רב מלחמת העולם השנייה מנתה ברזוסטק, עיירה קטנה בדרום־מזרח פולין, כ־500 יהודים. רק עשרה מהם שרדו את המלחמה ורגלם לא דרכה בה מאז, למעט ביקורים נדירים וקצרים. אך בשונה מעיירות רבות ברחבי פולין, בברזוסטק החליטו להתמודד עם העבר הקשה ולהנציח את זכרם של הקורבנות: כבר ב־2009 פירסם היסטוריון מקומי ספר על ההיסטוריה היהודית של העיירה; לוח זיכרון הוצב בכיכר המרכזית; תולדות היהודים טרם המלחמה ובמהלכה הפכו לחלק מתוכנית הלימודים בבית הספר האזורי; אפילו גיא ההריגה הסמוך לעיירה, שבו נורו למוות כ־260 מהיהודים באזור, רוצף, נקבע בו לוח זיכרון ונערך בו טקס, בנוכחות ראש העיר, הכומר של העיירה, הרב הראשי של פולין, תושבי העיירה וצאצאי הקורבנות ממדינות שונות ברחבי העולם.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כל הפעולות הללו - פרי שיתוף פעולה בין פרויקט מורשת יהודי ברזוסטק לתושבי המקום.
מפתיע ככל שהדבר יישמע, זה עוד לא הכל. פרופ' ג'ונתן וובר, אנתרופולוג בריטי שלימד באוקספורד, שמכהן כיום במכון ללימודי אירופה באוניברסיטה היגלונית בקרקוב ושהתניע חלק מן היוזמות, החליט ללכת צעד קדימה - לגדר ולשפץ את הריסות בית הקברות היהודי שבעיירה, שרוב המצבות בו נעקרו ממקומן ונעלמו. וובר שיתף את תושבי העיירה בתוכניתו בדרכי נועם ודובב אותם לספר על זיכרונותיהם מיהודי המקום. "ואת יודעת מה? לאט לאט גם המצבות התחילו לחזור", הוא מספר, "הם מצאו אותן באסמים, בגינות, בחוות. בהדרגה, בעזרת טרקטור או טנדר, עוד ועוד תושבים החלו להוביל אותן לשטח הנטוש - 50 מצבות במספר. היה זה מאמץ שחזור פנטסטי, שנעשה תוך שיתוף וידידות".
הפרויקט יוצא הדופן של וובר, שתועד בסרט הדוקומנטרי "A Town Called Brzostek" בבימויו של סיימון טארגט, הוצג בפסטיבל ורשה האחרון וזכה במסגרתו בפרס מצלמת דוד, לא היה יכול לצאת לפועל לולא תהליכי העומק החברתיים והתרבותיים המאפיינים את פולין כולה בשנים האחרונות. "קשה להפריז בחשיבות של מה שקורה בפולין", מסכים וובר, העומד גם מאחורי הקמת מוזיאון המוקדש ליהודי גליציה בקרקוב, שחוגג השנה עשור לקיומו. "ולמרות כמות התיירים הישראלים שפוקדים את קרקוב וורשה בשנים האחרונות ורואים בהן לא רק אתר זיכרון אלא מוקד תיירותי ואפילו מהנה, אני בספק אם מרביתם מודעים להיקף ולעומק השינוי שמתחולל כאן, הבא לידי ביטוי באופנים השונים של ההנצחה".
מטבע הדברים, תהליך זה אינו נטול מתחים, וחושף ביתר שאת את המחלוקות והתחושות הקשות שנשתיירו בין הפולנים ליהודים; "ועדיין, מדובר בתהליך שמתאפיין במודעות, נכונות לגעת בעבר ותנועה כל הזמן קדימה".
המוזיאון היהודי בוורשה // צילום: אי.פי
השאירו את סטלין מאחור
המוקד של תהליכי ההנצחה המחודשים לשואת יהודי פולין הוא מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, שהשנה רשם מספר שיא של מבקרים - יותר ממיליון וחצי ב־2014, לעומת מיליון ב־2007 ו־350 אלף בשנת 2000.
וובר סבור כי העלייה המתמדת במספר המבקרים היא גם חלק ממגמה עולמית, המתבטאת בהקמת יותר ויותר מוזיאונים המוקדשים לשואת היהודים בערים שונות בעולם. גם הצטרפות פולין לאיחוד האירופי המקלה את האפשרות לבקר בה תורמת לעניין, אך הדבר נובע לא פחות מהכנסת נושא שואת היהודים לתוכנית הלימודים ביותר מדינות ומתן לגיטימציה תרבותית וחברתית לקיום שיח בנושא.
"לפני שנים הנצחת השואה נחשבה לתחום סטטי, מת", אומר וובר, "אך היום מתברר כי זהו תחום מתרחב, על אחת כמה וכמה כשמהפרופיל הדמוגרפי של המבקרים עולה כי 40 אחוזים מהם הם צעירים, מתחת לגיל 25".
העניין ההולך וגובר באושוויץ הוא שלב נוסף במלחמה הסבוכה על הזיכרון: לא הכל זוכרים שכבר ב־1947 החליט הפרלמנט הפולני להפוך את אושוויץ לאתר זיכרון, אך לזכר הפולנים שנספו בו ולזכרם בלבד.
ואולם סטלין, שהשליט בפולין ממשלה קומוניסטית, הורה להקדיש את האתר לזכר קורבנות וגיבורי הסוציאליזם, שהעזו לעמוד נגד הכוחות האימפריאליסטיים והפאשיזם הבינלאומי. "זה לא היה חשוב שמרבית הקורבנות היו יהודים, ואפילו לא שמרבית המרצחים היו גרמנים", מזכיר וובר. "עבור סטלין האתר אמור היה לשמש יד לזיכרון מלחמת מעמדות בלבד".
ב־1953, עם מות סטלין ותחילת העידן הפוסט סטליניסטי, הומר האתר שוב והפך אנדרטה למה שכונה "The Polish Suffering and Other Nations". "את בירקנאו הותירו להירקב לאיטו ושום מאמץ לשימור לא נעשה בו אז", מוסיף וובר. "בפשטות, כי רוב מי שהובלו לשם הומתו בגזים, ורוב מי שהומתו בגזים היו יהודים, ועבור הפולנים לא היה למקום משמעות לאומית".
ב־1989, עם השחרור מהעול הקומוניסטי, נוצר הקשר הראשון בין הממשלה הפולנית לבין העולם היהודי בחוץ. בעקבות לחצים בינלאומיים נתקיימה סידרת פגישות בין נציגים יהודים ופולנים, שהוגדרה ככישלון מוחלט: "היהודים ישבו בצד אחד של החדר, הפולנים בצד השני ושני הצדדים צעקו זה על זה במשך כמה שעות, וחוזר חלילה". לאחר שלוש שנים של פגישות עקרות, הציע וובר לשנות את סדרי הישיבה, שלא על בסיס לאום; "בהדרגה הבין המוזיאון שעליו לספר סיפור חדש, אבל עדיין היה להם את הסיפור הישן, הפולני. ועד לימינו אלה הסיפור היהודי והסיפור הפולני מתקיימים זה לצד זה בזהירות, לא בלי מתיחות, אך בלי להתעלם מהעובדה שאכן, זה מסובך".
בית הקברות היהודי בקרקוב // צילום: יוסי זליגר
הפייסבוק עוזר לזכור
גם ד"ר פיוטר ציווינסקי, היסטוריון ומנהל מוזיאון אושוויץ, מודע לאי הנוחות שמאפיינת את הנרטיבים השונים המתקיימים באושוויץ. "בשנות ה־90 למדתי היסטוריה בצרפת, וכשנדרשנו לנושא מלחמת העולם השנייה, דובר בחצי פה על גירוש יהודים, לא מעבר לכך. היום המצב שונה ויותר ויותר מדינות הופכות את הנושא לחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים", מודה ציווינסקי.
לציווינסקי עצמו יש יד ורגל בשינוי: אתגרי ההנצחה המאפיינים את אושוויץ כיום מתחלקים בין חינוך ושימור. בתחום החינוך מפעיל האתר עשרות מגוונות של פעילויות עבור תלמידים ומורים כאחד, לא כולן ידועות לציבור. דוגמה מעניינת היא שיתוף הפעולה שהמוזיאון יזם במימונו לפני כחמש שנים עם בתי סוהר בקרקוב, בשלזיה ובוורשה, ובמסגרתו אסירים מבקרים באושוויץ ומקיימים סדנאות בנושא עם מדריכים. "המדריכים בבתי הסוהר מדווחים שלתוכנית הזו יש הרבה השפעה", מעיד ציווינסקי. "בתקריות אלימות, לדוגמה, הערות גזעניות כמעט ירדו מהפרק; זה מוכיח לנו שמשהו שקע בתודעה".
"נחפש מימון לשפות אחרות"
דוגמה נוספת היא הסיורים שמציע המוזיאון לאחרונה לקבוצות מגוונות, כגון סיור לעיוורים לצד מדריכים המתמחים בנושא ופעילויות בכתב ברייל, או קבוצות בתי ספר של תלמידים בעלי צרכים מיוחדים. "כשהתחלנו לקיים את הסיורים הללו נתקלנו בבעיה דרמטית: כיצד לתאר להם את המקום וההיסטוריה שלו?" מספר ציווינסקי. "פיתחנו תוכנית שלמה, שמבוססת על התובנה כי צריך להשתמש במילים פשוטות, נטולות מטאפורות, בצורה נגישה ככל האפשר".
לצד הסיורים והסדנאות המרובות הולך ומתרחב עיסוק המוזיאון בתוכניות לימוד מקוונות, המיועדות בראש ובראשונה לאוכלוסיות שהמרחק הגיאוגרפי מקשה עליהן להגיע לאתר הממשי - כגון שיעור כללי על אודות אושוויץ, בדומה לשיעורים המתמקדים בזונדרקומנדו, בשואת הצוענים או השמדת יהודי הונגריה בשפה הפרסית, הספרדית והפורטוגזית. "מדף הפייסבוק שלנו אנחנו למדים, שבדרום אמריקה, למשל, העניין בשואה הוא עצום ומנסים לענות כמיטב יכולתנו על הצורך הזה ולקרב את האוכלוסיות דוברות השפה; נצטרך למצוא מימון גם לשפות אחרות".
במקביל, מאפשר אתר המוזיאון סיור וירטואלי ומעלה באינטנסיביות תמונות, סרטונים, ראיונות ועדויות, "אין לנו ספק - האינטרנט הוא כלי רב עוצמה ואנחנו רואים את העלייה המתמדת במספר הכניסות והתגובות".
תחום השימור ההולך ומתפתח באושוויץ אף הוא עצום; די לציין את המעבדה המשוכללת מאין כמותה, שהוקמה ב־2003 בזכות תרומתה של קרן לאודר, ובה יותר מ־100 אלף הפריטים שמרכיבים את אושוויץ, מיומנים ופתקים שנמצאו בו עד הקורות המרכיבות את הצריפים הרעועים של בירקנאו, עוברים שימור ותחזוק קפדני מאין כמוהו.
חלק מן המכשור החדשני, מספרת האוצרת ומנהלת המעבדה אנה לופוסקה, נוצר בתוך המעבדה עצמה. "ברור לנו, שגם אם נצליח לשמר את הכל, בעוד 25 שנה נצטרך לחזור על כל הפעולה מחדש, שכן לא מדובר בפריטים שנועדו להאריך ימים מלכתחילה", אומר ציווינסקי בהשלמה. זו אחת הסיבות שפתח בקמפיין לגיוס כ־120 מיליון יורו למען שימור האתר. הקמפיין הוערך לפני עשור כחסר סיכוי ואולם ב־27 בינואר, בטקס לציון 70 שנה לשחרור המחנה ובנוכחות ניצולים, ראשי מדינות ואורחים מכובדים מרחבי העולם - מעריך ציווינסקי בזהירות כי יוכל להכריז על השגת היעד, פרי תרומתם של יותר מ־35 מדינות ותורמים פרטיים אנונימיים.
מנהל המוזיאון מעיד כי עם הזמן הוא "חש שההיסטוריה של המחנה מתחילה להתמקם במקום הנכון; לא רק אירוע אירופי על ציר הזמן, אלא נקודת מפנה עולמית, שבלעדיה הנוער לא יכול להבין את ההיסטוריה. זה לא קל: הרי אי אפשר לתעל את הביקור במקום לצורך הפקת מסר חיובי. אך כל מי שמבקר לוקח חלק בעבודת הזיכרון".
בית קפה ברובע היהודי בקרקוב // צילום: אי.פי
התיירים לימדו את המקומיים
אופני ההנצחה לא מתמצים באושוויץ אלא מתרחבים לסביבותיה - ורשה הבירה ובמיוחד קרקוב, שבה חיה בעבר אחת הקהילות היהודיות החשובות ביותר באירופה והיום הולכת ומתמתגת כאתר תיירות זול ונחשק הזוכה לא פעם לכינוי "ברלין החדשה".
קאז'ימייז', הרובע היהודי של קרקוב, הוא כיום מוקד משיכה אופנתי המשובץ אינספור בתי קפה וברים, רובם מרוהטים בפאר מרופט בסגנון מרכז־אירופי ישן, גלריות ומסעדות כשרות.
לא פחות חשוב, מסביב לכל אלה הולכות ומתרבות נקודות הנצחה וציוני דרך של יהודי המקום ופועלם, במקומות שבהם עד לפני שנים מספר היו לא יותר ממכסי ביוב או תחנות אוטובוס. "התופעה הזו מעידה על מודעות הולכת וגוברת, גם של הציבור", מעריך דריוש קוזניאר, מדריך תיירים עוד משנת 1984. "הרי בילדותנו לא ידענו על חלקם של היהודים בשואה, והיו לנו מורים מצוינים להיסטוריה. עלי להודות שאת הידע שלי על אודות ההיסטוריה היהודית רכשתי מהקליינטים שלי - רובם יהודים־אמריקנים שהגיעו לכאן עוד בשנות ה־80 לטיול שורשים - הם שלקחו אותי לגטו, לבית הקברות היהודי, אף שכמעט שום אזכור לא היה שם בזמנו".
היום, טוען קוזניאר, המצב התהפך. "זה עשוי להישמע מוגזם, אבל היום להיות יהודי זה קול. זה התחיל עם ההכרה בשואת היהודים; המשיך בכך שבעשורים האחרונים יותר ויותר יהודים ששמרו עוד מאז המלחמה על יהדותם בסודי סודות, נחשפו בפני משפחתם וקרוביהם; בהפיכת שואת היהודים לנושא חובה בתוכנית הלימודים לצד פתיחת מוסדות רבים המוקדשים לזיכרון היהודי כגון מוזיאון שינדלר בקרקוב והמוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה והגיע עד אירועי תרבות כגון הפסטיבל היהודי, שנערך מדי שנה בקרקוב ומושך אליו קהל צעיר ועדכני. בעוד חודש יתחילו להגיע התיירים, מאורתודוקסים ועד צעירים חילונים, בתי הכנסת יהיו מלאים ובשוק תשמעי עברית בכל מקום, זה עולם אחר לגמרי ממה שהיה פעם".
וובר מסכים כי "יש עניין רב בהיסטוריה היהודית גם בקרב לא יהודים; ורשה וקרקוב מלאות כיום קורסים שעוסקים ביהדות, וכן מרכזים קהילתיים לאנשים שרוצים להתחבר מחדש לשורשיהם.
מספר הספרים וכתבי העת שפורסמו בפולנית בשנים האחרונות, הסרטים הדוקומנטריים, ההרצאות, הסיורים בערים פשוט בלתי נתפס. ממה שאני רואה באוניברסיטה ומחוצה לה, העניין שאנשים ובעיקר פולנים מפגינים כלפי הנושא הוא חזק ואותנטי".
פרופ' יאן רידל, היסטוריון המתמחה ביחסי פולין־גרמניה, מעיד כי "היחסים בין פולין והיהודים בישראל ובעולם לא היו טובים בכל מאה השנים האחרונות כפי שהם כעת", ואולם אף הוא מודע לכך שבסופו של דבר, יחסים מחודשים אלו נמצאים בתחילת דרכם.
"האתגר המרכזי בתוך פולין הוא למצוא את האיזון בין הנרטיבים ההיסטוריים השונים. עלינו לוותר על הסטריאוטיפ ההרואי של הפולני בעת המלחמה, אבל חשוב לעשות זאת בתבונה ובזהירות; אי אפשר להחליף סיפור בן לילה".
האתגר החיצוני, מוסיף רידל, הוא לשנות את התיוג העכור של פולין כמדינה אנטישמית, שונאת זרים ומיעוטים. "אי אפשר להכחיש שהאלמנטים האלה היו קיימים בהיסטוריה של פולין, אך זו לא כל ההיסטוריה שלה".
קוזניאר מפורש יותר ומדבר ישירות אל הישראלים, שהוא פוגש במצעד החיים ובעבודתו כמדריך תיירים: "הצורך ליצור איזון בנרטיב ההיסטורי כולל פולנים ויהודים כאחד", הוא טוען. "רבות מהקבוצות החרדיות מבקרות רק במחנות ההשמדה ובזה מתחיל ומסתכם כל הרושם שלהן מפולין, כאילו פולין היא בית קברות אחד גדול ולא מדינה שהתרבות והדת היהודית התקיימו בה לאורך מאות שנים. שואת יהודי אירופה היא אירוע מחריד, מעבר למה ששפה תוכל לתאר, אבל היא לא כל ההיסטוריה של היהודים, הרי היהודים בנו את פולין - את פסי הרכבת, את מערכת ההשקיה, את בניין האופרה; רבים מגדולי המשוררים והאמנים כאן היו יהודים. גם את זאת עלינו לציין".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו