דוקטור, תצחיק אותי | ישראל היום

שישבת

דוקטור, תצחיק אותי

ד"ר צחי בן ציון הוא פסיכיאטר ואורולוג, שאוהב להתלוצץ עם חוליו. יאיר ניצני אוהב להתלוצץ בעיקר על עצמו • עכשיו הם משתפים פעולה במופע בידור חדש, שמשלב בין הידע המקצועי של הדוקטור לתסביכים הפרטיים של ניצני
פורסם ב:
0
  • דוקטור, תצחיק אותי
    צילום: 
    מאיה באומל בירגר
מי האמין שברז כל כך קטן מסוגל לעורר כל כך הרבה סיוטים. 35 שנים אחרי הפריצה הגדולה שלו עם תיסלם יושב יאיר ניצני על במה, מול סקסולוג מוסמך, ומנסה להבין מה גרם לו להצמיד את ברז הפלסטיק המפורסם למצח. העילה: לאחרונה הוא חולם שוב ושוב שהברז תקוע, ושהוא מסתובב איתו חשוף באמצע הרחוב. 
המטפל, ד"ר צחי בן ציון, מאזין לדברים ברוב קשב - ואז משחרר אבחנה שקורעת לקהל את הסרעפת מצחוק: "הרבה תרבויות השתמשו בסמלים פאליים זקורים. אתה כנראה הגבר הראשון בהיסטוריה שהעדיף סמל שנוטה מטה".
ניצני אומר שלא מפריע לו שמדברים על האינסטלציה שלו מול אולם מלא. "מזל שזאת רק הצגה. אני לא רוצה לחשוב מה יהיה לדוקטור להגיד כשישמע שאני עושה פיפי עם רגל אחת מורמת".
הוא טוען שהברז היה ביטוי מודחק לחשש ממעמדך הרפוי בתיסלם.
"קודם כל, מעמדי הגברי בלהקה היה תמיד יציב ויצוק. שנית, הברז התחיל בכלל כדאחקה. אח שלי הביא לי אותו במתנה מארה"ב, ואני השתמשתי בו כדי למתוח אנשים ברמזור. כשרכב היה עוצר לידי בצומת, האישה היתה דופקת במרפק לבעלה: 'וואי, תראה, יש לו ברז על הראש!'. עד שהבעל היה מסתובב - הייתי מוריד, ואז הוא היה צועק עליה: 'מה את מבלבלת במוח? כרגיל, את משוגעת'.
"בהמשך הצטלמתי עם הברז לערוץ 1, כשעוד היה לו רייטינג של טריליון אחוז, והשאר היסטוריה".
בן ציון: "בסוף המופע אני מסביר ליאיר ולקהל מה המשמעות הפסיכולוגית האמיתית של הברז. אני לא אגלה כאן, כי זה יהיה ספוילר. רק אציין שבאופן עקרוני, לכל גבר יש צורך להציג את הקרן שלו, את החוזק, את השופר".
ניצני: "רק ששופר נוטה כלפי מעלה".
אם סקס מוֹכר, אז המופע החדש של ניצני ובן ציון, "רופא וחולה", יהיה להיט. לאורך שעה וחצי תוקפים השניים את הנושא מכל צדדיו: הגודל באמת קובע? למי יש מודל מתקפל ולמי מודל אנטנה? מה נשים מחפשות בגוף של גבר? למה בעלים לא מתלבשים אף פעם יפה לכבוד רעיותיהם? ומה זה בדיוק "תותבים"? 
עשר דקות לתוך המופע כבר מוצבת בפני הקהל הברירה: לצחוק בקול רם או להתאייד בתוך הכיסא מרוב מבוכה. זה קורה כשהדוקטור מתחיל להסביר, בשפה קלינית, איך משתילים עזר מתנפח לתוככי האיבר המושפל. כמה נשים מבוגרות בשורה הראשונה בהיכל התרבות של ראשון לציון, שם עלה המופע בבכורה בתחילת החודש, נזקקו למשאף.
אתם פותחים בשאנסון צרפתי מעודן, ובתוך רגע קופצים לדיבור על איזמלים ורקמות ספוגיות. 
ניצני: "זה דווקא אחד הרגעים הכי אהובים עלי במופע, כשנכנס פתאום דיבור מעולם הניתוחים והקליניקה. אתה אומר לעצמך, זה כל כך אנטי בידור. זה ממש לַפָּנים, אבל בקטע מגניב. ברור לי שאנשים יקשיבו לדבר הזה ברוב קשב". 
בן ציון: "חשוב לי לדבר על העניינים האלה, כי הרבה אנשים שצופים בסרטי פורנו לא יודעים שרוב השחקנים שם עובדים עם תותבים, עם זריקות ועם כדורים. רק ככה אפשר לתפקד יום שלם בלי הפסקה".
ניצני: "דבר בשם עצמך".
בן ציון: "יאיר, הדבר היחיד שאתה מתפקד בו יום שלם זה אכילה של שווארמה וקבב".
ניצני: "לפחות נשארה לי עדיין תשוקה למשהו".

•   •   •

במבט ראשון, החיבור ביניהם נראה כאילו נרקח בערב שתייה הזוי במיוחד. ניצני (57) הוא הקלידן של להקת תיסלם, מוסיקאי, פזמונאי וקומיקאי, בעל טור במוסף הזה ומגיש תוכנית בוקר בגלי צה"ל; בן ציון (51) הוא אורולוג ופסיכיאטר, מנהל השירות לבריאות מינית של שירותי בריאות כללית בדרום, מטפל מיני מוערך ומרצה על סקס בשילוב סטנד־אפ, מהסוג שמככב ברשתות החברתיות ובפאנלים של תוכניות בוקר.  
אבל איכשהו, הזוגיות המפתיעה מחזיקה מעמד, והכימיה בין שני ההפכים־לכאורה מרימה מופע מקורי, שמנסה לאתגר גם את הגוף וגם את המוח, או בשפתו הציורית של בן ציון: "חצי את הצנרת וחצי את המרכזייה". כל אחד מהם מביא לבמה את החומרים שמזוהים איתו - ניצני מפטפט ושר, ובן ציון מספר על ויברטורים. אבל שניהם מעזים לנטוש את אזורי הנוחות שלהם ויוצאים לשוטט על קו התפר שבין חשיפה אישית אמיצה למערכונים סאטיריים והשתטות לשמה.
המופע, שכתב שלמה משיח וביים אלדד זיו, בנוי מארבעה קטעים שמשתלבים זה בזה במהלך הערב: בראשון מטפל בן ציון בניצני על כורסת הקליניקה שלו; בשני מראיין ניצני את בן ציון באירוע סטייל "שבתרבות"; בשלישי מעלים השניים קטעים מוסיקליים ושירים עם הגיטריסט מני כץ (כולל ביצוע בוסה־נובה אקוסטי ל"האשם תמיד"); וברביעי הם מציגים קטעי סטנד־אפ בסגנון חופשי.
כשניצני עובר לקדמת הבמה, הוא מדבר על החרדה שלו מחיידקים בשירותים ציבוריים. מדגים, בג'סטות קורעות מצחוק, איך הוא פותח את הדלת ומפעיל את הניאגרה בלי להשתמש בידיים ("זה אמיתי לגמרי, איכשהו אני מצליח תמיד לא לגעת בכלום"). בן ציון, בתורו, מתבדח על השיטות שלו להיפטר מפציינטים נודניקים.
"כבר בבית הספר הייתי עושה סטנד־אפ", מסביר בן ציון, "הייתי מתקן מורים, משגע אותם, צוחק עליהם. בקיצור, תמיד הייתי בלתי נסבל".
עוד נושאים שעולים על השולחן: אביזרי המין המבלבלים במיטה ("אף אחד לא באמת יודע מה מתחבר לאן"), שיגרת הזוגיות (כולל "טיפול השתיקה" האימתני של נשים), דעיכת התשוקה ("כשהבעל מתחיל להשאיר בסלון גרביים שעומדים מעצמם") וכל הרגעים שמסוגלים להוציא בני זוג מדעתם (ניצני: "אשתי הופכת עלי צלחת בגלל הקולות שאני עושה באוכל"). 
הם נפגשו לראשונה לפני כחמש שנים, כשניצני נכח בהרצאה של בן ציון בבית פרטי, ואחריה ניגש הדוקטור לבקש עצות בענייני שואו ביז. "כנראה נתתי לו טיפים מוצלחים, כי לפני שנה הוא חזר להתייעץ שוב. מירון רכטמן, האמרגן של תיסלם, הסתכל על שנינו ואמר: 'יש ביניכם את ה'זץ' הזה, למה שלא תרימו מופע ביחד?'. אמרנו, וואללה, רעיון".
אז תהיו מוני ובראבא של עולם הסקס?
ניצני: "לא, לא. אנחנו לא קומיקאים מקצועיים. סתם חיברנו את הביוגרפיות שלנו, את המטענים האישיים שלנו - ובנינו קונספט של תובנות חינוכיות פלוס הומור בריא".
בן ציון: "אני מאמין שאם קהל לא צוחק, הוא לא יוכל ללמוד. בדיחות זה דבר מצוין, אבל לי חשוב שייצאו גם עם קצת ידע מהאולם".
ניצני: "המינון בין צחוק לפדגוגיה נקבע בפינצטה. אנחנו רגישים מאוד לקצב ולטיימינג". 

•   •   •

בעידן שבו האינטרנט רוחש אינסוף ערוצים ובלוגים על זוגיות וסקס, ההחלטה לעסוק במיניות ישירה על במה היא לא צעד מובן מאליו. מה כבר יכולים שני גברים בגיל העמידה לחדש ב־2015 שהגולשים לא יכולים לקרוא בהקלקה אחת?
ניצני: "ביו־טיוב יש היום הכל, זה נכון, כולל מתכונים להכנת סופגניות ופצצות אטום, אבל על הבמה זה משהו אחר. קסם שאי אפשר לשחזר. אנחנו מביאים צד אמנותי עם מקצוענות. מנסים להמציא כאן משהו שלא היה לפנינו. כולם מסביב אומרים לנו שזה מסקרן".
בן ציון: "איפה עוד תקבל בחבילה אחת את 'חצבים פורחים', שניצני כתב לתיסלם, ומייד הרצאה מדוקטור על חרדת ביצוע?"
למה אנשים אוהבים לשמוע דיבורים על סקס?
בן ציון: "סקס הוא הדבר הכי אינטימי והכי קרוב שיש, ובמקביל גם הכי מאיים. כולם רוצים להיות טובים בו, ולא בטוחים שהם מצליחים. מה שהכי מרגיע אנשים זה כשהם מגלים שהבעיה שלהם, שהם חשבו שהיא הכי בלתי פתירה והכי אישית בעולם, משותפת להמון אנשים שיושבים לידם וצוחקים". 
ניצני: "סקס הוא המקום האחרון בעולם שיש בו עדיין שוויון אמיתי בפני החוק. לא משנה כמה כסף יש לך בבנק ומה המעמד שלך בחברה - בסקס הם לא יעזרו לך".
השאלה היא איך הישראלים השמרנים יקבלו את ההארד־קור הזה.
ניצני: "אני בטוח שיהיו כאלה שיתקשו. אבל בצד החיובי - מי שמתקשה לא צריך תותב".
בן ציון: "אנחנו מרככים את הדברים. לא תשמע על הבמה אף מילה בוטה. הכל נעשה בכבוד. המילים הכי גסות שאנחנו משמיעים הן 'פלוץ' ו'שמוק', שאפילו סבתות פולניות יעמדו בהן".
יגידו עליכם שמי שמדבר הרבה לא עושה. 
בן ציון: "יאיר באמת שואל אותי במופע, 'אתה מייעץ לכל כך הרבה, אבל מה אצלך?'. אני עונה לו שאני אמנם לא סנדלר יחף, אבל אני בהחלט רעב". 
ניצני: "לשנינו יש ילדים, כך שבפעמים הבסיסיות שבהן היינו צריכים לתפקד כנראה הצלחנו. כל מה שמעבר לזה הוא אקסטרה, בונוסים שהצלחנו לגרד".

על הבמה, עם הגיטריסט מני כץ. "השיר 'חצבים פורחים' והרצאה על חרדת ביצוע בחבילה אחת"
בן ציון נשוי לחברתו מימי התיכון חני (52), ואב לארבעה: תום ונועם (תאומים בני 25), מיכאל (19) ויונתן (17). ניצני נשוי לדרורית (48), מעצבת אופנה, ואב לשלוש: עינב (22), ענבל (19) ואלה (12). למרבה הפלא, בתקופת החזרות לא התירו השניים לנשותיהם להציץ בחומרים או לצפות בהם על הבמה.
בן ציון: "לא ידענו אם הן יאהבו את זה. במיוחד שניצני מדבר באופן חופשי על אשתו. חששנו שזה אולי לא מספיק טוב. דחינו את ההגעה שלהן עד להצגת הבכורה. למזלנו הן אהבו את התוצאה".
ניצני: "תמיד מלחיץ אותי שאנשים קרובים באים להופעות שלי. אני מרגיש שאני מופיע פחות טוב בגלל זה. במקום להתרכז בהופעה אני חושב עליהם".
ולא הפחיד אותך להעביר ימים שלמים לצד פסיכיאטר?
ניצני: "ברור שהיה בי פחד מסוים. הרבה פעמים בחזרות היה לצחי המבט הזה בעיניים, שאמרתי לעצמי, אלוהים ישמור, מה הוא רואה עכשיו? לאיזה פרק בספר של פרויד הוא משייך את ההתנהגות שלי?"
בן ציון: "את הנוירוזות והאובססיות שלו נשאיר תחת חיסיון".
ניצני: "תשמע, במציאות אני לא זקוק לטיפול ולא רוצה טיפול. אני עובד קשה ואין לי זמן לבזבז על שטויות כמו 'איך אני מרגיש'. אף פעם לא הייתי מדוכא באמת. מעטות הפעמים בחיי שבהן הייתי מדוכדך. אני אדם שמח בחלקי.
"כבר התגבשתי סופית למי שאני, והבנתי, תודה לאל, את הפרינציפים של עצמי. מי שלא טוב לו עם זה - שילך לחפש".
בן ציון: "אתה יודע שיש שם להפרעה שאתה סובל ממנה: היפומאניה" (הפרעה שמאופיינת במרץ רב, במצב רוח מרומם ובפעילות מוגברת; י"ל)".
ניצני: "קראת לי עכשיו היפופוטם מניאק?"
בן ציון: "יאיר לא צריך טיפול, כי תמיד יש לו עם מי לדבר. מימיי לא נתקלתי באדם עם כל כך הרבה חברים טובים כמו שיש לו".
יצא לך שתיפקדת על תקן מטפל שלו? אפילו בצורה בלתי מודעת?
"אתה נורמלי? מי שלא משלם, לא מקבל טיפול. שישים קודם על השולחן 950 שקל ל־45 דקות".
ניצני: "וואו, זה התעריף שלך? אתה רציני?"
בן ציון: "זה בקליניקה בבאר שבע. בתל אביב אני לוקח 1,100. מה אתה מתפלא כל כך? אתה יודע כמה שנים למדתי כדי להגיע לזה? ואני ממשיך ללמוד גם היום, גם כשאני חוזר הביתה בלילה. בניגוד לפסיכולוג, שיכול לטפל באותו אדם לאורך שנים, אלי באים מקסימום לשתיים־שלוש פגישות". 
ניצני: "בכל זאת, זה אחלה כסף. אולי תלמד אותי?"

•   •   •

חוץ מסקס, הם נוגעים במופע גם בהפרעות קשב וריכוז, בשאלות של גורל ומקריות (ניצני מתאר איך כתב מתוך שינה את המילים ללהיט "שירו של שפשף"), בבעיית העובדים הזרים (מערכון שבו הם מסבירים לעובד באנגלית מושגי יסוד ביהדות), ואפילו בהבחנות תרבותיות משעשעות (למשל - ריבוי השירים העבריים במקצב המונוטוני של אותם שני אקורדים).
בן ציון: "אנחנו מוכיחים שהמוסיקה הישראלית כולה יצאה מ'חבר'ה חבר'ה, רגע רגע' של התרנגולים. תנסה את זה על כל שיר ותראה שזה עובד. אפילו על 'ילד של אבא' ו'דרך השלום'".
ניצני: "יש קטע שבו אני מסביר שמצאתי את הפתרון לכל מי ששוכח מילים בשיר. גיליתי מילה אחת שמשלימה כל חור: 'אחותךָ'. דוגמאות? 'ואיך שלא אפנה לראות, עם אחותך ארצה להיות'. 'אני נושא עימי את צער אחותךָ'. 'עומד על אחותךָ, רגל פה רגל שם', 'בואי, תני לי יד - אחותךָ'".
בקטע מסוים אתה משבש את המילים של שיר הילדים "גברת עם סלים", באופן שמאיר בכאב את החיים שלנו בצל הפיגועים.  
"המציאות שלנו בעלת הפרעה גבולית. אפשר לבכות, ואפשר להתבדח".
בן ציון: "אין ספק שאם היו עושים יותר אהבה, היו פחות מלחמות בעולם. ליבידו הוא אנרגיה של חיוּת, והוא יכול ללכת לכיוון של אהבה או של מוות. פרויד אמר שמי שלא בוחר באהבה הולך לרצח ולהרס. אגב, יש דרך לנצח את דאעש: לשלוח אליהם את 72 הבתולות, אבל מראש".
ניצני: "ואז במקום לערוף ראשים הם יסתובבו עם חיוך של חתול שבע".
שניכם עושים היום המון דברים במקביל. בשביל מה אתם צריכים גם הצגה על הראש?
ניצני: "אני תמיד תימרנתי ככה, בין כתיבה, נגינה, הופעה בלהקה, הנחיה, שידור ברדיו והרצאות. כבר לפני עשרים שנה העליתי מופע שנקרא 'עומד על שלו'. עמידה מול קהל היא עניין די אמביוולנטי אצלי. מצד אחד, אני משקשק מרוב פחד, גם כשצריך סתם לעלות בחתונה ולברך. מצד שני, ההנאה מזה היא משהו מאוד מזכך. עושה לי טוב שאני מצחיק אנשים".
לאורך המופע אתה חושף סיפורים אישיים. למשל, על המורה שאמר ש"ממך לא ייצא כלום".
"המורה ההוא ביהוד, זה סיפור אמיתי. למה להגיד משפט כזה לילד? האירוניה ההיסטורית היא שהזמינו אותי להרצות לתלמידים בתיכון שלי, כאדם מפורסם, עלק. המורה ההוא כבר לא היה שם, לצערי. האחרים אמרו: 'ניצני? היה תלמיד זהב, תמיד ראינו את הפוטנציאל שלו'. שכחו איך הם מעכו אותי בזמן אמת".
בן ציון: "האמת היא שהתפלאתי לגלות כמה יאיר חרוץ. תמיד חשבתי שרוקרים הם חבר'ה עצלנים, שקמים בצהריים ובקושי זזים עד ההופעה. אבל יאיר הוא טורבו. אז תגיד תודה למורה".
ניצני: "אותי הפתיע לגלות שצחי הוא לא רופא רגיל. אצלנו במשפחה רופא מורם תמיד מעם. ההילה של צחי, עם כל התארים וההתמחויות שלו, גדולה שבעתיים, לכן הופתעתי שהוא גם קצת 'מפגר'.
"אני בוחן את החברים שלי לפי השאלה עד כמה הם מסוגלים להשתטות. זאת גדוּלה לדעת להיות אידיוט. לא להיות קפוּץ־תחת, שחושב שהחיים נורא רציניים".
בן ציון: "אני מקווה שלא התכוונת להגיד שאני מפגר במובן הקליני. כי אם כן, תרשה לי להזכיר לך שאני יודע לקשור איברים בצורה שרק אני יודע אחר כך לפתוח". 
צחי, לפי המחקרים, פציינטים לא אוהבים רופא שטותניק.
בן ציון: "כבר אמרו עלי לא פעם 'איזה מין רופא זה שמספר בדיחות'. אבל רוב הפציינטים מבינים שאני צוחק איתם ולא עליהם. רבים פונים אלי דווקא בזכות ההומור. זה מקל לדבר על נושאים מביכים.
"המורה שלי בפסיכיאטריה אמר לי פעם משפט חזק: 'רוב המטפלים מתמקדים בפציינט אחד, יש פחות שיודעים לטפל בזוג, ועוד פחות שמטפלים במשפחה. אתה מטפל בבת אחת ב־500 איש בקהל".
נדמה שהצורך בזה גובר בשנים האחרונות.
"המספרים אכן גדלים, אבל לא ברור אם הם מעידים על עלייה אמיתית בכמות הבעיות - או שפשוט יותר קל היום לדבר על הדברים האלה. החיים היום קשים, והתפקוד המיני הוא הראשון לשלם את המחיר. אנחנו אוכלים ג'אנק פוד, נמצאים במתח תמידי, משווים את עצמנו כל הזמן לחברים בפייסבוק. אני מעביר הרצאות בצה"ל, ואני רואה יותר ויותר חיילים עם בעיות".
איפה עומדת ישראל בהשוואה לעולם בנתונים על פעילות מינית? 
בן ציון: "במקום טוב באמצע - אין לנו בכלל מה להתבייש. אגב, ישראלים שנשואים מעל עשר שנים עושים סקס בממוצע פעם בשבוע. זה נתון יפה".
לדת היהודית נשארו לא מעט תסביכים וטאבואים ביחס לסקס. 
בן ציון: "זה קיים בהרבה תרבויות, לא רק ביהדות. עשו סקר במקוואות וגילו שחרדים עושים יותר סקס מהחילונים. מתברר שהם מקיימים בקפדנות את מצוות 'שארה, כסותה ועונתה'". 
ניצני: "אתה רציני? מותר להם לעשות הכל?".
הדוקטור משיב בפירוט שהיה מביך אפילו את מיילי סיירוס, ומסכם: "גם חרדים יודעים לחגוג, אבל עם הגבלות, 'שמא תתגנה עליו'. כלומר שלא יקרה מצב, חלילה, שהבעל יירתע מאשתו בגלל אקט מתירני מדי".

צילומים: מאיה באומל בירגר
סיבוב ההופעות יוצא עכשיו לדרכו. ב־17 באוקטובר הם בהיכל התרבות דרום השרון, ב־23 באוקטובר ידלגו לקריית חיים, וכעבור שבוע, ב־30 בחודש, יופיעו בהיכל התרבות בגבעתיים.
אתם חושבים שהמופע הזה ידבר לצעירים?
ניצני: "בוא נודה: זה לא ערב אפלולי בבר שמתחיל אחרי חצות. אנחנו מדברים יותר לבני 30 ומעלה".
בן ציון: "להרצאות שלי דווקא באים המון צעירים. הנושא מעניין אותם. רבים מהם מתפלאים לגלות שאבא ואמא עדיין עושים את זה. אפילו סבא וסבתא. אני תמיד מספר להם את הבדיחה על הסבתא שפונה לסבא ואומרת, 'שייע, תחבק אותי חזק - הפרקינסון יעשה בשבילנו את היתר'".
בטח תקבלו עכשיו הצעות ממעריצות.
ניצני: "קודם כל, שנינו נשואים באושר. שנית, כשהיינו צעירים ואטרקטיביים, מעריצות היו אישיו. היום אנחנו יותר זיכרונות של אטרקציה, לא האטרקציה עצמה.
"להופעות של תיסלם באות עדיין מעריצות מפעם, כי גם הן רוצות לחזור ולהיזכר בנעורים האבודים שלהן. אבל בניגוד לתזמורת מכבי אש, יש באמת משהו סקסי בלהקת רוק. איך שהגיטריסט מחזיק את הגיטרה ומקווה שהיא ההמשך של משהו".
בן ציון: "אחת הסכנות של מטפל היא לחשוב שכאשר מטופלת מתאהבת בך, היא באמת מתאהבת בך. למעשה היא מתאהבת באידיאה. אתה צריך להסתכל כל בוקר בראי ולזכור שאתה עם שיער מכסיף וקילוגרמים מיותרים. מה לעשות, אני לא נראה כמו בון ג'ובי". 
שניכם מדברים במופע על משקל היתר שלכם, על השיער שצץ בגוף ועל סימני הגיל.
ניצני: "הזמן לא עוצר, חביבי. אני אוהב את זה שצחי, שהוא גבר גדול מימדים - גם לגובה וגם לעומק - מדבר בחופשיות כזאת על סקס. זה שהוא לא יפיוף כמו בראד פיט נותן לעסק נופך מיוחד. יש משהו בלוּק שלו, המראה הזה של ה..."
צחי: "של הדובי, תגיד את זה. אני מטר שמונים ושש, ושוקל 128 קילו".
ניצני: "אגב, גודל הגוף מרמז גם על גדלים אחרים? כי אם כן, מתפתחת אצלי בעיה".
 
 

outbrain-article-desktop-side