עדיין הכי גדולים

השבוע יוצאים לאור במקביל שני אלבומים שונים של להקת הרוק החשובה ביותר מאז ראשית שנות ה-90, נירוונה. הראשון הוא אלבום הבכורה של הלהקה, "Bleach", שיצא במקור ב-1989 ושיוצא עכשיו מחדש. האלבום לא זכה להצלחה בזמן אמת אלא רק אחרי שאלבומה השני של הלהקה, "Nevermind", שיצא ב-1991, הפך להיסטריה.

מעניין להאזין לו שוב כיום, גם משום שיש בו כמה שירים מצוינים, ובעיקר בגלל הגישה המאוד בסיסית, פראית ולא מופקת (האלבום הופק עצמאית ב-600 דולר בלבד!). כששומעים את ההרכב הראשוני שמנגן באלבום, עם המתופף צ'אד צ'אנינג, ואת הסאונד הפרימיטיבי, מבינים עד כמה מהפכני היה האלבום הבא של הלהקה ומה עשה אותו נקודת ציון בתולדות הרוק.

האלבום השני שיוצא הוא "Live at Reading", שהוקלט בהופעה בפסטיבל רידינג בבריטניה באוגוסט 1992 - עשרה חודשים אחרי ש"Nevermind" הפך את נירוונה ללהקה הכי חמה בעולם. ההופעה בפסטיבל, שנבחרה על ידי מגזין הרוק הכבד "קראנג" ל"אחת מ-100 ההופעות שזיעזעו את העולם" היא באמת מדהימה. וכך גם הנגינה היוצאת מן הכלל של שלושת החברים, השירה קורעת הלב, האנרגיות הבלתי נדלות וההרס העצמי הבלתי נשלט של קוביין. הוא נורא רוצה לבטא את עצמו ולכבוש את העולם, ובו בזמן הוא שונא את ההצלחה ואת עצמו. תאזינו איך הוא מזייף בכוונה בגרסה של "Smells Like Teen Spirit" ואיך הוא דוחף למעריצים כל מיני שירים חדשים וקשים לצד הלהיטים המאוד מוכרים, ותבינו את כל הסיפור.

האנרגיה חיה וקיימת

שני האלבומים האלה מזכירים את הסיפור הלא ייאמן של נירוונה, שגם 18 שנים אחרי, ההצלחה שלהם נראית כמעט לא הגיונית. איך זה יכול להיות שלהקה כל כך פנקיסטית, כל כך לא מתפשרת באמירה האמנותית שלה, כל כך קשה ודיכאונית במסרים שלה, הצליחה להיות משווקת כמו משהו כיפי ונגיש ומסחרי-

אז נכון שיש במוסיקה שלהם הרבה מלודיה והשירים בנויים היטב (העיתונות הבריטית הגדירה את זה בזמנו כמפגש בין המלודיות של הביטלס לאנרגיות של הסקס פיסטולז). ובכל זאת, באמת לא מובן איך להקה כזו, שבאה משום מקום בזמן הלא נכון, הצליחה להפוך להצלחה היסטרית כל כך גדולה.

"לפני נירוונה, המוסיקה האלטרנטיבית היתה מוגבלת למחלקה מיוחדת בחנויות התקליטים, וחברות התקליטים הגדולות התייחסו אליה, במקרה הטוב, כאל אפשרות טובה להשיג זיכוי מס", נכתב באנציקלופדיית המוסיקה המקוונת All Music Guide: "אחרי הוצאת האלבום השני של הלהקה, שום דבר בתעשיית המוסיקה לא נשאר כשהיה, לטוב ולרע. הצלחת האלבום 'Nevermind' גרמה לפופולריות חסרת תקדים של פאנק, פוסט פאנק ורוק אינדי, והכניסה אותם, בלי להתכוון לכך מראש, למיינסטרים של המוסיקה האמריקנית בצורה ששום להקה אחרת לא עשתה לפני או אחרי".

נירוונה לא נשארה להקה של מביני עניין בלבד. ההשפעה שלה קיימת אפילו אצלנו, אפילו עכשיו. רוצים דוגמה? בשבוע שעבר, בתחרות להקות רוק "GBOB" במועדון הבארבי בתל אביב, עשר מתוך 16 הלהקות המשתתפות לא היו נשמעות כמו שנשמעו לולא נירוונה. הן אולי לא שמעו בחיים את האורגינל, אבל האנרגיה נשארה חיה וקיימת.

מותו של קוביין

קוביין התאבד בתחילת אפריל 1994 בירייה בראשו, בהיותו בן 27. בכיס חולצתו נמצא פתק ובו ציטטה משיר של ניל יאנג: "עדיף להישרף בבת אחת מאשר להיעלם אט אט". אחרי מותו המשיכו חבריו ללהקה לנגן בהרכבים שונים (גרוהל מצליח במיוחד עם להקת הפו פייטרז), וגם ההקלטות של נירוונה ממשיכות לצאת בקביעות, בעיקר בתקליטי בוטלג לא חוקיים אך גם בצורה רשמית. עכשיו יוצאים שני מוצרים נוספים מאותה תקופה חד-פעמית.