לאה שבת עוקבת אחרי העט שלי, המרפרף במהירות על הדף ורושם את המילים הצרודות והמחפשות שלה. "את כותבת בדיוק-", היא שואלת, "תעשי לי טובה. אל תייפייפי אותי ואל תתקני לי. תכתבי מה שאני אומרת. אחרת זה יוצא עוד שקר".
כשהיא מגיעה לראיון, בשמלה רחבה ופשוטה, נעלי התעמלות ופנים חפות מאיפור, הדבר הכי רחוק ממנה הוא שקר. אין ספק שהדיווה הנפלאה בעלת הקול החם והעמוק עשויה מחומרים אמיתיים. "מייק-אפ עושה לי פריחה ופלאשים של מצלמות עושים לי מצמוצים", היא מנסה להתחמק מהצילומים לכתבה. אין לה סטייליסט ולא מנהל אישי. היא לימדה את עצמה לנגן בגיטרה בגיל 10, מעולם לא לקחה שיעור אחד במוסיקה או בפיתוח קול, והיא אפילו לא יודעת לקרוא תווים. נטולת פוזה ומעצבי תדמית, זמרת הנשמה הענקית הזאת רחוקה שנות אור ממצעד זמרות האינסטנט והפלסטיק שכוכבן דורך לרגע ונעלם. את לאה שבת לא תמצאו בעמודי הרכילות.
20 שנה היא מצליחה לגעת בקהל, לקטוף בשבילנו חתיכת שמיים ולפתוח שערים נעולים בקול סדוק ומלא חמלה - אבל ההצלחה הגדולה עוד לא הגיעה. לא פרס אקו"ם, לא קיסריה, לא אלבומי זהב. "כן, יש איזה ענן של שפע שאני מחכה שייפתח. אני רוצה שהמעצורים ייפלו. יש לי חלום על הצלחה, אני לא מתביישת להגיד את זה, אבל זה חייב להתממש עם החלום לגבי שלום עם עצמי. יש עניינים של הנפש, משהו סגור עדיין בתוכי. יש לי מחסומים, יש לי אמונות על עצמי שאני צריכה לנפץ. אני לא יכולה להגיע להצלחה לפני שארגיש בפנים שאני ראויה לה. כשאהיה מחוברת לעצמי באמת, אני אמלא אולמות. אני יודעת שזה יקרה, אבל אני אגיע לזה בדרך המדויקת והאמיתית שלי, בזמן הנכון".
איך יכול להיות שזה לא קרה עד היום-
"קבורים בי דברים שצריכים לצאת, אבל יש פחד שמנהל אותי מבפנים ועוצר אותי כבר שנים. אני קושרת את הדברים בתיקון הנפש שלי, ביכולת לעזוב את העבר. צריך לדעת להכיר את עצמך, לקבל את עצמך. זאת עבודה דינמית. היום יש לי הבנות. אני מתחילה להבין שעד היום האמנתי לדברים ששמעתי על עצמי בילדות, מפוצצת באמונות שקריות ששמעתי על עצמי ודיקלמתי. איך מתוך זה אני יכולה להצליח? בכל אחד מאיתנו קיים ילד קטן שזוכר הכל וזה משפיע על החיים שלו. אנשים חושבים שהם גדלו - וזהו, אין ילד יותר, אבל הילד ממשיך להשפיע וצריך לטפל בו".
כבר בת 53, מגדלת בעצמה ילדה שאימצה לבד בגיל 45 - והילדה הקטנה שבתוכה מסרבת להתפייס. שבת גדלה ביהוד, אחות קטנה למשה (היום נהג מונית), ולשלומי (אין צורך להציג), בת לזוג עולים מטורקיה - אב שעבד במפעל לקופסאות פח ואם עקרת בית. "הייתי ילדה מגניבה. כל הזמן בחוץ, משחקת ג'ולים, כדורגל. עד היום אני אוהבת משחקים. אני יכולה לרדת לשכונה, לשחק כדורגל. זה חלק יקר שנשאר לי. לא נהייתי מבוגרת. אבל יש גם ילדה מפוחדת. ילדה ששמעה דברים, שראתה דברים. ילד צריך לדעת לגדל. יורדת נשמה לעולם, צריך לדעת לכוון אותה, עם גבולות, עם איזון בין דין לחסד, וזה לא היה. להורים לא היה מושג איך לחזק.
"אני לא מאשימה אותם, אבל החלק הזה בתוכי חי וקיים. יש ילדה כואבת, מתחבאת, פוחדת. קרו דברים בבית. אני לא רוצה להיכנס לזה, לא מעוניינת לחשוף, זה נכון ומתאים לכולם. כשאומרים לך משהו בתור ילדה, את מפנימה. אם מתעלמים ממך, את מפנימה את ההתעלמות. אם אמרו לך שאת רעה או מכוערת, את מפנימה שאת רעה ומכוערת. הפנמתי את השליליות הזאת בנפש, את השקרים. היום אני מבינה שאין דבר כזה ילד רע, יש ילד שלא קיבל אהבה".
ובבית הזה גדל גם שלומי, אחיך.
"שורש הנשמה של כל אחד הוא אחר, והדרך של כל אחד שונה. אני אישה, אני רגישה, כל מה שקורה לי משפיע עלי ועושה רושם. חוץ מזה, הוא קיבל מה שהוא קיבל ואני קיבלתי מה שאני קיבלתי".
איך את מרגישה עם ההצלחה שלו, עם הקיסריו-ת שלו-
"אין מה לקנא. אנחנו לא יודעים מה אדם מרגיש בפנים. אנחנו רק חושבים שמה שיש אצל האחר הוא יותר טוב. הוא זמר טוב ששר מהלב וכותב שירים מעולים, והוא עבד בשביל ההצלחה מאוד קשה. רבי נחמן קורא לזה 'זה מעשה שלי, וזה מעשה שלו'. אני לא עומדת בצל של אף אחד. אני לא כינור שני, אני כינור-כינור. אם הענן שלי צריך להיפתח הוא ייפתח, ואם לא - לא".
בכיתה ה' מצאה לעצמה הילדה לאה מסלול המראה אל מחוץ לחוויות הילדות הלא קלות: היא לימדה את עצמה לנגן בגיטרה. מאז פרטה וכתבה, שרה והלחינה, עלתה על במות והפכה לחלק מהפסקול הישראלי. "המתנה שקיבלתי משמיים היתה הגיטרה. בשבילי זו היתה יד מושטת לעזרה, לתפילה, לכנפיים. הרבה שנים זה היה לי טבעי ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות עם זה: פרסום? כבוד? למכור תדמית שמישהו אחר בנה? שאנשים יתעלפו ממני? שהקהל יחשוב כמה הוא קטן וכמה אני גדולה? היום אני יודעת שזה החיבור שלי עם הנשמה שלי, ואני מאמינה שזה פותח לאנשים את הלב ומרפא. אנשים אומרים לי, 'ריגשת אותי, חיברת אותי, ליווית אותי בתקופות קשות'. הטבע של האדם הוא לא להיכנס לכאב אלא לברוח, ואני רוצה להגיד לכל מי שבורח: בוא, קח שירים. תתרגש, תבכה, העיקר שתרגיש משהו. אל תסגור את עצמך בבטון, אל תהיה מנותק. אנחנו אפילו לא יודעים על הניתוק הזה. אני לא שמתי לב אליו עד שהצלחתי להתעורר".
ומה עושים אחרי שמתעוררים-
שבת נאנחת, "בא לי לחיות באמת, לשמוח באמת, לעשות תיקונים אמיתיים. לכאוב באמת. בא לי להיות אמיתית כבר, לא לברוח משום דבר. כשאני עולה על הבמה, כשאני שרה, אני מפנה את זה לשמיים. אני מתפללת. השיר 'חתיכת שמיים' הוא שירת הבקשות שלי. אשכרה חושבת על אבא שבשמיים ואומרת לו: אבא, תעזור לי להפסיק לעשן. אבא, תעזור לי לטפל בעצמי. אבא, אני רוצה זוגיות. אבא, תעזור לי להיות אמיתית. תמיד התפללתי בזמן ששרתי, אבל פעם זה לא היה מודע, היום כן".
מניעה של קליפות
בשנים האחרונות התקרבה שבת לתורתו של רבי נחמן מברסלב. היא לומדת תורה מפיו של הרב ארז משה דורון (שחתום על חזרתו בתשובה של איש הטלוויזיה צבי יחזקאלי), מקיימת חלק מהמצוות, אבל קובעת איתי ראיון במסעדה לא כשרה. "יש לי רצון להיות שם, לשמור שבת, להיות דתייה ממש", היא אומרת, "אבל יש גם מניעה של קליפות מגעילות שמסתירות לי את הדרך. אני במקום של רצוא ושוב (מושג בחסידות המתאר עליות ומורדות; א"ע). כל נפילה מקרבת אותי יותר, אני מחוברת לנשמה של הדברים אבל עדיין לא לכל ההלכות".
יש רתיעה מלעשות את הצעדים האחרונים ולהיות דתייה-
"הבת שלי לומדת בבית ספר ממלכתי-דתי, אבל אנחנו עדיין נוסעות בשבת. יש לי תקופות שאני קוראת את ברכות השחר. אני עושה הכל בקצב שלי, מחפשת את הדרך שלי ביהדות. אני מבינה שיש נשמה גדולה בתורה, אלה לא איסורים סתם. אנשים תופסים קודם כל את האיסורים ביהדות וזה מאיים עליהם, אבל צריך להבין שיש שורש עמוק לכל איסור. אני מתרגשת מההבנה של הלכות שחיטה, יש בהן עומק מטורף".
איפה את מוצאת את ההשפעה של רבי נחמן-
"הדיסק האחרון, 'פניי', היה בהשראתו. הוא פחות הצליח מהאחרים. יכול להיות שהקדים את זמנו, לא בא לי להאשים את העם. אני לומדת טיפול נפשי בשיטה שמבוססת על רבי נחמן אצל שני מורים גדולים, הרב ארז משה דורון וגידי דבוש, נשמות ענקיות שזכו ליכולת הכלה שאין דברים כאלה. נסעתי לציו-ן (קבר) של רבי נחמן באומן שלוש פעמים וחוויתי שם פתיחת לב מאוד גדולה, חמלה, קירבה, אהבה, אמונה.
"הדבר שאני הכי מתחברת אליו אצל רבי נחמן זו ההתבודדות. לצערי אני לא יוצאת אל הטבע, כי אני גרה בבניין דירות בהוד השרון ולא ביער, אז אני מתבודדת כל יום בחדר שלי. לוקחת מחברת, עט ומשקפיים, סוגרת את הדלת ומתחילה לדבר עם הקדוש ברוך הוא. יוצאים שם דברים מדהימים. אני יכולה לשבת שם שמונה שעות, אבל בדרך כלל זה פחות משעה. מה לעשות, צריך לחזור לחיים".
אנחנו צוחקות ורוקדות
והחיים האלה, שהיא צריכה לחזור אליהם, כוללים מלבד עשייה מוסיקלית ועבודה על אלבום האוסף שייצא בקרוב גם גידול של ילדה מתוקה, אנרגטית ומלאת שמחת חיים בת 7.5. "יש לי תחושה שמצאתי משהו אמיתי, גם ברוחניות וגם בגידול של דנה, ושני התהליכים האלה קרו יחד. כמו כל דבר בחיים, גם האמהות באה לי מאוחר", היא אומרת.
את הקריירה המוסיקלית שלה היא התחילה בגיל 30. רק בגיל 45 הפכה לאם כשאימצה את דנה, שהיתה אז בת שמונה חודשים. "אני אמא מבוגרת, זה נכון, אבל לפחות אני יודעת שעשיתי את זה מתוך משהו פנימי ולא שנכנסתי לצורת חיים של עוד מיליוני אנשים כי ככה כולם עושים. יש משהו טבעי בלהיות משפחה, וזה רצון שקיים אצלי תמיד, אבל מה לעשות שזה לא יצא ככה. לפני האימוץ ניסיתי להיכנס להריון בהפריה מבנק הזרע מגיל 40 עד גיל 45 - ולא הצלחתי. אני לא יכולה לדעת למה, יש דברים עמוקים, אבל נראה לי שלא באמת רציתי ללדת. ואז קיבלתי את דנה במתנה. אני כבר 7 שנים איתה, כמו מצלמה עליה: מתפעלת ממנה, מתפעמת ממנה".
איזה מין אמא את-
"נורא נזהרת, אפילו יותר מדי. אני רגישה ברמות על. יש לי מטרה ברורה לא לזרוק עליה את מה שלא שייך לה. אנשים זורקים על הילד שלהם את עצמם כילדים, יש להם כאילו כתובת, ואז הם מתפלאים שיוצא להם ילד מסובך. הדבר שהכי קשה לי באמהות, נפשית, זה איך אני מציבה גבולות. על מה אני מגיבה ועל מה לא. אני לומדת את זה.
"עם כל הדיבורים העמוקים שברוח, שמחה היא דבר מאוד חשוב. גם זמן של השתטות. תמצא לך את המקום להיות שטותי, אחרת תטבע בחבית של בלאגנים. דוד המלך השתטה כמו תינוק ומיכל, שצחקה וליגלגה, נענשה על זה. אני ודנה צוחקות יחד, רוקדות יחד. כשיש לי חופש מהתפקידנות הזאת של להיות אמא, כשאני משתחררת מ'למה עשית, למה לא עשית', יש הרבה שמחה. אם אני יורדת מהמשמר הדמיוני הזה של אמהו-ת אוטומטית, אז אני נמצאת איתה כולי. הבנות בכיתה של דנה תמיד אומרות שהיו רוצות שאהיה אמא שלהן. אני יכולה להבין למה".
הרחבה של התא המשפחתי עולה על הפרק-
"אני מצטערת שאין לי עוד ילד. הייתי רוצה שדנה תגדל עם אח או אחות, אבל פיזית, נפשית, כלכלית, זה מאוד קשה".
וזוגיות?
"הלבד הזה, לא בטוח שזה מתוך בחירה. אולי מתוך מצוקה. כשעובדים עם אנשים כל אחד דוחף את רצונו, ויכול להיות שאני צריכה ללמוד לזהות את מה שטוב גם במה שאחרים אומרים. בחיים הפרטיים אני אומרת שלום ללבד העצוב הזה ומאוד מקווה שאגיע לזוגיות. הרבה זוגות חיים יחד והם בעצם לבד. אני מתפללת לזוגיות שיש בה שיתוף פעולה אמיתי".
אנחנו מסכימות לדלג על שאלות לגבי הזוגיות הישנה עם הזמר והיוצר ארקדי דוכין בשנות ה-90. הצבע הצהוב לא מסתדר איתה. בכלל, קשה להבין איך אדם כמו שבת מסתדר בעולם הבידור האכזר והציני. בשיחה בינינו היא ספונטנית, מלאת אמון, רחוקה מטריקים של יחסי ציבור. על הבמה היא עולה תמיד נקייה, בלי שואו, בלי דימויים. אנשים מחבקים אותה ברחוב. החום והפשטות שלה מהפנטים.
"כששיתפתי פעולה עם זמרים הרגשתי לפעמים את הפער הזה. אני יותר מחפשת, שואלת, מאז שאני מכירה את עצמי. אני תמימה. אין לי סטייליסטים ומלבישות. לא מתאימים לי הדברים האלה, אבל אני גם יודעת שככה העולם הזה עובד ולא בא לי להיות תקועה בבית. זאת לא הנאה גדולה בשבילי להצטלם, להתאפר, לעשות פוזות. אני לא אהיה חלק מהשקר הזה - אבל לפעמים אין ברירה".
כדי להתפרנס היא לא בוחלת במה שנחשב עבור זמרים אחרים כפחיתות קומה ומופיעה בכל מקום שבו מבקשים את קולה. "איך אני מרגישה בהופעות מול ועדי עובדים? עובדת. אין לי הדיבור המעפן הזה, 'את זה אני לא עושה, בזה אני לא נוגעת'. להופיע בחתונה זה זול? זה המעמד הכי מרגש והכי משמעותי בעולם. בר מצווה זה זול? המקום היחיד שאני לא רוצה להיות בו זה לשקר את עצמי".
ותודה לאריתה פרנקלין
את דרכה המקצועית החלה שבת כזמרת ליווי של מתי כספי. אלבום הבכורה שלה יצא ב-1990. במשך השנים הספיקה להוציא שישה דיסקים וגם כתבה והלחינה לא מעט להיטי ענק עבור מבצעים אחרים, שהמפורסם שבהם הוא "רק בגלל הרוח" שהעניקה לאחיה שלומי. לגלי עטרי כתבה והלחינה את "השיר שיביא לך אהבה", שהפך להמנון נשי מובהק. היא יצרה שירים גם עבור נורית גלרון, אפרים שמיר, חוה אלברשטיין, אריק איינשטיין וריטה. נכסי צאן ברזל שפיזרה שבת בנדיבות אצל הזמרים הגדולים וכולנו יודעים לזמזם.
גם השירים שביצעה בעצמה זכו לאהבת הקהל והפכו ללהיטים. מ"גל געגוע" ו"לא זוכרת איזה חורף" ועד "חתיכת שמיים", "רק החיים", "חמניות" ו"תמיד יחכו לך". היכולות הווקאליות האדירות שלה עושות נעים בבטן. המילים משנות אותך. אחרי 20 שנים של הופעות והקלטות היא עוצרת לסיכום ביניים עם אוסף חדש שייצא לחנויות בעוד שבועיים. 11 שירים נלקטו אל סל האסיף הזה, ליטוף לנשמה, מהטובים ביותר של לאה ומהטובים ביותר של המוסיקה הישראלית, ושיר אחד חדש הנושא את שם האוסף, "כל השירים". את השירים בחרה בעצמה, קודם אלה שזכו לאהבתה שלה, ואחר כך אלה שזכו להשמעות מרובות.
הלחנים החמים שנובעים ממנה נכתבים עם גיטרה על הברכיים, בניסיונות חוזרים ועקשניים למצוא את הצליל המדויק. את המוסיקה שלה קשה לדחוף למגירה מובהקת: היא נעה על הרצף שבין מזרחיות למערביות, בין קודש לחול, בין רוק לסול, בין חופי יוון לכנסיית גוספל. ההשפעות הן זמרות נשמה שחורות, מוסיקה ברזילאית וסגנונות בלקניים. היא מציינת את אריתה פרנקלין כאחד ממקורות ההשראה שלה.
מי זאת לאה שבת-
"אולי תפסיקו לנסות למתג אותי? אני הכל ואני כלום".
ובכל זאת, מי זאת לאה שבת-
"לאה שבת היא נשמה טהורה שמעליה יש בניינים של שקרים וקליפות. נמאס לי לחרבש ולחרטט. אני רוצה לחבק את הילדה שבתוכי, לגדל את הבוגרת שבתוכי ולהיות בקשר עם הזקנה שבי, זאת שיודעת. כולנו תקועים בתוך חליפות, תדמיות. לא נהיה פה לנצח. הלוואי שאזכה להשיל מעצמי את כל השטויות. אני מותשת מהמשקלים האלה. די עם הפוזות, נמאס".