היה לי ברור שדנה דבורין מוצצת אצבע בלילה, כשהיא מניחה את הראש על הכר ורוצה להירדם. במשך כל הראיון שנערך ערב נסיעתה לאמסטרדם כדי לחגוג את יום הולדתה הארבעים שחל השבוע, בחנתי את שורת השיניים העליונה שלה, איך הן מקושתות מאגודל שדוחף אותן קדימה כבר שנים רבות, איך הן מעניקות לחיוך הגדול שלה את האופי הדנה־דבוריני, שכולל הרבה שיניים תחומות בגומות חן שלא סר חִנן ולו במעט, גם אם הן כבר לא מופיעות על מסך הטלוויזיה. רק בסוף הראיון שאלתי אותה אם אכן כך הדבר, והיא בכנות אותנטית חייכה, צימצמה את עיני התכלת השקופות שלה, ובלי לחשוב פעמיים ענתה: "אהה, ברור. הילדות שלי בטוחות שאימהות, בכללי, נוהגות לעשות זאת. זה כל כך לא מוזר להן העניין הזה, זו המציאות שאליה הן נולדו, והן גם לא ביקשו ממני להפסיק. אף פעם זה לא קרה".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בחמש השנים האחרונות דנה דבורין יוצרת ומביימת תיאטרון, בעיקר לילדים. ומתברר שגם בימים היא מוצצת אצבע. זה קורה כשהיא לפני פרויקטים חדשים. שעות היא יושבת בעיניים מזוגגות, חושבת, בוהה ומוצצת אצבע. ככה היא יוצרת קונספטים חדשים, ככה היא מחליטה איך תביים את הסצנות, ככה היא מתרכזת, יוצרת.
"תקופת הבוהה" מכנה את הימים האלה בעלה, המוסיקאי אמיר פרי (46), וכולם בבית יודעים שברגע שהאסימונים ייפלו ותסבוכות הפרויקט החדש ייפתרו, סבלנותה של אמא תחזור לעצמה, היא תפסיק לבהות ותוציא את האצבע מהפה, עד שיגיע הלילה, כמובן.
דבורין בת 40 והיא ממש היתה רוצה להגיד לעצמה "אני לא מרגישה בת 40", אבל זה לא מה שהיא באמת מרגישה כלפי הגיל הזה, שאליו התכוננה מגיל 39 ויום. "מאותו יום טרחתי להציג את עצמי לכולם בכל מקום שרק אפשר כבת 40, ואז לא היה שום משבר כשהוא באמת הגיע. וכן, הוא הגיע, והוא פה והוא נוכח.
"מצד אחד יש משהו נטול גיל ו'פיטר־פני' באנשים שמתעסקים בחומרים של ילדים, שכותבים למענם, שמופיעים מולם. מצד שני אני יודעת שאני לא נראית כמו שנראיתי כשהייתי בת 30 - הגוף משתנה, אבל בעיקר אני מרגישה את השינוי בכוחות שיש לי. אם פעם הייתי רגילה לתקתק הכל בלי למצמץ, היום אני יותר קצת יותר עייפה, פחות גמישה, הדברים לא זזים לי בקצב שהייתי רגילה אליהם. העובדה הזו מטרידה אותי הרבה יותר מאיך אני נראית יחסית לגיל 30 ומה אני הולכת לעשות עם המעטפת החיצונית שלי, שמידלדלת קלות ומתעבה שם במותניים".
בהצגה "קטיקה מלכת הצוענים". "יש בי כל הזמן תחושות של אושר" // צילום: ג'אז חם לילדים
לא חלמתי להתפרסם
היא עדיין תזזיתית, מצחיקה, מדברת עם הידיים ועם הקול הצרוד והעמוק הזה שלה במהירות רבה ("נולדתי עם קול כזה, לא עישנתי ברחם"). היא בת 40 אבל הצמה הבלונדינית הבוהקת שקלועה לראשה לא מסגירה זאת. מי שנמנתה עם סוללת כוכביו הראשונים והבלתי מעורערים של ערוץ הילדים, אי אז בשנות התשעים - לצד עודד מנשה, גיל ססובר, יעל אבקסיס, מיכל ינאי ואפרת רייטן - כבר לא בערוץ 13 שנים.
הילדים של היום כבר לא מזהים אותה, והיא מקבלת את הכרוניקה הידועה מראש של האנונימיות הכפויה בהבנה ובהשלמה, נעלבת רק לרגע כשהיא מגיעה לאירוע עתיר סלבס וצלמי הפפראצי מבקשים ממנה לזוז רגע, כי "הנה נינט הגיעה".
"זה קרה, בטח שזה קרה, ולרגע זה הביך אותי ואז בעיקר זה הצחיק אותי, כי אין מה לעשות, נינט הרבה יותר מעניינת כרגע, וככה התקשורת עובדת וזה בסדר. שנים ארוכות הייתי שם, קיבלתי אהבה עצומה, בנות קיעקעו את השם שלי על הזרועות, צלמי פפראצי חיכו לי מתחת לבית, אני ואמיר נאלצנו לעזוב את תל אביב כי באמת לא היתה לי טיפת פרטיות. גם אז לא רטנתי ולא כעסתי על העניין הזה, אגב, היה לי ברור שזה חלק בלתי נפרד מהעבודה. כולנו היינו בערוץ הילדים כי רצינו לשחק, ולשיר, ולרקוד ולהנחות. לא חלמנו להיות מפורסמים.
"הילדים של היום רוצים קודם כל להיות מפורסמים ועם זה יש לי בעיה. אז היום לא עטים עלי צלמים, ואני כבר לא כובשת חמישה שערי מגזינים בשנה כמו פעם. אני כבר לא בפרונט, ויש דור צעיר וחדש של כוכבים, וזה בסדר גמור. אני מאוד מאוד אוהבת את החיים שלי כמו שהם היום".
החיים של דנה כמו שהם היום כוללים בית בורגני צמוד קרקע בכפר סבא: "כבר שנים שאנחנו מחוברים לאזור השרון, וכיף לנו לגדל את הבנות פה, וחשוב לנו שתהיה לנו קצת אדמה כדי להיות מחוברים אליה". יש לה שתי בנות, תמרי בת 11 וחצי ועלמה בת חמש וחצי וגם בעל אוהב - אמיר פרי, מוסיקאי וחבר להקת פורטרט לשעבר, שאיתה מאז שהיתה בת 18.
פרי הוא גם בנו של ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי, המשמש כיום שר המדע, הטכנולוגיה והחלל וח"כ מטעם מפלגת יש עתיד. "אנחנו מאוד גאים בו", היא אומרת על חותנה, "זה היה צעד אמיץ לצאת מאזור הנוחות ולעבור לעשייה פוליטית שהיא שוחקת וקשה, וגם מכניסה הרבה פחות כסף ממה שהיה רגיל לו. הוא בא וסיפר לנו על הבחירה שלו עוד לפני שכולם ידעו, וקיבל מאיתנו את כל התמיכה שרק אפשר".
כשהיא פוגשת אנשים מהתעשייה שלא ראתה שנים, היא כבר רגילה לשאלה שתגיע באופן מהוסס: "את עוד ביחד... עם...?" ויודעת שהיא ובעלה הם מהזוגות היציבים בתחום. "האמת היא שמתוך 22 שנה שאנחנו יחד, אנחנו ביחד נטו שלוש שנים", היא אומרת וצוחקת, "אולי זה הסוד לנישואים מאושרים. לכל אחד מאיתנו יש חיים מדהימים ומלאים גם בנפרד, ואנחנו מפרגנים מאוד אחד לעשייה של האחר. אני יודעת הכל על אמיר, ואני לא מוותרת על זמן איכות איתו. אני אפילו חרדה מאוד לשעות שלנו יחד שמגיעות בדרך כלל כשהבנות הולכות לישון, אבל יש לנו גם חיים לחוד".
דבורין. על הבמה מגיל 12
פנינה דבורין. האם // צילום: משה שי אמיר פרי. הבעל // צילום: קוקו
מרד בערוץ הילדים
לא רבים יודעים שעזיבתה את ערוץ הילדים לפני 13 שנה לוותה במרד ובהשעיה. "היינו אמורות להופיע בתוכנית של דודו טופז - אפרת רייטן, עדי עזרוני ואני - כדי לקדם את קלטת הילדים הנפלאה שעשינו - 'הכבש ה־16' בביצוע כוכבי ערוץ הילדים", היא משחזרת, "והם דרשו מאיתנו להופיע בצורה שהיתה כל כך רחוקה מהמקור, גם מבחינת השיר וגם מבחינת הלבוש, אז אני פשוט החלטתי לא להגיע לצילומים כי זה עבר את הגבול הפרטי שלי. כנראה באותה תקופה כבר לא התאים לי להיות חלק מחבורה מגובשת מאוד שאומרת כן להנחיות מלמעלה, וכבר שאפתי להיות אינדיבידואל.
"נפרדנו בצורה הכי יפה שרק אפשר, לעולם תהיה לי פינה חמה למקום הזה שאיפשר לי להיות גם בטלוויזיה וגם על הבמות, בעצם בכל מקום".
מאז פרישתה מהערוץ הספיקה להבין שהיא פחות מחוזרת, וגם מי שמחזר אחריה ומציע לה מיני עבודות, הוא לא המחזר האולטימטיבי שעליו חלמה.
"זו היתה תקופה לא פשוטה, אפילו מטלטלת מבחינתי, תקופה שלא היה לי ברור מה אני רוצה להיות, איך אני רוצה להיות. אני לא טיפוס שיושב ומחכה לתפקידים שלו שיבואו, תמיד ידעתי להמציא לעצמי, לכתוב, ליזום. ובכל זאת, יום אחד אני ממציאה את עצמי מחדש, ביום האחר אני בטוחה שזה זוועה, ובתוך כל זה אתה צריך להתמודד עם אגו שטוּפַּח במשך כל השנים האלה ופתאום הוא פחות מחוזר וכבר לא מתעניינים בך כמו שהתעניינו פעם והתפקידים שמוצעים לך הם עוד פעם תפקידי פלקט של תהיי יפה ותייחצני אותנו, ואני כבר לא הייתי במקום הזה".
מתוך הטלטלה הזו נולדו קלטת הילדים והמופע "טולי בלבולי" ומאוחר יותר, ב־1998, ניסתה קריירה של זמרת למבוגרים והוציאה את הדיסק "נסיכה אמיתית" שלא זכה להצלחה. לפני חמש שנים, לאחר שנים של חיפוש עצמי, הבינה שמה שהיא רוצה לעשות זה לביים תיאטרון. היא אומרת שזה ממש לא משנה לה שאת היצירה שלה יראו מאה איש, שמבחינתה הקתרזיס האמנותי שהיא חווה הוא מספק וממלא בדיוק כמו אז, כשהפנים שלה היו מוכרות כמעט בכל בית.
היא הקימה עם שותפתה שרי הולמן את "תיאטרונלה", בית ליצירה מקורית בתחום התיאטרון, והיא מגדירה את עשייתה כפרינג'ית לחלוטין. "ברגע שהבנתי שהייעוד שלי הוא בימוי תיאטרון התחלתי לראות בלי סוף הצגות, והלכתי לאינספור סדנאות. למדתי שנה בתיאטרון החזותי, שנה בתיאטרון הפיזי וגם בימוי בתיאטרון 'החדר' של אמיר אוריין. אני מאוד מחשיבה לימודים, כמובן, אבל אני חושבת שאם אדם כמֵהַּ לעשות משהו, מספיק שהוא יהיה מוכשר ושיפתח את העיניים, ואז השמיים הם הגבול.
"היה בוקר אחד שהתעוררתי והחלטתי שאני רוצה לעשות תיאטרון בכלא. נפגשתי עם קרן כהן ישראלי, ואחרי שהבטחתי לה שאכין לה גם קפה תוך כדי צפייה בעבודתה, היא הסכימה לקבל אותי כעוזרת במאית שלה. ביימנו את האסירים בכלא הנוער 'אופק' וזו היתה תקופה מאתגרת ומעניינת, למדתי מקרן המון".
היום דבורין כותבת ומביימת הצגות, בעיקר לקהל הילדים, "שאותו אני מכירה הכי טוב, מזהה את הניואנסים שידברו אליו, מכירה את עולם המושגים, שולטת בטיימינג המדויק שלו. אני חושבת שאני יודעת לכתוב לילדים. ברגע שאני כותבת משפט, אני כבר יודעת אם הוא יתקשר עם הילד כמו שצריך או לא, ואני כמובן בעיקר מקפידה לקרב אותם באופן רגשי לסיפור שאני רוצה לספר, כי ככה זה עם ילדים".
את חופשת חול המועד סוכות בילתה בעבודה מאומצת בקיסריה, שם עלה השנה בפעם השלישית "פסטיבל העת העתיקה", שאותו הגתה ויזמה כשטיילה בעיר העתיקה. דבורין שהתלהבה מהחלל המאתגר שיוצרים השרידים הארכיאולוגיים החליטה ששם בדיוק היא רוצה להקים לחיים את ימי הורדוס, ולשחזר באופן מדויק את חגיגות חנוכת העיר.
"אני עובדת חצי שנה עם חבורה של אנשים מוכשרים ואהובים שעושים את הפסטיבל הזה, שביקרו בו 18 אלף איש. אז איך אפשר לדבר איתי על אהבת הקהל שאיננה? זה שאני כבר לא בפרונט זה ממש לא משנה. אני הגיתי את הדבר, אני כתבתי את הדבר, אני מביימת את הדבר, מבחינתי אני לגמרי הדבר. אני מסתכלת על חבורת השחקנים שלי שמוטת לסת, מעריצה את מה שהם עושים וזה לא משנה שאני כבר לא משחקת. מאז ומתמיד בערה בי התשוקה להיות חלק של ממש מהיצירה ולא לחכות שיגידו לי מה לעשות, בעיניי זה משעמם. היצירה הזו של יש מאין איתגרה אותי, סיקרנה אותי, הלהיבה אותי ואני שם לגמרי".
דבורין. "חצי הכוס המלאה" // צילום: כפיר זיו
לא מברברת
היא מעידה על עצמה שהיא במאית מתקרצצת וטוטאלית, שהיא לא מתפשרת עד שהסצנה עומדת כמו שהיא רוצה: "גם אם אני רוצה שהרגל של השחקן תהיה בצד אחד, והאף שלו בצד השני, אני אפתור את הסיפור הזה ויהי מה". היא כבר התרגלה שהשחקנים שעובדים איתה אומרים לה "את לא כמו שחשבנו", מופתעים מהפער בין דמותה הזוהרת, הבלונדינית, המרוחקת, לבין החום והחיוביות שיוצאים ממנה כשהיא מתקרבת.
"אני יודעת שאני בן אדם מאוד חיובי", היא מסכימה עם האבחון הלא מקצועי שאני עושה לה תוך כדי ראיון. "רוב האנשים מזהים את זה, אבל אני בטוחה שיש אנשים שזה גורם להם אפילו לרתיעה. בדרך כלל, כשאני לא בתקופות ה'בוהה' שלי, אני הֶפי הֶפי, ולאנשים קשה לראות בן אדם שמח ומסופק ובטח הם חושבים לעצמם 'מה זאת כל היום מחייכת ומאושרת, זה בטח בא לחפות על משהו או להסתיר'.
"אז זהו שלא, אני באמת בן אדם חיובי שמקפיד לייצר לעצמו כל הזמן את הטוב. ברור שכמו לכל אחד גם לי יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות אבל כאג'נדת חיים אני משתדלת כמעט תמיד לראות את חצי הכוס המלאה, ואת יודעת מה, ברוב הזמן היא כמעט שלושת־רבעי מלאה.
"אני חושבת שזה קשור בעיקר למה שהמוח שלי מפריש. הרי ככה אנחנו בנויים, הכל עניין של כימיה. נכון שזה קשור גם למאיפה באתי ואיך גידלו אותי, אני בטוחה שהמוח שלי, לשמחתי הרבה, מפריש המון המון חיוביות, ויש בי כל הזמן תחושות של אושר שכזה, וזה נורא כיף. סליחה אם למישהו זה מפריע. אני חושבת שזה בעיקר מגיע מהסיפוק הגדול שיש לי מהאמנות שאני עושה ומהיצירה. זה לא שזה בא לי בקלות, אני יורקת דם עד שזה יוצא כמו שצריך, אני לגמרי 'האמן הסובל במעטפת הבלונד', אבל כשזה מצליח ועובד ומרגש אותי ואת הקהל שלי, אני הכי מאושרת בעולם".
באמצע נובמבר תעלה מופע חדש במסגרת הסידרה "ג'אז חם לילדים" שמפיק ועורך נגן הג'אז זיו בן - מופע שמבקש לקרב את הילדים למושגי הג'אז דרך משחק ומוסיקה.
"הסידרה הזו היא כל כך איכותית ומקסימה, והפעם אנחנו מארחים את ליליאן בוטה, זמרת שחורה מדהימה שמגיעה במיוחד מארה"ב. המופע נקרא 'הקוסמת מניו אורלינס' ואני אחראית לכתיבה ולבימוי שלו. זו זכות גדולה מבחינתי לקחת חלק במופע מוסיקלי שכזה, כי מוסיקה מבחינתי היא תמצית החיים. אני אמנם לא מוסיקאית, אלא נשואה לאחד כזה, אבל מוסיקה בעיניי היא רגעים, ואווירה, ורגשות ואני תמיד מתחילה את עבודת הבימוי שלי ממנה. ופה על במה אחת אני עם מוסיקאים מחוננים, ואולם מלא בילדים נחשף למוסיקת הג'אז ונהנה ממנה, וזה באמת מרגש אותי".
שטף דיבורה המהיר של דבורין נפסק לפתע, ותנועות הידיים הגדולות שלה נרגעות באחת, כשבאופן מתבקש, כמי שיוצרת הצגות איכות אלטרנטיביות עבור ילדים, היא מתבקשת לענות לי על השאלה אם תיקח את בנותיה השנה לפסטיגל, אותו פסטיגל שהיא כיכבה על במותיו שנים רבות.
"אם תמרי תרצה ללכת לפסטיגל, אנחנו ועוד איך נלך לפסטיגל. אני לא אמנע ממנה את החוויה הזו. הרי אם היא תרצה ללכת גם כל החברות שלה יהיו בדרך לשם. למה שלא תלך? בגלל 'שיר הסלפי'? זה מה שיהפוך אותה לבן אדם יותר מוצלח או פחות מוצלח? 'שיר הסלפי'? אני מאמינה שאם אתה נותן חינוך טוב לילד שלך הוא צריך להבדיל בין במה שנותנת בידור להמונים לבין במה שמוגדרת על ידי קריטריונים מסוימים כאיכותית יותר, וכדי שיידע להבדיל צריך לחשוף אותם לזה וגם לזה.
"אני מאוד הייתי שמחה שתמרי תדע להכיל גם את הבמה הזו וגם את הבמה הזו, וכן, לבידור ולפאן יש בהחלט מקום בחיים שלנו, גם לילדים, גם להם מגיע פאן, וסליחה, מי בכלל שם אותי להחליט בשביל בנותיי מה נכון ומה לא? הן אלו שצריכות להחליט בשביל עצמן, חובתי שלי היא להעניק להן את הכלים להבדיל.
"שנים הייתי חלק מהתעשייה הזו, וגם הרווחתי על הדרך המון כסף. גם על ערוץ הילדים היתה כל הזמן ביקורת, אמרו עלינו שאנחנו רק דוגמניות, שאין תוכן, שאין עומק, אז אמרו. ביקורת תמיד תהיה וחשוב שהיא תהיה, גם על הביטלס ועל הסטונז ירדו, נו, אז מה? נכון שאני היום, בתור אדם בוגר - שמחליט על התכנים שהוא מייצר ומושך בחוטים של עצמו - פונה לדרכים אחרות, ו'ג'אז חם לילדים' הוא באמת אלטרנטיבה איכותית, אבל מבחינתי הוא לא מבטל את הפסטיגל.
"יש הבדל בין להגיד את דעתך ככה סתם לתוך פוסט עצבני בפייסבוק, או לקום ולעשות מעשה של ממש כדי להוביל. אני מרגישה שאני בצד של אלה שקמים ועושים בתחום האמנות, ולא רק מברברים את עצמם לדעת".
החוליה החזקה
מגיל 12 היתה דבורין על במות. התחילה עם "תופסים ראש" בערוץ הראשון, המשיכה ב"צעירי תל אביב" ומשם הדרך לערוץ הילדים נסללה במהירות. אבל הילדים של היום לא מזהים אותה. ההורים שלהם דווקא כן, והיא מרגישה את המבטים של האימהות ננעצים בה כשהיא באה לאסוף את תמרי מחוג ההיפ־הופ, אבל היא לא באמת יודעת מה עובר להן בראש כשהן מזהות את הבלונדינית הקופצנית ששרה בבטן חשופה את "היי מקרנה!" עשרים שנה אחורה.
"בטח שזה עובר לי בראש, השאלה הזו, מה חושבים עלי. כל כך הרבה שנים הייתי במרכז העניינים, וכל הזמן דיברו עלי והצביעו עלי וחנקו אותי מאהבה. אני בדיוק כמו כולם, רוצה להיות נאהבת, אבל אני לא ניזונה מזה או עובדת בזה. אני לא עובדת בלהיות נאהבת".
כששורות אלה יתפרסמו דבורין בהחלט תהיה נאהבת. היא תהיה באמסטרדם, חוגגת את יום ההולדת ה־40 שלה עם בעלה. ומה תעשה עם הבנות, אתם שואלים? "הבנות יישנו אצל ההורים שלי", היא אומרת ומספרת איך אמה, עורכת הדין פנינה דבורין שהנחתה את תוכנית הטלוויזיה "החוליה החלשה", תסיע אותן מדי יום לבית הספר מתל אביב לכפר סבא ובחזרה. "היא סבתא נהדרת, והיא זו שבאמת מפנקת את הבנות שלי, כי אני ואמיר לגמרי תפרנים. זה המחיר שאנחנו משלמים על הבחירות האמנותיות שלנו. החלטנו להיות שלמים עם הדרך האמנותית שלנו, אבל להרוויח הרבה פחות כסף וזה בסדר. אני עושה אמנות לא קונבנציונלית, ואין בה כסף אבל אני שלמה עם עצמי ומסופקת".
בתחילתו של עשור חדש ברור לה, לדבורין, שהיא עוד תחזור לפרונט כשיהיה לה מה להגיד. היא בטוחה בזה. אבל היא פחות בטוחה שהיא תהיה בלונדינית לעד כי "לא בא לי להיות בלונדינית מזדקנת, זה קצת פאתטי, לא? יש מצב שאני עוד אפתיע. ובכלל. יש לי שתי הצגות במגירה שכשהן ייצאו החוצה הן הולכות להפתיע. ובגדול".
hagitr@israelhayom.co.ilסטיילינג: רון בן־נון; איפור ושיער: שמעון שושן; ע' צלם: לוק ברוסט; ביגוד: naftul, לבונטין 3 תל אביב; זר: פרחי עדן, מקווה ישראל 10 תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו