בן 101, כשהוא חובש כובע של חייל בצבא הבריטי ונעזר בבנו ובמטפלו האישי, התקרב בן ציון סולומין לקדמת הבמה כדי להדליק נר של חנוכה ולברך את באי הכנס באתר "יד לשריון" בלטרון. הכנס, שנערך בשבוע שעבר, הוקדש למשפחות פדויי השבי של חיל החפרים במלחמת העולם השנייה. בקול סדוק ובעזרת בנו הצליח סולומין לקרוא מן הכתב את הברכה שחיבר לערב המרגש. "לכבוד כושר העמידה, השרידות, הלהט הציוני והמסירות לשירות ביטחוני", אמר ותימצת בקצרה את סיפורו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אותות מלחמת העולם השנייה שנושא בן ציון סולומין בגאווה על חזהו מספרים את אחד מסיפורי הלחימה וההישרדות המרשימים, שכמעט הודרו מהזיכרון הקולקטיבי - הסיפור של מתנדבי ארץ ישראל לחיל החפרים הבריטי. 3,200 איש מבני היישוב, שרוח התנדבותית פעמה בליבם, הותירו מאחוריהם את משפחותיהם והתנדבו במחצית השנייה של שנת 1940 לצבא הוד מלכותה, כאשר קרוב ל־400 מהם היו ערבים. כלל מתנדבי חיל החפרים היו כעשירית מכלל הגברים והנשים הארץ־ישראלים שהתנדבו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.
מרבית החפרים חוו את האש הראשונה במדבר המערבי בגבול מצרים־לוב כאשר המטרה היא להדוף את הצבא האיטלקי. הצבא הבריטי נייד את אלפי החפרים באמל"ח בהתאם לאיומים הגרמניים, וכך הגיעו חלקם לאזור הבלקן, ליוון. האירוע המכונן ששינה את חייהם של חפרים רבים התרחש בבוקרו של 29 באפריל 1941: על חוף קאלאמטה בדרום חצי האי פולופונס (בדרום יוון) נשבו יותר מ־1,500 חפרים. הם נשבו יחד עם קרוב ל־12,000 חיילים בריטים. הפקודה של המפקדים הבריטים להיכנע ניתנה רק לאחר שהיה ברור שלא תהיינה אפשרויות חילוץ. ואולם, בלילה שלפני הכניעה התנהלו קרבות מול הצנחנים הגרמנים שגבו קורבנות מקרב החפרים. בעת הנפילה בשבי נמצאו קרוב ל־100 פצועים שנפגעו בעת הקרבות, חלקם נפצעו מהפצצות מן האוויר. בין הפצועים היה סולומין, שחטף כדור בזרועו.
השבויים הוחזקו בשבי הגרמני ארבע שנים, ורבים מהם הועברו למחנות עבודה. 200 חפרים נהרגו במהלך המלחמה, ובהם כאלה שסבלו גלגולי שבי שונים, ואלו מהם ששרדו נשאו צלקות נפשיות עד יום מותם.
במים עם הנשק האישי
70 שנה לאחר שחרורם מהשבי, הוקם פורום מקרב בני המשפחה של פדויי השבי כדי לספר את הסיפור שהושתק במשך עשרות שנים. מובילת פורום המשפחות היא טליה קליינר־דייגי, נכדתו של חייל מחיל החפרים, שמספרת כי לאחרונה אותרו 250 משפחות עם סיפורים דומים לשלה. מטבע הדברים, ככל שהשנים חולפות, הולכים ומתמעטים פדויי השבי: בכנס הראשון של המשפחות שנערך במאי האחרון, חיו בישראל 13 פדויי שבי. בכנס השני שהתקיים בשבוע שעבר נותרו שמונה בלבד.
המחקר התיעודי החשוב ביותר על השבויים הארץ־ישראלים נעשה על ידי ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר שחקר במשך שנים את תולדות ההתנדבות של היישוב העברי במלחמת העולם השנייה. המחקרים מעוררי ההשתאות מבוססים על מסמכים רבים שאסף בארץ ובמיוחד בחו"ל ועל ראיונות עם יוצאי הצבא הבריטי. בין לבין, ב־1982, חיבר מאמר מחקרי מטעם מרכז יד ושם בעל הכותרת "השבויים הארץ־ישראלים בשבי הגרמני".
לפי מחקרו של פרופ' גלבר, מספר הבורחים מהשבי מוערך ב־150 שבויים לפחות. מי שניצל משבי כמה שעות לפני הכניעה הבריטית היה דוד יחיאלי בן ה־90. הוא ספורטיבי, רחב כתפיים וממהר להעיד על עצמו כי משחר נעוריו הצטיין בשחייה ובאיגרוף, מה שעזר לו בתקופת ההתנדבות. על נסיבות התנדבותו לחיל החפרים ב־1940 הוא מספר: "הייתי בן 16 וחצי וברחובות תל אביב הציבו שולחנות וקראו לנו להתנדב לצבא הבריטי. אני הייתי צריך לזייף את הגיל שלי וכך עשיתי. הגעתי לבסיס של הבריטים בסרפנד (צריפין) והצהרתי שאני בן 17 וחצי. האמינו לי. כל החברים שלי התנדבו, אז גם אני התנדבתי. ההורים שלי תמכו בי, אך לא ידעו שאני יוצא למלחמה. המנהיגים היהודים ביישוב רצו שנתנדב לצבא הבריטי כדי שנקבל חינוך צבאי. לבריטים היתה סיסמה: 'תתגייס לצבא ותראה את העולם'".
יחיאלי מספר כי במדבר המערבי היו החפרים חיילים לכל דבר, ולכן אומנו כחיילי חי"ר. על עצמו הוא מעיד שהיה בר מזל. "לאורך כל תקופת המלחמה, במדבר המערבי ואחר כך ביוון, ראיתי כבר את המוות יותר מעשר פעמים. חבר שלי, שהיה צמוד אלי, נהרג בו במקום מהתקפה של מטוס גרמני. כאשר הגעתי לנמל קאלאמטה והיה חשש שאפול בשבי של הגרמנים, אמרתי לעצמי שלא אתן לזה לקרות. תיארתי לעצמי שהגרמנים הורגים יהודים ובוודאי חיילים יהודים. אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד: או שאני אמות תוך כדי הבריחה או שהגרמנים יהרגו אותי כשאפול בשבי.
"האפשרות היחידה היתה לשחות בלילה לעבר שתי אוניות אוסטרליות. הייתי נחוש, נכנסתי למים, ושחיתי כשעה וחצי כשאני נושא את הנשק האישי עלי עד שהגעתי קרוב לאחת האוניות. סירה קטנה קירבה אותו לגוף האונייה, וכך ניצלתי. אחר כך החזירו אותי למצרים ומשם למחנה סרפנד (צריפין), שם התאמנתי והועברתי לחיל הרגלים הבריטי".
נמלטו מהזוועה, אך לא מהשכחה. תמונות מבוימות של חיילים שצולמו ע"י הגרמנים עבור הצלב האדום, 1943
"ספגתי את חיצי הפחד"
בין השבויים הארץ־ישראלים שנשאו דרגת קצונה היה מנהיג הפועלים המיתולוגי יצחק בן אהרון, שלימים שימש מזכ"ל ההסתדרות ושר בממשלת ישראל. בן 35 היה בן אהרון בנופלו בשבי, טראומה שקטעה את הקריירה שלו כמנהיג פועלים. טרם נפילתו כיהן כמזכיר מועצת פועלי תל אביב.
פרופ' גלבר מצטט מדברים שכתב בן אהרון לבנו, יריב, בעת השבי, בספר "מכתבים לבני" שיצא לאור לאחר המלחמה: "יחידי הייתי מבין הקצינים וסביבי ים גועש ורועש, אנשים שמצב רוחם גובל עם טירוף הדעת. היהודים הלכו בדיכאון, באימה ובפחד ואני שהלכתי בראש ספגתי אל קרבי את חיצי הפחד של כולם ולבי היה כמים. רבים מבחורינו רצו לאבד את עצמם לדעת".
מפקד נוסף שנשבה היה יוסף אלמוגי, שלימים כיהן כראש עיריית חיפה ושר בממשלת ישראל. אלמוגי היה אז בן 31 ושימש ראש פלוגות הפועל בעיר חיפה. בצבא הבריטי נשא דרגת סרג'נט וכתב על החיים בשבי בספרו "בראש מורם". שבויים ובני משפחותיהם העלו על נס את תרומתו לליכוד השבויים כאשר קרא למפקדים מכל הדרגות להיות במחיצתם ולא להפקירם. בספרו כתב, בין היתר, כי ביסוד ההצעה שלא לנטוש את השבויים היה מונח חשש כפול: "שתנאי החיים במחנות העבודה יהיו יותר גרועים מאשר בסטאלג; שנית, שיעשו שם ניסיונות לפגוע בזכויות של אנשינו ואפילו להתנכל לחייהם".
במחקרו כתב פרופ' גלבר כי כבר ב־1940, במערכה הגרמנית בצרפת, קבעו לעצמם הגרמנים שלא להקים מחנות מיוחדים לשבויים יהודים. הם העדיפו שהצרפתים, בדומה לבריטים, יתבדלו מהיהודים ויתבעו להוציאם לעבודה מחוץ למחנות. באותה עת שקלו הגרמנים לסמן את השבויים היהודים בסימון מיוחד. בדומה לכך, חשבו שגם הבריטים יתבדלו מעל הארץ־ישראלים. ואולם, עד מהרה טעו. נציגי השבויים הבריטים במחנה לאמסדורף (בשלזיה) הבהירו כבר בימים הראשונים כי אצלם לא יקרה דבר כזה "ובצינורות הדיפלומטיים נרמז להם שגם ממשלת בריטניה תעמוד על כך שניתן יחס שווה לשבויים היהודים" (במחנה לאמסדורף הגיעו, כחצי שנה לאחר הנפילה בשבי, 1,160 שבויים ארץ־ישראלים והצטרפו אליהם 19 אלף איש, מרביתם שבויים בריטים).
בשיחה השבוע סיפר לי פרופ' גלבר על אחת ההתעקשויות של הבריטים: לאחר שהגרמנים הודיעו כי חבילות הצלב האדום מבריטניה לא תחולקנה לשבויים הארץ־ישראלים, הודיע נציג השבויים הבריטי כי במקרה כזה גם הבריטים יסרבו לקבל את החבילות.
בסכמו את יחסם של השובים הגרמנים לשבויים היהודים עושה פרופ' גלבר הבדלה בין המדיניות מלמעלה לבין המציאות בשטח. לדבריו, לאחר כמה חודשים קיבלו הגרמנים את העיקרון של התייחסות שווה לשבויים הבריטים. עם זאת, כתב, כי "התפרצויות כלפי יהודים לא חרגו מן המקובל במחנות השבויים, והיו על פי רוב תוצאה של יוזמות פרטיות או מקומיות לא של קו כללי שנקבע מלמעלה".
הרעבות, השפלות, התעללויות ועבודות פרך תחת איומי נשק היו דפוס פעולה שגרתי של השובים. כמה שבויים גם נורו למוות על ידי הגרמני: בתחילת השבי נורו למוות כמה שבויים רעבים שהתנפלו על מוצרי מזון. כמו כן, בשלב מאוחר יותר נרצחו שבויים שעבדו במכרות פחם. הגרמנים התאכזרו לשבויים גם בתחילת 1945, כאשר כניעתה של גרמניה היתה רק שאלה של זמן. "רובם הוחזקו על ידי הגרמנים עד כניעתם. כמה מהם כוחם לא עמד להם במצוקת ימי השבי האחרונים והם כשלו ונפלו על סף השחרור", כתב פרופ' גלבר במחקרו.
צעקו "שמע ישראל"
בנימין בית הלחמי, מי שהישיבה הממושכת בשבי הגרמני גרמה לו טראומה, נפטר בגיל 80. בית הלחמי התנדב לחיל החפרים בגיל 18 וחצי ונשא את אשתו, רבקה, ב־1947. אשתו סיפרה השבוע כי בעת השחרור שקל בעלה 37 ק"ג בלבד ונשלח ללונדון כדי להבריא. "אז לא ידענו מה זה הלם שבי", סיפרה, "אבל זה ברור שזה מה שקרה לו. הכרתי גבר נעים, נדיב ורגוע שאחרי גיל 30 הפך לעצבני ולחסר סבלנות. הוא פחד מכל שוטר שראה ברחוב, נהג לעצור את המכונית למרות שלא היתה לכך כל סיבה".
כל שבוי מחיל החפרים הוא סיפור הישרדותי מרתק ובלתי נתפס. כזה הוא סיפורם של האחים שמואל ושלמה לאופר מתל אביב שיצאו למלחמה יחד ושוחררו סמוך לסיומה במאי 1945. שרה כוכבי, 68, חברת קיבוץ יגור, עיתונאית במקצועה, היא בתו של שמואל לאופר ולאחרונה האירה את מסע גבורתם והישרדותם בשבועון הקיבוצים "הזמן הירוק".
"אבי ואחיו היו בין מקימי נמל תל אביב בשנת 1936. הם נאלצו לעזוב בארץ אישה וילד קטן. המניע של אבי להתנדב לצבא הבריטי היה כפול: סגירת הנמל והמוטיבציה להילחם בנאצים. מה שתרם במיוחד לשרידותם של האחים היה שאח אחד חיזק את האח השני. גם בשבי אבא שלי מעולם לא איבד את חוש ההומור. כמו רבים מהשבויים, הוא למד בשבי אנגלית ולפני שחזר לארץ נשלח לאנגליה, כמו כל השבויים, כדי להבריא. בשובם ארצה היישוב התעלם מהשבויים כי בעיני מנהיגיו, 'להיות שבוי זה לא כבוד גדול'".
מרבית מהשבויים ניצלו בדרך נס. מתברר שגם להם תיכננו הגרמנים "צעדת מוות". לדברי יוסי סולומין, במחצית השנייה של 1941, צעדו אביו וקבוצה גדולה של שבויים ארץ־ישראלים מאזור שלזיה עד לגרמניה. "הגרמנים מיהרו לעזוב את המקום ולברוח לכיוון גרמניה, כי הם פחדו מהצבא הרוסי. שררו תנאים נוראיים של שלג וקור מקפיא. בגלל הפחד של הגרמנים הם ציוו על השבויים לצעוד גם בלילה. לא היה לכולם מה לאכול - גם לא לחיילים הגרמנים. כולם אכלו סלק סוכר קפוא. הם צעדו כמה חודשים קרוב למינכן. הם צעדו מרחק בלתי נתפס של 900 ק"מ. היתה סערת שלגים והם חשבו שהם כבר הולכים למות וצעקו 'שמע ישראל'. ופתאום, התרחש נס ומשאיות של הצלב האדום השוויצרי הצילו אותם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו