ל־13 אלף שקלים. אנשיה של פלוסקוב סירבו לשלם, אף שידעו שהחשבון נכון, ושמירי ואדי זקוקים נואשות לכסף.
בעירייה ידעו שזאת הבטן הרכה של בני הזוג והמשיכו לפגוע בפרנסתם. בפליירים שחולקו למבקרים בעיר בחגים נשמט באורח פלא היהלום שבכתר - מוזיאון הבובות. המוזיאון הועלם מהפרסומים העירוניים, כאילו מישהו בצמרת העירייה החליט להוציאו להורג.
הרוע הזה שבר עם הזמן שיא נוסף. "בקיץ 2012 הגיע אלינו נציג בכיר של העירייה", מספר אדי. "הוא אמר לנו: 'אני מביא לביקור במוזיאון קבוצה של מקבלי החלטות מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל. זה ביקור חשוב מאוד, כי אלה אנשים שמביאים תרומות, עיתונאים וחסויות. אתם חייבים להראות להם את המוזיאון'.
"שאלנו אם האורחים ישלמו דמי כניסה, שהרי זו פרנסתנו היחידה כיום, והאיש ענה שהם לא משלמים לאף אחד, אבל כדאי לנו שהם יידעו על המוזיאון הייחודי שלנו. שיכירו אותו.
"בתחילת ספטמבר הגיע אוטובוס עם קבוצה גדולה של אנשים, וערכנו להם סיור במוזיאון עם הסברים. אחרי שהם התפעלו ובירכו, שאלתי אותם, מה התפקידים שלכם במשרד לפיתוח הנגב והגליל? הם השיבו: אנחנו עובדי ניקיון, עובדי תחזוקה, חשמלאים, פקידות ומזכירה.
"הבנתי מה קורה כאן, ובכל זאת שאלתי: איך אתם יכולים לעזור לנו? הם ענו שהם לא יכולים, שאין להם קשר לזה. סיפרו שהם נמצאים כאן במסגרת גיבושון של יומיים, ושהבטיחו להם ביקור חינם במוזיאון הבובות. אמרו שבאמת נורא יפה כאן, ותודה על האירוח הנפלא".
העירייה עשתה עליכם סיבוב?
"ממש כך. הרגשנו שגנבו לנו את הקניין, את האנרגיות, את הפרנסה. נטעו בנו אשליה שהנה, למשרד לפיתוח הנגב והגליל אכפת מהפריפריה, והתברר שלא.
"כשהתרעמנו על מה שקרה, במיוחד אחרי שהתברר שבמוזיאון אחר בעיר האורחים כן שילמו, רמזו לנו לא לפנות לתקשורת ולא לעשות מזה עניין, כי זה עלול לפגוע בנו בעתיד".
השופט ששאל עדה: את זונה?
כמו לא היה די בייסורים עד כה, בפברואר 2012 נחתה על בני הזוג מכה נוספת: אלמונים פרצו בלילה למוזיאון ושדדו את כל פסלי הברונזה של אדי, ובהם "ציפור האש", פסל עשוי ריקועי נחושת בגובה 3 מטרים, שעליו עבד שנתיים. השווי הכולל של היצירות שנגנבו הוערך במאות אלפי דולרים, אבל הפורצים חובבי הנחושת לא הסתפקו באוצר הזה. הם גנבו גם את כל כלי העבודה וחומרי פיסול יקרים.
"היינו בהלם", מספרת מירי, "מפעל חיים של 40 שנה שנוצר בעמל ובאהבה נגזל מאיתנו. ישבנו בבית מוכים ושבורים, כשאינסוף אנשים, בהם ראשי עיריות, חברי כנסת, אנשי משרד החינוך ואנשי תרבות ואמנות באים לנחם אותנו ולתמוך בנו. מי לא באה ואפילו לא טילפנה? ראש העיר טלי פלוסקוב".
אפילו לא טלפון מטעמי נימוס?
"כלום. אולי לא היה לה נעים, כי בדיוק באותה תקופה החליטה העירייה לתבוע אותנו על כספי הארנונה שאנחנו חייבים לה לטענתה מהשנים 2012-2006. הסכום שהיא דרשה היה כ־300 אלף שקלים בקירוב - סכום שרירותי, מנופח, שאיתו נאלצנו להתמודד בבית המשפט באמצעים הדלים שלנו וכצפוי הפסדנו".
איך הגיעה עיריית ערד לסכום הזה? בקלות. ראשית, היא דרשה ארנונה בשביל שטח של 875 מ"ר, אף שהמוזיאון משתרע רק על 600 מ"ר - כלומר ניפחה את שטחו בשליש בקירוב. שנית, היא סירבה להכיר בהסכם של האמנים עם המתנ"ס על פי מתווה ראשי העירייה הקודמים, יזמי קריית האמנים, או להודות שאם מישהו לא היה בסדר - אלה ראשי העיר שחרגו מסמכותם.
העירייה אף סירבה לפטור את האמנים מארנונה על התקופה שבה נמצא הבניין בשיפוץ ולא היה ראוי לשימוש, ואפילו על התקופה שבה טרקטור עירוני פגע בשגגה בקיר תומך ומהנדס העיר הוציא למבנה צו סגירה. הקיר שנפגע נזקק לחיזוקים, ובמשך שנה הושבת המוזיאון עקב סכנת קריסה.
והשיא: אף שאדי, כנכה צה"ל, זכאי להנחה של 66 אחוזים בתשלומי הארנונה - העירייה סירבה להעניק לו אותה. המושכים בחוטי הרוע הגיעו גם למקום הזה.
רגע לפני שנפל הפור, נפגשה ראש העיר פלוסקוב עם בעלי גלריות, ובהם אדי ומירי, והסכימה ללכת לקראתם בעניין חובם לעירייה - בתנאי אחד: שכל מה שייסגר בינם לבין העירייה יישאר סודי. כלומר, שבין כל בעל גלריה לבין העירייה ייחתם הסכם סתימת פיות.
חלק מהאמנים הסכימו. מירי ואדי סירבו. הם טענו שמדובר בכספי ציבור, ולציבור יש הזכות לדעת מה נעשה בהם. כך מצאו את עצמם נגררים לבית משפט השלום בבאר שבע, לאולמו של השופט ישעיהו טישלר, שאליו פנתה העירייה בהליך סדר דין מקוצר.
בצלאל טביב, שהעיד במשפט, נסוג מעט מהדברים שאמר בזמנו לבני הזוג. השופט סירב בתוקף לאפשר לאדי ולמירי להעלות לדוכן עד מרכזי מטעמם, מקסים אוקנין, שראה ושמע הכל בזמן אמת וכתב תצהיר מפורט. "אני יודע שהעירייה התעמרה בהם בתקופת פלוסקוב", אמר לנו אוקנין. "אני חושב שזה נבע מסירובם לחתום על היעדר תביעות".
השופט נימק את חסימת העד בתירוץ שתצהירו הוגש בשלב הסיכומים. כלומר, הפרוצדורה היתה חשובה יותר מהירידה לחקר האמת. עם זאת, השופט הוסיף כי התצהיר שקרא ולא קיבל כראיה אינו מספק ראיה מכרעת לכך שניתנה "הבטחה שלטונית".
למה בדיוק זו לא ראיה, כשאוקנין מצהיר בשבועה על מה שהיה, ומוכן לעלות לדוכן העדים ולהיחקר? ככה. השופט כתב כי בכל מקרה, גם אם ניתנה הבטחה שלטונית, היה פוסק לטובת העירייה, כי הפטור לא היה חוקי. חיפשנו אמירה של כבודו בעניין התנהגות העירייה בכלל, או אמירה ערכית אחרת בפרשה, ולא מצאנו.
כעבור שנה ישב השופט טישלר בדין במשפט אחר. השופט הרגיש והשקול, חורץ הגורלות, פנה לפתע לאחת העדות במשפט ושאל אותה: "תגידי, את זונה? סתם רציתי לדעת". האמירה הזאת עלתה לו בכיסאו. הוא נאלץ לפרוש מכס המשפט.
למירי ולאדי זה לא הועיל כמובן. ערעורם נדחה על ידי השופט המחוזי יעקב פרסקי, אם כי הוא דווקא גילה אמפתיה למצבם. בניגוד לטישלר, שחייב אותם בהוצאות משפט של 5,000 שקלים, קבע פרסקי כי "לאור נסיבותיו של המערער, איני מוציא צו להוצאות".
פסל הברונזה דון קישוט, שיצר אדי שרוסטר // צילום: דודו גרינשפן
הסיכוי האחרון
מאז פסק הדין, שבני הזוג אינם מסוגלים לעמוד בו, הגישה נגדם העירייה תביעה כספית נוספת להחזרת חובות ארנונה, הפעם לשלוש השנים האחרונות, בגובה 150 אלף שקלים. התביעה הזאת עומדת להתברר בשבוע הקרוב בבית משפט השלום בבאר שבע.
אילו נהגה עיריית ערד בבני הזוג ביושרה ועל פי החוק וכללי הצדק הטבעי, היא היתה מוותרת על הריביות הרצחניות ומסתפקת בסכומי ארנונה נטו. היא היתה מנכה מהם כדין את תשלומי הארנונה ששולמו לה במשך שנים תמורת החנות, מכבדת את זכאותו של אדי להנחה כנכה צה"ל ומזכה אותם ביתר ההקלות. אילו נהגה כך, הסכום היה צונח במקרה הרע לעשרות אלפי שקלים בלבד. במקרה הטוב, אפילו זה לא. בדקנו, עשינו חשבון - זה לא מסובך.
נכון לעכשיו, מתנהל משא ומתן בין בני הזוג לבין ראש העיר הנוכחי, ניסן בן חמו, שהביע נכונות לסייע להם. בן חמו, שלא בישל את הדייסה הזאת, מבין שנגרם כאן עוול נורא למייסדי המוזיאון, וצריך לתקן אותו.
האם יפגין מנהיגות ויעשה זאת? האם יצליח להתגבר על כוחות הרשע בעירייה? האם ברגע האחרון ייעצר המשפט, יימצא הסדר הוגן והשפיות סוף סוף תנצח?
- - - - - - - - - - - - - - - - -
עיריית ערד: דוחים את כל הטענות
עיריית ערד העבירה אלינו לבקשתנו תגובות לשאלות שהצגנו בפרשה. תמציתן: שופט שלום ושופט מחוזי אימצו את עמדת העירייה בעניין כספי הארנונה ומכאן שהכל בסדר; ראש העיר לשעבר, מוטי בריל, הכחיש במכתב לאמנים כי הבטיח להם פטור מארנונה לשלוש שנים כדי שיעברו לקריית האמנים החדשה וישפצו מבנה בכספם; ראש העיר הנוכחי, ניסן בן חמו, הוא החמישי שמתנכל כביכול למירי ואדי שרוסטר, ובכל המקרים אין יסוד לכך. "למרות טענותיהם, ראש העיר הנוכחי נמצא עם בני הזוג בקשר ומנסה למצוא פתרון חוקי, שישאיר את המקום פעיל ובעל יכולת עמידה כלכלית".
בעניין הריביות הרצחניות שהטילה העירייה על החוב של בני הזוג טוענת העירייה: "הריביות אינן חלק הארי של החוב. בנוסף, לחייב הוצעה הנחה משמעותית מאוד, אבל הוא ממשיך להערים קשיים ולא מסכים לה".
ועוד: "אין לבני הזוג חוזה עם המתנ"ס, הם אינם גוף החוסה תחת המתנ"ס, המתנ"ס הפסיק לקבל פטור מארנונה כבר ב־2007. העד מטעם הזוג, בצלאל טביב, אישר בחקירתו בבית המשפט כי אין פטור למתנ"ס ואין פטור לאמנים".
קראנו ושאלנו שאלה חוזרת: מדוע טוענת העירייה שלא היה חוזה עם המתנ"ס, אף על פי שהיה חוזה כזה, ואף ראינו אותו? הפעם לא קיבלנו תשובה.
לשאלה מדוע העירייה אינה מתקנת את המדידה השגויה של שטח המוזיאון לצורכי ארנונה (875 מ"ר במקום 600 במציאות) היתה התשובה: "בדיקתכם שגויה. מדובר על חיוב של הנכס בתוספת חיוב של קרקע תפוסה".
כיוון שהיינו במקום וצילמנו, ואין שום קרקע תפוסה - ביקשנו להבין היכן בדיוק נמצאת הקרקע התפוסה המסתורית. לא קיבלנו תשובה.
ועוד שאלנו: מדוע, לדעת העירייה, האמנים אינם זכאים לפטור מארנונה לתקופה שבה מהנדס העירייה הוציא צו סגירה למוזיאון (הוא היה סגור במשך שנה) בגין פגיעה קשה שגרם טרקטור של העירייה בשוגג לאחד הקירות התומכים של המבנה? לא קיבלנו תשובה.
√ ח"כ טלי פלוסקוב, נציגת המפלגה החברתית "כולנו", בחרה לא להשיב לשאלות שהצגנו לה, בנימוק ש"הנושא נמצא בבית המשפט ואינני רוצה להתערב בהליכים משפטיים".
√ ראש העיר לשעבר, בצלאל טביב, אישר בשיחה איתנו את עיקר העובדות בעניין ההבטחות שניתנו למייסדי מוזיאון הבובות והלחצים שהופעלו עליהם לעבור לקריית האמנים החדשה. "אני נחרד מהאפשרות שהמוזיאון הזה, שהביא ומביא כבוד רב לערד, ייסגר עכשיו בלחץ העירייה. אסור שזה יקרה, זו תהיה אבידה גדולה לעיר".
√ ראש העיר לשעבר, ד"ר מוטי בריל, קיים איתנו שיחת רקע, אך לא הסכים למסור תגובה מטעמו. במכתב ששלח בשעתו לאדי ומירי שרוסטר הוא טען כי מעולם לא הבטיח להם פטור מארנונה לשלוש שנים ו"אין סיכוי שתקבלו פטור כזה". אולם באותו מכתב הוא היפנה אותם אל "ההסדר עם המתנ"ס", כדי שיקבלו את הפטור.
√ שרת התרבות, מירי רגב, שהאמנים לא הצליחו להגיע לשיחה איתה, מסרה: "מייסדי המוזיאון לא הגישו מעולם בקשה לקבל תמיכה מהמשרד, אבל בשל המצוקה האנושית שאליה הגיעו, לפנים משורת הדין, החליט המשרד לסייע להם ופנה לראש העיר. מר בן חמו הבטיח להושיט להם עזרה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו