"אני לא יודע איך זה קרה", נאנח סשה דמידוב בכבדות ומנסה למצוא תנוחה שתיטיב עם הגב שלו, שתפוס כבר שבוע. "הייתי קצת רטוב, פתחתי חלונות, היתה רוח חזקה ובטח עשיתי איזו תנועה לא נכונה. כשאתה צעיר זה עובר אחרי יומיים־שלושה, אצלי זה כבר לא ככה. היום קצת יותר קשה מאתמול, אני כבר לא יודע מה לעשות. יש לי הרבה חזרות, וזה מדאיג אותי.
"אמנם משחק זו עבודה פיזית, אבל האפקט קצת אחר. כשאני מרוכז במשחק, זה מפחית לי את הכאב. למשך זמן מסוים זה גורם לי לשכוח מכל הכאבים. בכלל, על הבמה תמיד אני מרגיש טוב יותר. נגיד, אם אני חולה, שיעול או נזלת, אז ברגע שאני עולה לבמה ומרוכז בהצגה - הכל נעלם".
הישועה (הזמנית) מגיעה בצורת מדבקה לבנה וגדולה לשיכוך כאבי גב, ששולפת מהארון אשתו סבטלנה. הוא מוריד חולצה במבוכה, חושף גוף נערי ושדוף, היא מדביקה אותה במיומנות על גבו, ובתוך דקות בודדות דמידוב חוזר לעצמו. כמעט כמו חדש.
"באופן כללי הגוף שלי בסדר גמור, בינתיים. אני עושה ספורט, הליכה מהירה, משקולות ויוגה, אני גמיש ואני חזק מספיק. את מה שצריך לעשות בהצגות אני עושה בלי בעיה, מבחינת הפלסטיקה של הדמויות וכן הלאה. הגיל ממש לא משחק אצלי תפקיד, כי על הבמה אני יכול להיראות בן 28 או 30, לפחות ככה אומרים לי".
יש בזה משהו. הפיטר פן הנצחי של התיאטרון הישראלי כבר בן 58, ולמרות שהשיער הארוך המפורסם כבר מאפיר בצדדים, הוא נראה צעיר לפחות בשני עשורים. אנחנו נפגשים בבית של משפחת דמידוב, ליד כיכר דיזנגוף בתל אביב. הסלון של הדירה המרווחת משקיף אל הרחוב ומעוטר בגוני צהוב מוזהב. על הקירות תלויים פאזלים ממוסגרים. סבטה (55), גם היא שחקנית, מכינה קפה ופורסת עוגה, לפני שהיא מסתגרת באחד החדרים. סשה מסתפק במים פושרים.
עם אשתו סבטה. "מבינים אחד את השני"
הם נשואים כבר 30 שנה. "היא אישה שמילים לא מספיקות כדי לתאר אותה", הוא אומר. "מאוד עמוקה, מאוד חזקה. אישה עם אופי. היא יכולה להקריב את עצמה בשבילי, לתת לי הכל, יחד עם זה שיש לה דעה משלה. זאת ניגודיות שבונה דמות מעולה. עד היום אני לפעמים נדהם ממנה.
"זה שבאנו מרוסיה השפיע עליה, כי בקרב נשים רוסיות יש התמסרות מאוד חזקה כשהן אוהבות מישהו. לא סתם הרבה סופרים רוסים כתבו על אהבה חזקה בכל מיני צורות. מטורפים שם על אהבה.
"הופענו ביחד לא מעט, וזה רק חיזק לנו עוד יותר את הזוגיות. זה יותר עמוק מעבודה עם שחקנים אחרים. אנחנו מבינים אחד את השני, וכשמישהו מאיתנו לא מבסוט - השני יודע איך להרים אותו".
יש להם שלושה בנים משותפים - דניאל (26), גיא (22) ועמנואל (20), שמתגוררים איתם בבית. דניאל הולך בעקבות אביו, ולומד כיום משחק אצל יורם לוינשטיין. "ראיתי אותו עושה איזה קטע עם שחקנית, והאמת - לא חשבתי שיש לו כל כך הרבה כישרון. הוא היה ילד, ופתאום יש לו כזאת כריזמה. זה בטוח לא בגלל שאני אבא שלו".
גיא חזר לא מזמן מטיול של אחרי צבא בהודו, וגם הוא מתכוון להירשם בקרוב ללימודי משחק. עמנואל, ששואף להיות במאי, התקבל לאחרונה ללימודי קולנוע באוניברסיטה.
לדמידוב ילד נוסף מנישואיו הראשונים, יבגני (31), שהתגורר באוזבקיסטן ושמר על קשר רופף עם אביו, עד שלפני 13 שנה עלה ארצה והצטרף למשפחה. "הוא עזב את אמו ובא לחיות איתי כאן, למד באוניברסיטה, ואנחנו נפגשים כל הזמן. הוא עובד היום במשהו שעושים דרך מחשב וקשור לכלכלה, אני לא כל כך מבין בזה. אני אוהב אותו, הוא מאוד חכם. שונה ממני מאוד. במצבים שבהם אני צריך להחליט על משהו, אני תמיד מתייעץ איתו. הוא עומד חזק על הקרקע ויכול לפשט עבורי את המחשבות".
אתה מתחרט שלא היית לידו לאורך השנים, או שהסתרת את קיומו מהילדים עד שהתבגרו?
"אני מבין עכשיו שאפילו הדברים הלא נעימים שנאלצתי לעשות היו משהו שהייתי צריך לעבור בחיים. אני מסתכל על העבר ורואה שלא היתה דרך אחרת לצאת מהמצב שבו הייתי".
• • •
רגע לפני הבחירות האחרונות לכנסת הוזכר שמו של דמידוב כמועמד לקבל שריון ברשימת הליכוד. בפועל, הוא מודה, אף אחד לא באמת פנה אליו, ואין לו שום כוונות להיכנס לפוליטיקה. גם לא לדבר על שרת התרבות והסערה שחוללה ("יש לי דעה בעניין, אבל אני גם לא רוצה לעצבן אף אחד מהחברים שלי").
"אבל אני כן רוצה לומר כמה מילים על החברה הישראלית. בשנים שאני פה אני רואה איך המדינה שלנו מתפתחת, ויחסית למדינות רבות אחרות היא נמצאת במקום טוב. אבל אם מסתכלים בפנים, מבחינים שאנחנו במצב בעייתי מאוד.
"ב־93' נכנסתי למונית, והנהג התחיל לתקוף אותי: 'אתם הרוסים מקבלים מכוניות ואתם ככה ואתם ככה'. אז עניתי לו: 'אני לא רוסי, אני יהודי, למה אתה מדבר ככה? באתי לישראל כדי להרגיש שווה בין כולם, אז מה קורה איתך?' זה היה ב־93', והיום המצב הרבה יותר קיצוני.
"קח את המחאה החברתית, למשל. מצד אחד רצו לשנות את המצב, מצד שני זה גם היה יכול לגרום למלחמת אחים. בקיצור, אנחנו צריכים למצוא איזה קשר בינינו שלא מוחק את האחר, אלא נותן לו לחיות כמו שהוא נראה ואיך שהוא מתנהג, וזה ייתן לנו את האנרגיה לחיות ביחד".
איך היתה ההתאקלמות שלך בארץ?
"גרנו בדירת קרקע ברחוב מיכה בתל אביב עם הילד הראשון ואת כל הרהיטים שהיו לנו קיבלנו מהשכנים שלנו, שבכלל לא הכרנו אותם. קיבלו אותנו מדהים. היינו יוצאים מהבית ורואים על הדלת אוכל חם בתוך שקית, בשר עם אורז. נתנו לנו כל מיני בגדים, כי באנו עם שתי מזוודות וזהו. לא ביקשנו עזרה, אבל הסביבה פתחה את הלב, וכולם עזרו מיוזמתם".
יש כאלה שמעדיפים לא לקבל תרומות, כי הם רואים בזה פגיעה בכבודם.
"אנחנו היינו פשוטים. הגענו מרוסיה בימים שבהם לא היה אפשר לקנות שם אוכל נורמלי, הייתי עומד שעות בתור רק בשביל לקנות אורז. לכן, כשנתנו לנו משהו, אמרנו תודה רבה. זאת גם תכונה שמייחדת ישראלים. אמנם יש איזה פילוג בעם, אבל עדיין, אם מישהו נופל ברחוב, מייד מתקבצים סביבו אנשים ורוצים לעזור. במלחמה, למשל, כולם כאן מאוחדים ומלוכדים.
"אני זוכר שבתקופה שצילמנו את 'פלורנטין' מאוד רציתי להשתלב כבר בחברה הישראלית. היה לי מאוד מעניין להסתובב שם עם כל השחקנים הצעירים האלה, ממש רציתי להיות ביניהם, להרגיש אותם. האווירה היתה שונה לגמרי מזו שהורגלתי אליה ברוסיה. אחרי הצילומים שאלו איך היה, וכולם ענו 'נהניתי מאוד'.
"אצל שחקנים רוסים אין דבר כזה, כי המילה נהניתי נשמעת לא רצינית ולא מקצועית. ברוסיה אומרים 'היה טוב, שיחקנו טוב, עשינו דברים טובים'. בארץ כולם אומרים 'נהניתי', ואני נדלקתי על זה. זה סימן טוב. באים לעבוד, אבל גם נהנים, ומרגישים את זה בתוצאה הסופית. ראיתי בזה חוויה טהורה של הישראליות".
דמידוב נולד בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, כשזו עוד היתה חלק מבריה"מ. הוא גדל בבית פועלים, וכשהתבגר הלך ללמוד הנדסת בניין במכון לתחבורה ועבד כדי.ג'יי. הוא היה מכור למוסיקת רוק, גידל שיער, ואפילו שר קצת בלהקה. כשהיה באמצע שנות העשרים שלו התחתן עם יהודייה מקומית, אבל אחרי לידת בנם יבגני הם התגרשו.
בילדותו בטשקנט. למד הנדסת בניין
ב־1985, כשהיה בן 28, נטש דמידוב את עבודתו כמהנדס, נסע למוסקבה ונרשם לאקדמיה הרוסית לאמנויות התיאטרון גיטיס. בין מוריו היה גם יבגני אריה, שעזר לו לשרוד את השנה הראשונה באקדמיה.
בבית הספר למשחק הכיר את סבטלנה, שהיתה תלמידת שנה שלישית. 24 שעות לאחר שהתחיל איתה הם כבר התחתנו. ב־1990 ארזו מזוודות ועלו לישראל בעקבות אריה, שייסד כאן את תיאטרון גשר ומשמש עד היום הבמאי והמנהל האמנותי.
מאז שיחק סשה (שעיברת את שמו לישראל) בעשרות הצגות, ובהן "טרטיף", "העבד", "אדם בן כלב" ו"דון ז'ואן". על משחקו בהצגה "האידיוט" של דוסטויבסקי זכה ב־1995 בפרס רוזנבלום לאמנויות הבמה מטעם עיריית תל אביב, וכן בפרס קלצ'קין לשחקן המצטיין. ב־1996 נבחר לשחקן השנה בתיאטרון על תפקידו במחזה "כפר" של יהושע סובול.
דמידוב הוא הפנים המזוהות ביותר עם תיאטרון גשר, במיוחד לאחר עזיבתה של יבגניה דודינה להבימה. כיום הוא משתתף בחמש הצגות שונות: "אותלו", "הדיבוק", "כפר", "יאקיש ופופצ'ה" ו"אני דון קיחוטה", שתעלה בסוף החודש ובה ישחק בתפקיד דון קיחוטה.
אף פעם לא חשבת לעזוב? לאתגר את עצמך עם מעבר לקאמרי או להבימה?
"היו הזמנות, לא רוצה להגיד שמות של תיאטראות, אבל תמיד הציעו לי את אותו טייפקאסט - של איזה עולה חדש לא מוצלח שאשתו בוגדת בו והוא מהנדס שלא מוצא עבודה. כל מיני דברים כאלה. נו באמת...
"היה גם תפקיד ראשי שהציעו לי, שהמחזה היה מוצלח והוא כן עניין אותי. למה לא הלכתי לשם? כי לא הייתי בטוח שאני צריך לעשות את הצעד הזה. אני אגיד לך: אני מכיר מאוד טוב את אריה, הוא מאוד מבין אותי, וזה לא פשוט לקום ולעזוב.
"זה כמו איזה פרי שגדֵל במקום שמתאים לו. נגיד, תפוזים גדלים בארץ, וברוסיה מייבאים אותם מבחוץ. אז אני כזה תפוז של תיאטרון גשר. שם אני מרגיש הכי בבית, ואני מקווה שזה יישאר ככה. זה תיאטרון, אלה חיים בתוך חיים, ואנחנו קשורים אחד לשני. יש בזה יתרונות וחסרונות. החסרונות הם שאתה קצת קשור וקצת תלוי, ולא יכול לעזוב. היתרונות הם שהחיבור המשפחתי יוצר רגעים מאוד אינטימיים על הבמה".
עד כמה המבטא הכבד שלך עוצר אותך בקריירה?
"על הבמה זה דווקא הרבה יותר טוב. כשאני עובד על הצגה חודשיים ועושים חזרות, תמיד יושב מולנו מורה שמתקן אותנו. גם את הישראלים, כי להם יש בעיה אחרת - הם מדברים מהר, בולעים מילים, ולא מבינים כלום ממה שהם אומרים. אותי מבינים, כי אני לא מדבר כל כך מהר, אבל בחזרות תמיד מתקנים אותי, ואז בהצגה זה תמיד נשמע קצת יותר טוב.
"בקולנוע ובסדרות טלוויזיה אני תמיד משחק רוסי או פולני או גרמני. אף פעם לא נותנים לי תפקיד של ישראלי. תראה, אין לי בעיה לשחק ישראלי, אפשר להעלים את המבטא, לעבוד על זה חזק מול מצלמה ולדייק כמה שיותר, לעשות כמה טייקים עד שזה יוצא בול. אלא שאני קצת ידוע, אז לא יציעו לי תפקיד של ישראלי צבר".
בעשרים השנים האחרונות שיחק דמידוב תפקידים מהסוג הזה בסדרות דוגמת "פרשת השבוע", "שירות חדרים", "טיפול נמרץ" ו"חצויה" ובסרטים "שבעה", "קלרה הקדושה", "החברים של יאנה" ו"סימה וקנין מכשפה". בנוסף הגיש תוכנית אירוח בערוץ 10, "החברים של סשה", הינחה תוכנית על פרשת השבוע בערוץ "ישראל פלוס" ותוכנית על קבלה בערוץ "קבלה לעם".
• • •
במקביל הוא מטפח על אש קטנה קריירה בינלאומית במולדת הישנה. "שיחקתי במוסקבה תפקיד ראשי של איוון האיום בסידרה של 16 פרקים", הוא מספר. "זאת קלאסיקה. תפקיד שאפשר רק לחלום עליו.
"בקרוב ייצא ברוסיה סרט תקופתי בשם 'המגילה', שבו אני מגלם את שתי הדמויות הראשיות. זאת הפקה של 10 מיליון דולר שצילמנו באוקראינה, ברוסיה, באמריקה וקצת בארץ. זאת אומרת, אם בישראל דברים לא קורים בשבילי, אז יש מדינה אחרת שבה אני יכול לקבל תפקידים בלי שתהיה לי איזושהי הגבלה בגלל המבטא שלי".
בחזרות ל"אני דון קיחוטה". "אני תפוז של גשר"
טלוויזיה הוא כמעט לא רואה, אבל זה לא מפריע לו לפסוק ש"התוכניות בטלוויזיה מידרדרות, ואני מתכוון בעיקר לנושאי השיחה. אם לפני חמישים שנה כתבו בעמוד הראשון של העיתון על מדען מסוים, אז היום יש בכותרות דוגמניות ודוגמנים. אנחנו מידרדרים בשיח הציבורי שלנו, והטלוויזיה יודעת את זה ופועלת בהתאם. וכשהטלוויזיה יורדת נמוך, הצופה מושך עוד יותר למטה, וככה כל אחד מושך יותר ויותר, ואני לא יודע כמה עוד אנחנו יכולים לרדת".
אז לא היה סיכוי להכניס אותך ל"אח הגדול VIP"?
"הזמינו אותי להשתתף בעונה הזאת, אבל לא הסכמתי. אני לא רוצה שיישמע כאילו אני אנטי של הכל. יכול להיות שמהריאליטי הזה ייצא משהו עמוק ומשכיל. הרי יש הרבה דוגמאות של דברים שצמחו מתחת לאדמה והתפתחו למשהו נפלא. אבל אם מסתכלים על הטלוויזיה באופן כללי, הרוב הדומיננטי בה אלה הדברים הנמוכים".
מה משך אותך לקבלה?
"כבר כשהייתי בן 12-11 סיקרנה אותי השאלה איך צריך לחיות, איזו משמעות או היגיון מסתתרים כאן, ואיך אני משתלב בתוך כל זה. שאלתי את אבא שלי אם קיים איזה תחום מדעי, שמדבר על הכל בצורה אוניברסלית. הוא אמר שזאת פילוסופיה. אבל כשהתחלתי ללמוד פילוסופיה בכיתה ח', הבנתי שזה לא מה שחיפשתי. אחר כך נכנסתי לגיל ההתבגרות והבנתי שיש בנות בעולם. בהמשך גיליתי את התיאטרון.
"רק בגיל 28, כשלמדתי משחק במוסקבה, חזרתי לשאול מה המשמעות של כל החיים האלה. הייתי במשבר מאוד חזק. קראתי כל מיני ספרים שמלמדים שליטה על הגוף ועל המחשבה. קראתי את הברית החדשה ואת הקוראן, את התנ"ך ואת קרישנה ואת בודהא. חשבתי שאם אקרא את כל הפילוסופיות הללו, אוכל למצוא בעזרתן חוט מקשר שיסביר לי מה בדיוק צריך לעשות, אבל לא מצאתי תשובה.
"אחרי שעליתי לישראל גיליתי את חוכמת הקבלה. זה לא פתר לי מייד את כל השאלות, ולא תמיד הייתי מוכן לקבל את זה, אבל עכשיו, אחרי 25 שנה של לימודי קבלה, אני יכול להגיד בקול ברור שמצאתי את מה שחיפשתי בחיים. זה עזר לי להבין, הביא אותי לנקודת איזון בחיים. היום זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, בדיוק כמו שייקספיר, דוסטויבסקי, מוצארט, דיפ פרפל, לד זפלין וקינג קרימזון".
• • •
במחזה "אותלו" הוא מגלם את דמותו של יאגו. על הנייר יאגו הוא הדמות הרעה של הסיפור, זה שרוקם מזימות ומנהל מסע נקמה אכזרי וטרגי, שבסיומו מוצאות שלוש דמויות את מותן. איך מצליח הג'נטלמן המנומס להיכנס לנעליים האלו?
"כולם חושבים שיאגו הוא אדם רע, אבל אני לא חושב ככה. לימדו אותי בבית הספר למשחק במוסקבה שלא משנה איזה תפקיד עושים - צריך להצדיק אותו ולהבין את מניעיו. כך או אחרת, כולנו עושים את מה שיאגו עושה, הרי לרוב אנחנו לא בדיוק יודעים מי כאן הטוב ומי הרע. כולנו בני אדם, וזה אופן הקיום שלנו.
"יש מצבים שאתה לא שולט על עצמך, ובתוך שניות פולט איזו מילה מאוד לא טובה, ואחרי זה אתה חושב: למה אמרתי את זה, לא הייתי צריך לעשות את זה. גם אצלי זה קרה וקורה גם עכשיו. נכון שניסיון החיים עוזר, וכיום אני מסתבך פחות מאשר בצעירותי, אבל לפעמים עדיין יש סדק בתפיסה ואני פולט משהו. כשזה קורה, אני עושה את זה בדרך כלל עם מילים קשות, שלצערי מכאיבות לאנשים.
"אני בדרך כלל מאוד לא מבסוט מזה, ואני יודע שזה לא נכון, ואני יודע שזה רק יגרום לצד השני דברים לא נעימים וזה בטוח יחזור אלי.
"הניסיון לימד אותי שנקמה או פעולה שפוגעת במישהו לא יפתרו כלום, זה תמיד חוזר אליך ואי אפשר לצאת מזה נקי. זה קשור הרבה לאופי של הבן אדם. האופי שלי בדרך כלל עוצר אותי מלהיכנס למצבים כאלה".
התובנות האלו קשורות גם לגיל שלך?
"יש משפט יפה ברוסית: 'אם הנראות היתה יודעת, ואם הזיקנה היתה יכולה לעשות'. זאת אומרת, צעירים יכולים לעשות דברים אבל הם לא יודעים מספיק, וזקנים יודעים מספיק אבל לא מסוגלים לעשות. אני, ברוך השם, במצב הביניים. אני גם עושה וגם יודע".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו