בגיל 13 חלתה ז'נבייב בריסאק באנורקסיה. הבושה שבמחלה וגילה הצעיר והבלבול שהוא טומן בחובו הרחיקו אותה מסביבתה הקרובה והיא שקעה בבדידות ובדיכאון. הספרים של אלכסנדר דיומא הצילו אותה: "המחלה הזאת שואבת ממך כל טיפת חיות שיש בך, והספרים סיפקו לי משענת. אנורקסיה היא מחלה של בושה והשתקה, אז המילים והסיפורים שקראתי סיפקו לי נרטיב חלופי למציאות, יכולתי להתחבר לחיים".
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
15 שנה סבלה מהמחלה, ובגיל 43 פירסמה את ספרה הראשון - רומן אוטוביוגרפי למחצה (Petit", 1994") שזכה להצלחה גדולה בצרפת, ובו היא מגוללת את התמודדותה עם הפרעת האכילה וההחלמה ממנה.
"Petit" הוגדר רומן למבוגרים, אך בריסאק ייעדה אותו גם למתבגרים, בתקווה שהסיפור שלה יוכל לחזק אותם. אם כך, לא מפתיע ששנים לאחר מכן, כשכבר שימשה סופרת, עורכת, מסאית ומו"לית בהוצאת L'École des loisirs (בעברית: בית ספר לפנאי), הנחשבת פופולרית ביותר בצרפת בתחום ספרי ילדים, בחרה לפתח את ז'אנר "מבוגרים צעירים" - ספרות שיכולה להתאים גם לבני הנעורים וגם למבוגרים.
בריסאק הגיעה ליריד הספרים הבינלאומי שנערך בירושלים בשבוע שעבר, ובמסגרתו נפגשה עם אהרון אפלפלד לשיחה על ספר הנוער שכתב, "ילדה שלא מן העולם הזה" (זמורה ביתן), אשר ראה אור בצרפתית לפני כשנה בהוצאה שלה. "כשנוצרה ההזדמנות לתרגם את הספר הייתי מאושרת", מספרת בריסאק, "אף שהספר קשה ומתאר את סיפורם של שני ילדים יהודים שהוריהם משאירים אותם ביער על מנת להגן עליהם מפני הנאצים, יש בו אמת אוניברסלית חזקה וראוי שכמה שיותר בני נוער ייחשפו אליו".
בריסאק, כלת פרס פמינה היוקרתי, נולדה וגדלה בפאריס בבית אינטלקטואלי לשושלת של נשים כותבות. את אמה היא זוכרת בעיקר בחדרה, כותבת: "אמא שלי תמיד אמרה שסופרים הם אנשים איומים, אנוכיים ומרוכזים בעצמם. ניסיתי שלא ללכת בדרכה, לכן אני משתדלת להפריד בין הבית לעבודה - אני מתפרנסת מעריכה וממו"לות, ובבית אני כותבת - יש לי חופש מוחלט".
"הלב הרחב של הסיפור"
כמי ששימשה מורה לילדים, בריסאק מאמינה שאהבת הקריאה היא עניין של חינוך. בפרפראזה על דברי וירג'יניה וולף - אחת הסופרות האהובות עליה - כל ילד צריך חדר. "אם לא מכינים ילדים למצב של קריאה, הם לא יקראו", היא אומרת, "בייחוד כשהפייסבוק, הכדורגל והחברים מחכים להם. זה עניין של חינוך וצריך לתווך את זה. תמצא לילד ספר שידבר אליו, והוא שלו לכל החיים".
לא מפתיע שבריסאק בחרה לעסוק בעריכה ובמו"לות של ספרי ילדים ונוער. תפיסתה את הספרות פואטית, רומנטית ואף תמימה. "אני מאמינה שאם אתה אדם קורא, אתה לא יכול להיות אלים - תמיד תבחר קודם להקשיב", היא אומרת, "הפכתי למו"לית כי רציתי לפרסם ספרים שיוכלו לעזור למתבגרים לגלות את העונג שבקריאה, ולפרסם ספרים שמשנים חיים. להקריא סיפור לכיתה שלמה עם הפרעות קשב ומוח ולב עמוסי הורמונים ולהט, ולשמוע את כולם משתתקים זה קסם. הנזילות של סיפור, הלב הרחב שלו, מגוון הפרשנויות שלו - ספרות טובה עושה אותך בן אדם טוב יותר".
בישראל ספרות הילדים עדיין מאוד מגוננת. יש בה יותר מדי פוליטיקלי קורקט.
"ישראל וארה"ב דומות מהבחינה הזו. יצא לי להכיר ילדים שלא היו מוכנים לפתוח ספר כי הם חשבו שאין בו כלום, אבל אפשר לכתוב על הכל - רק צריך לדעת איך. ספר יכול להיות לא נעים ופרובוקטיבי, כל עוד הוא אומר לנו משהו חזק על החיים. הרי בכל מקום ילדים יכולים להיחשף לסדרות אלימות עם מין גרפי ומפורט. אי אפשר להגן עליהם, אז לפחות שתהיה ספרות איכותית. כשהייתי בת 12 קראתי את דיומא והיתה בספרו סצנת אונס. מובן שאיני ממליצה לבני 12 לקרוא סצנה כזאת, אבל הצלחתי לספוג מהספר הרבה יותר מכל ילד שרואה תמונות זוועה ממערכת 'שארלי הבדו' ונחשף למציאות בלי פילטרים".
לדבריה, היא אינה מעוניינת ברבי מכר: "כשאני באה לבחור ספר, אני מסתכלת על האוניברסליות של הסיפור ולכמה אנשים הוא יכול לדבר. כמו במקרה של אפלפלד, שכתב על תקופה ספציפית בהיסטוריה, אבל נוגע בנושאים שרלוונטיים לכל נער - הקרבה, התבגרות, אהבה ומשפחה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו