1. "מקס הזועם: כביש הזעם" שלושים שנה אחרי "מקס הזועם וכיפת הרעם", שב הגאון האוסטרלי המטורף ג'ורג' מילר לשממה הפוסט־אפוקליפטית ויצא משם עם "כביש הזעם" - סימפוניה פסיכוטית ופאנקיסטית של אבק, גריז ודם שנכנסה באופן מיידי לאגף הקלאסיקות. לא תמצאו כאן עידון. מה שכן תמצאו כאן הוא אמן קולנוע בן 70 שמוציא את החזון האפל, האמביציוזי והפמיניסטי שלו לפועל על הקנבס הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת. חמוש בתסריט מצויר (סטוריבורד) שיצר במשך יותר מעשור, ובעזרת שילוב מבריק בין טכניקות אולד־סקוליות לטכנולוגיות דיגיטליות, מילר בורא על המסך עולם קודר וניהיליסטי, שנראה כמו חלום רטוב של דת'־מטאליסט נורבגי. והאקשן? איזה אקשן. אלוהים אדירים. סרט השנה, ללא מתחרים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
2. "אחותנו הקטנה" אהבות, אכזבות, תהיות וחשבונות נפש - ארבע האחיות שעומדות במרכז "אחותנו הקטנה", יצירת המופת האופטימית והיפהפייה של הבמאי היפני הירוקאזו קורה־אדה, חוות את כל אלה. אלא שהנדיבות שלהן ממקמת את מאבקן הסיזיפי והיומיומי במציאות אלטרנטיבית נעימה, הרחוקה שנות אור מדאעש ומדומא. מציאות מנחמת של אמפתיה ועזרה הדדית, שבה אין מקום לקנאה וליריבות. החיים קשים ומלאי עצב ומוות, אבל "אחותנו הקטנה" מזכיר לצופיו שהם גם יפים לא פחות מפריחת הדובדבן.
3. "הגננת" השפה הקולנועית של נדב לפיד אינה דומה לשפתו של שום יוצר אחר, ואופני ההסתכלות שלו על המציאות המורכבת שלנו מאתגרים ומעוררי מחשבה. בסרטו העלילתי השני - שעוסק במערכת היחסים האובססיבית שנרקמת בין גננת בורגנית וחובבת שירה לבין אחד מילדי גן, שמתגלה כמשורר מחונן - הוא מציב את השירים של אוהדי הפועל תל אביב לצד שירים של ויזלטיר, לסקלי ואיתן נחמיאס־גלס. הוא ממזג בין חיילים רוקדים לבין היפסטרים רוקדים, בין צ'ט בייקר לליידי גאגא, בין ערב הקראת שירה לבין נימפה שעולה מהים. כל אלה מניבים קולאז' אור־קולי מרהיב, מפעים ומעורר מחשבה שמפליא לשקף את הרגע התרבותי־חברתי־פוליטי המדכדך שבו אנו לכודים.
4. "את לי לילה" פיצ'ר הביכורים הבלתי נשכח של אסף קורמן הוא דרמה קאמרית בעלת עוצמה רגשית נדירה, שעוסקת במערכת היחסים הסימביוטית של שתי אחיות - חלי (לירון בן־שלוש, שגם כתבה את התסריט) וגבי (דאנה איבגי), שסובלת מפיגור שכלי. קורמן עושה נפלאות של ממש עם שחקניותיו. בן־שלוש מגלמת את חלי בנוקשות עיקשת שמתובלת ברגעים קטנים ומשכנעים של אינטימיות ומבוכה. איבגי, לעומת זאת, מגישה את אחת מתצוגות המשחק הכי שוברות לב שנראו אי־פעם בסרט ישראלי. האופן הטוטאלי וחסר העכבות שבו היא נכנסת אל דמותה של גבי מניב תצוגה חשופה ולא ראוותנית. זוהי הופעה פיזית אדירה שנצרבת בתודעה מייד. הופעה שלרגע לא נראית כהופעה.
5. "מידות רעות" סרטו של פול תומאס אנדרסון, המבוסס על רומן של הסופר האמריקני האגדי תומאס פינצ'ון, הוא קומדיית סטלנים בלשית ודברנית שממשיכה במסורת ארוכה של תעלומות קונספרטיביות, אווירתיות ודמויות מבוך, הכוללת סרטים דוגמת "שלום לנצח", "השינה הגדולה" ו"ביג לבובסקי". במילים אחרות, פרטי התעלומה שעימה מתמודד הבלש המסטול שלנו (חואקין פיניקס המושלם) חשובים פחות משלל הדמויות שנקרות בדרכו בשעה שהוא מנסה לפתור אותה. "מידות רעות" הוא אולי סרט נוסטלגי ופרנואידי שעוסק בהנגאובר האדיר שעימו התמודדה האומה האמריקנית בסוף שנות ה־60, אך אין בכך לומר שהוא אינו רלוונטי לנעשה בימינו. הכוח עדיין משחית, המשחק עדיין מכור, וכל שנותר מהחלום האוטופי, בסופו של דבר, הוא הגעגוע למי שהיינו כשחלמנו אותו.
6. "לוויתן" סרטו של הבמאי הרוסי אנדריי זוויאגינצב מגולל סיפור על־זמני על מלחמתו המייאשת והאבודה מראש של האדם הקטן - במקרה זה מכונאי רכב ששמו קוליה - נגד האכזריות הרנדומלית של היקום. למרות אורכו של הסרט (שעתיים ועשרים דקות), "לוויתן" אינו גורר את רגליו לרגע. התסריט האינטליגנטי והחריף, שספוג בליטרים רבים של וודקה ובלא מעט הומור שחור, מניח את הצופים בתוך זירת ההתרחשות כאשר האירועים כבר נמצאים בעיצומם. המהלך העלילתי הטרגי ורב־התפניות, שאותו מקדם הסרט בסבלנות ובאפקטיביות עילאית, מציב את קוליה בין עולם האמונה לעולם העובדות ומניב יצירה עשירה ועוצמתית במיוחד.
7. "הקול בראש" "הקול בראש" של אולפן האנימציה המהולל פיקסאר הוא פצצת רגש מזככת נפש, שכוללת מספר חסר תקדים של שיאים אמוציונליים מורכבים וממיסים. אם אין בכך די, הרי כל המאפיינים היצירתיים שגרמו לכם להתאהב בתוצרת של פיקסאר מלכתחילה - הסטייל, ההומור, התעוזה, האינטליגנטיות והקצב הגבוה - נוכחים גם הם בתמהיל. והשילוב המופלא הזה, בין העטיפה לתוכן, בין הגימיקים למהות, בין השטותניקיות לעובדות המבאסות של החיים, בין הצחוק לדמע - מניב סרט הומניסטי מתוק וחכם שגם הדורות הבאים יתמוגגו ממנו.
8. "עד קצה הזריחה" סרטו התיעודי המינימליסטי והאינטימי של סילבן ביגלאייזן, שזכה בפסטיבל דוקאביב האחרון, הוא פרידה מרגשת של בן מאמו. בסביבה מבוקרת ומעוצבת בקפידה, שמצולמת בשחור־לבן ואינה מכילה שום אלמנט שעשוי להעיב על האווירה, יושב הבמאי עם אמו בת התשעים ומשהו וממתין למוות שיגיע. פניה חרושות קמטים, הצלילות שלה באה והולכת, והיא יודעת שהסוף קרוב. אך היא עדיין נאבקת (ומעשנת סיגריה אחר סיגריה), כפי שעשתה במשך כל חייה. הבן שר לאמו שאנסונים ומכין לה אוכל. הם מצחיקים זה את זה ומחזיקים ידיים. ולמרות הסיטואציה הקודרת, הסרט אינו נזקק לכל מאמץ כדי להיות מרגש ופיוטי. זהו סרט קטן וחסר כל סנטימנטליות, שנכנס אל תוך הלב ואינו יוצא משם.
9. "סיקאריו" "סיקאריו" של הבמאי הקנדי־צרפתי דני וילנב הוא מותחן מצוין שתופס את צופיו מהרגע הראשון ולא משחרר. במרכז העלילה ניצבת קייט (אמילי בלאנט), סוכנת FBI אידיאליסטית ונאיבית שחוברת לשני "סוכנים" מניפולטיביים (ג'וש ברולין ובניסיו דל טורו) כדי להיאבק בקרטלי הסמים המקסיקניים. הסרט הוא למעשה שרשרת אחת ארוכה של סיקוונסים מורטי עצבים, שבמהלכם וילנב אינו מאבד פוקוס לרגע. ככל שהסרט מתקדם, כך מתעצמת תחושת הסכנה וכך הופכים פרצי האלימות לפתאומיים יותר ולמחרידים יותר. "סיקאריו" מוכיח מעל לכל ספק שבמלחמת הסמים שמתרחשת על גבול ארה"ב־מקסיקו רק הרעים באמת יכולים לשרוד. וגם אז, בקושי רב.
10. "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" מבחינה קולנועית, ל"הכוח מתעורר" אין מקום ברשימה הזאת. אך כאשר חושבים על החוויה המתקנת האדירה שהוא סיפק לעשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם (כולל לכותב שורות אלה), התמונה משתנה. הפרק השביעי בסאגה הבין־גלקטית, שאותו ביים ג'יי.ג'יי אברהמס, אולי אינו מגיע לרמה של הטרילוגיה המקורית, אך הוא מספיק מצחיק, מרגש ומלהיב כדי שנסלח לו על כך. יתר על כן, האופן שבו הוא מסתיים מותיר ציפייה גדולה לגבי המשך הדרך - וזהו ככל הנראה ההישג הגדול ביותר שלו. יש כאן נשמה. יש כאן הומור. ויש כאן סרט מאוד מושקע, ומאוד מטופש, שמסרב לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. מה עוד אפשר לבקש?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו