הטרגדיה האשורית

זה קרה אור ל־5 באוגוסט 2014, תחת שמיים כחולים ואדישים ושמש עיראקית קופחת. "המונגולים החדשים" - כך בעיראק קוראים לג'יהאדיסטים של דאעש - השתלטו כמעט ללא כל התנגדות על עמק נינווה שבצפון עיראק. העיר מוסול - נינווה העתיקה, העיר האדירה, בירת ממלכת אשור הקדומה - נפלה עוד קודם לכן, ב־10 ביוני. 

ההשוואה בין דאעש למונגולים, שהרסו במאה ה־13 את חבל הארץ הזה והחריבו את האימפריה הערבית המפוארת - אינה מקרית. ההיסטוריונים מספרים על המונגולים ככובשים אכזריים, שלא בחלו בעריפות ראשים והובילו למנוסה רבתי, שהפכה מחוזות פורחים לשממות. הכובשים הברברים של אז היו עובדי אלילים; כיום, חמושי דאעש פועלים בשם האיסלאם ובאופן אירוני מניפים את הדגלים השחורים של הח'ליפות העבאסית שבסוף נחרבה על ידי המונגולים. אך התוצאה אותה תוצאה. 

רוב הכפרים ו־11 הערים של עמק הנינווה, שם התגוררו היזידים, הטורקמנים הנוצרים ובני העדה האשורית, התרוקנו מתושביהם ימים ספורים לפני הכיבוש. לאחר נפילת מוסול והבריחה מהאזור של הכוחות המזוינים העיראקיים ושל הפשמרגה הכורדית, לאף אחד באזור כבר לא היה ספק: אין מי שיעצור את מגיפת הדאעש. "גן הראשים" שאנשי הארגון הרצחני הקימו ליד מוסול, ובו ראשים כרותים נישאים על מקלות ארוכים ובוהים בעיניים פעורות בעוברים ושבים, עשה רושם חזק על המקומיים. כך עזבו את עמק הנינווה הצאצאים הישירים של אלה שהתגוררו שם בימי כיבוש בגדד על ידי המונגולים במאה ה־13 ובימי פריחתה תחת הח'ליף העבאסי הארון א־ראשיד, ועוד לפני כן, הרבה לפני כיבושי האיסלאם במאה השביעית.

אסון רודף אסון

חוץ מכמה אנשים בודדים, כמו האב והבן החירשים מכפר אשורי קטן ליד אל־כוש שלא שמעו את הקריאות של אנשי הכפר וגוועו ברעב בביתם - כל האשורים עזבו את בתיהם. חלקם עברו לכורדיסטן השכנה, אחרים הגיעו לטורקיה וללבנון ויש מי שמצאו מקלט באירופה. הכל כדי לא להפוך לתושבים במעמד של ד'ימים - בני החסות שעליהם מוטל מס מיוחד (ג'יזיה) - ולמעשה להפקיד את חייהם בידיים האכזריות של דאעש. 

הפטריארך המרוני בשארה בוטרוס אל־ראעי, שביקר לאחרונה בעיר אירביל ונפגש עם הפליטים האשורים, בירך אותם על כך שניצלו והצילו את ילדיהם. "אבל מה יהיה על האדמה שלנו? על הכנסיות שלנו? על המתים שלנו? כיצד נשאיר את עיראק בלי שנדע אם נוכל לחזור", הטיח בו דניאל, אחד הפליטים האשורים שנכח במפגש. כעת דניאל (שם בדוי) מתגורר בטורקיה. אחדים מבני משפחתו הגיעו לליון שבצרפת, והוא כנראה יצטרף אליהם בהמשך. "אבל לעולם לא נוכל לחיות בצרפת חיים מלאים, למרות שהתנאים בה טובים ונוחים והקהילה שלנו חזקה", הוא אומר בשיחת טלפון, "אנחנו, האשורים, מאמינים בקדושת המקום. כמו שארץ ישראל קדושה ליהודים, האזור שבו גרנו - בין נהרין, בין שני הנהרות - קדוש עבורנו ואנחנו מצווים לחזור ולחיות שם".

את החשש לחשוף את שמו מסביר דניאל בכך שחלק ממשפחתו עדיין נמצאת בעיראק. תקשורת עם ישראל עלולה לסכן את חייהם, הוא אומר. 

למען האמת, בעיראק כיום הורגים על עבירות הרבה פחות מזעזעות. מתי וכיצד יוכלו דניאל ומשפחתו לחזור לגדות הפרת והחידקל, אם בכלל, זו שאלה קשה. נראה שהעתיד אינו מאיר פנים למיעוטים בעיראק, ובפרט לאשורים. לראשונה זה מאות שנים צלצול הפעמונים אינו נשמע יותר בשמי עמק הנינווה, אומרים לי בני העדה הפזורים הרחק מ"המולדת ההיסטורית" - מסופוטמיה הקדומה - מקום מולדתן של תרבויות רבות. 

"אני בעצמי בא ממוסול והאסון הכבד שהמצב הנוכחי המיט על העדה שלנו מעציב אותי מאוד", מספר לי עמנואל חושבה, פוליטיקאי אשורי מעיראק. הוא אינו אופטימי לגבי חזרתם של בני עדתו לעיר הגדולה, שעתה נשלטת על ידי האיסלאמיסטים הקיצונים, שכבר הספיקו לבזוז ולהרוס את הכנסיות - ובהן גם כנסייה עתיקה בת 1,800 שנה שבה, על פי האמונה, קבור יונה הנביא.

האירועים הדרמטיים של השנים האחרונות, הכאוס והאנרכיה שמילאו את הוואקום שנוצר אחרי נפילתו של משטר הבעת' בעיראק, אימת הטרור וכעת השתלטות דאעש על אזורים נרחבים - ובהם מוסול ועמק הנינווה - הכריעו אלפים רבים של אשורים, שכבר ספגו במהלך המאה האחרונה אסונות כבדים ביותר - כל זאת הרחק מעיני התקשורת וההתעניינות של העולם הנאור. 

בשנה הבאה יציינו 3.5 מיליון האשורים הפזורים ברחבי העולם את הטבח הנורא שעשו בהם העות'מאנים. על פי האומדנים הזהירים ביותר, בטבח בשנת 1915 נהרגו 750 אלף איש - כשני שלישים מכלל אוכלוסיית האשורים בעולם באותה עת. בני העדה מכנים את השנה ההיא "שתו דסייפו" - שנת החרב, שכן בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה לא היה מי שידאג לגורלם. 

לאחר תום המלחמה, ובזכות עדנה מסוימת הודות לברית שכרתו האשורים עם הבריטים, הומט על העם העתיק הזה אסון נוסף - הטבח בסימל בצפון עיראק בשנת 1933. 63 כפרים אשוריים נמחקו אז מעל פני האדמה, כ־3,000 נהרגו ואלפים גורשו או הוגלו. בהמשך גם סדאם חוסיין לא פסח על האשורים וניסה להמירם לערבים או להגלותם לאזורים נידחים ממקום מושבם בצפון עיראק או בבגדד. ועכשיו - אסון הדאעש.

לא ערבים, ארמים

ד"ר רולנד ביג'מוב, מומחה להיסטוריה אשורית מודרנית ועורך ראשי ברדיו "קול רוסיה" בשפה הערבית, מעריך שכיום נותרו בעיראק לא יותר מ־300 אלף אשורים. לדבריו, ב־2003, בטרם פלשה ארה"ב לעיראק, מספר האשורים במדינה עמד על כמעט 2 מיליון. הרוח הרעה שחולפת בעשור האחרון על עיראק מאיימת על קיומה של העדה הקדומה הזאת, שהיא חלק בלתי נפרד מפסיפס אנושי מדהים שמרכיב את המדינה הזו.

לאשורים בעיראק - ומחוצה לה - שמות רבים וכנסיות רבות עוד יותר. אשורים, כלדאים, סיריאנים, ארמים ועוד. על פי המקורות, האשורים קיבלו עליהם את הנצרות עוד בעשור הרביעי של המאה הראשונה לספירה. עד שהתנצרו, רבים מהם היו יהודים או עובדי אלילים. 

בתוך הקבוצה האתנית יש כאלה שסופרים את תולדותיהם של האשורים עוד מימי בבל, מממלכתו של נבוכדנצר השני. אלה הם הכלדאים, המשתייכים לכנסייה הכלדאית הקתולית. האשורים, שבמאה הרביעית התפצלו מהכנסייה הנסטוריאנית, טוענים כי הם, ואף הכלדאים, צאצאים לממלכת אשור הקדומה, שנזכרת אינספור פעמים בספרי הנביאים בתנ"ך (אשור היתה ממלכה שמית עתיקה שהתקיימה באזור החידקל עד למאה השביעית לפני הספירה). 

מה שמאחד את כל הכנסיות והפלגים הפוליטיים הרבים הוא השפה. האשורים, הכלדאים והסיריאנים מאוחדים על ידי אחד הניבים של השפה הארמית, שפה שהשפיעה גם על העברית ועל הערבית. הם דוברים "ארמית חדשה", המשמשת אותם גם בתפילה וגם בדיבור. השמות שהאשורים נותנים לילדיהם מקורם בתנ"ך - עמנואל, ישי, דניאל, נחום, שמעון, מרים, שרה ודבורה.

האשורים היושבים בעיראק מנהלים מאבק למען עצמאות ואוטונומיה שלטונית ותרבותית זה עשרות שנים, אך מאבקם - להבדיל מזה של הכורדים - אינו מושך תשומת לב רבה במערב. עד היום התקשורת הזרה מתייחסת אל האשורים בעיקר כאל "עיראקים נוצרים" או כאל "ערבים נוצרים", בשעה שאף אחד לא היה מכנה את הכורדים "עיראקים סונים" או את הטורקמנים "עיראקים או ערבים שיעים". 

מאמר שראה אור ב־AINA - סוכנות ידיעות אשורית בינלאומית - הסביר כי לאשורים שיושבים על גדות הפרת והחידקל אלפי שנים אין כל קשר לערבים. אתר אינטרנט בשם "נינווה" מפרט עוד יותר: "איננו ערבים, איננו כורדים; איסלאם אינו דתנו". 

אז מהיכן הכינוי "ערבים נוצרים"? רולנד ביג'מוב מספר שעוד בשנות ה־70 אסר סדאם חוסיין על האשורים בעיראק להירשם בתעודת הזהות כאשורים, והם נאלצו לבחור בין "ערבים נוצרים" ל"כורדים נוצרים". זו היתה דרכו של סדאם להילחם בתנועה האשורית הלאומית, שנאבקה למען זכויות לאומיות ולמען שימור המורשת האשורית. 

אשורים רבים תמכו בתנועת הבעת' ובמפלגה הקומוניסטית בעיראק מתוך אמונה שכך יהפכו ל"עיראקים אמיתיים". אלה עברו תהליך של "ערביזציה מתוך בחירה", אומר ביג'מוב, ומוסיף: "אבל עכשיו התברר שכדי להיות עיראקי אמיתי חייבים לוותר על הזהות הדתית - ולהתאסלם". אחת הדמויות האשוריות הבולטות בחצרו של סדאם חוסיין היתה טארק עזיז - מיכאל יוחנה בשמו האמיתי - שר החוץ וסגן ראש הממשלה העיראקי. עזיז נולד בעיירה תל־כפה בצפון עיראק למשפחה אשורית־כלדאית, אך תמיד דיבר על עצמו כעל בעל זהות ערבית.

מאז השתנו כללי הרישום של האשורים בעיראק בשנות ה־70, התחלפו השליטים והספיקו לגדול שני דורות שאינם מכירים את האשורים ומאמינים באמונה מלאה במוצאם הערבי. לדברי ביג'מוב, שעבד בבגדד בשנות ה־80 וה־90 ומצטט מספר לימוד עיראקי מאותה תקופה, נכתב בו כי "האשורים והבבלים היום שונים מהערבים שהתיישבו בעיראק והקימו את בבל ואת אשור".

בתקופתו של סדאם חוסיין מדיניות הערביזציה הונהגה לא רק כלפי האשורים, אלא גם כלפי הטורקמנים, היזידים, הכורדים ומיעוטים אחרים, כותבת מליחה אלטוניסיק במאמרה "האינטרס הטורקי" שפורסם באתר "ביטרלמון" במאי 2007. לדבריה, מיעוטים נושלו מהמורשת ומהשפה שלהם והועברו לחבלי ארץ אחרים על מנת לפזרם וכך להמעיט בכוחם ובחשיבותם. 

ועדיין מתעוררת ברולנד ביג'מוב נוסטלגיה מסוימת כשהוא נזכר בזמנים ההם. "בשנת 1986 היו כ־400 אלף אשורים בבגדד", הוא מספר, "בחתונות ובאירועים משמחים שרו רק שירים אשוריים ודיברו רק בארמית. כיום הצעירים שרים ומדברים בערבית". 

דניאל, בן מוסול, מספר כי ילדיו מסרבים לדבר איתו בארמית. "שפת התפילה היא ארמית, אך הם אינם מבינים את המילים. בבתי הספר שלהם מלמדים רק ערבית. חשוב לדעת את כל השפות, אבל בעזרת השפה הערבים מנסים לגרום לנו לשכוח מי אנחנו", הוא אומר במרירות ממקום שבתו בספר הטורקי.

שרשרת הבגידות 

"שתזכה לחיות בתקופת השינויים" - כך נשמעת קללה סינית עתיקה שמרבים לצטט אותה בימי מהפכות והפיכות ברחבי העולם. מבחינתם של האשורים, הבדיחה העצובה היא סיפור חייהם. כמעט כל שינוי באורחות השלטון בעיראק המיט עליהם אסון כזה או אחר. כך קרה כאשר קמה המדינה העיראקית וטבחה בהם בסימל, כך עם עלייתו של סדאם חוסיין, כך גם ב־2003 כאשר האשורים בירכו על בואם של כוחות הקואליציה של עיראק והפלתו של משטר הבעת' הרצחני. רבים מהאשורים התייחסו אל הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש כאל ג'ורג' הקדוש שנלחם בדרקון המיתולוגי. מי יכול היה לנבא שכעשור לאחר מכן ידברו על ימי שלטונו של סדאם חוסיין בערגה? 

"אם בתקופת סדאם היינו משולים לאדם שידו נמצאת בכלי עם מים רותחים, עתה אנו משולים לאדם שידו בתוך תנור בוער", כך אמר הפטריארך האשורי דינכה חנניה השישי בעת ביקורו במוסקבה ביוני השנה. מי אשם בכך שהחזון הדמוקרטי של ג'ורג' בוש בעיראק לא התממש? עיראק הפכה לארץ אוכלת יושביה, ואשורים רבים מאשימים את המערב שלא דאג ליצירת משטר הוגן שייתן ייצוג לכל המיעוטים, אלא השאיר את העיראקים להתבוסס בדמם. 

"חיכינו לאמריקנים כמו למלאכים", אומר דניאל הפליט, מהנדס מכונות במקצועו, שבשנים האחרונות עבד במוסך של אחד מקרוביו, "אך האמריקנים המליכו את השיעים - ושכחו מכל האחרים". יש גם כאלה שמחלקים את האשמה שווה בשווה - בין המערב לבין העיראקים עצמם. עמנואל חושבה, חבר במפלגה האשורית הפטריוטית, אומר כי סכסוכים פנימיים והיעדר רצון לעבוד יחד הביאו את עיראק אל מצבה העגום. "הכיתתיות והיעדר האחדות מאיימים על עיראק, וגם על האשורים. העם העיראקי זקוק ליותר מאשר זוועות הטרור ומלחמת האזרחים", הוא אומר.

האופוריה שאפיינה את החודשים הראשונים לאחר נפילת משטר הבעת' התפוגגה מהר מאוד. בתום המלחמה היכה גל טרור נורא בעיראקים בכלל, ובאשורים בפרט. שנת 2006 היתה שנת שיא מבחינת מספר פיגועי הטרור נגד הכנסיות, בתי המגורים ובתי העסק של האשורים. 

האלימות המכוונת של מחבלים איסלאמיסטים - סונים ושיעים - דחפה רבים מהאשורים להגר מעיראק. כך, במהירות התרוקנו שכונות, כפרים וערים אשוריים מיושביהם. בדומה לקופטים במצרים ולערבים הנוצרים ברשות הפלשתינית, היה לאשורים קל, יחסית, לזכות במקלט באירופה ובארה"ב, שם פועלות כיום קהילות אשוריות גדולות (אחת הגדולות ביותר, קהילת שיקגו, מונה כ־80 אלף איש). 

למרות הטרור, השחיתות והיעדר היציבות לא כולם עזבו או ששו לעזוב את ארץ מולדתם. רבים עוד חשבו בקול רם על אוטונומיה אשורית בעיראק, בדומה לאוטונומיה דה־יורה שלה זכו הכורדים בשנת 1970. לפני כמה שנים פנה הפטריארך האשורי - המנהיג הרוחני והפוליטי של העדה - בהצעה ממשית שהתייחסה לאפשרות הקמת אזור אשורי אוטונומי בעמק הנינווה, מזרחה ממוסול. 

למעשה, רעיון האוטונומיה נידון עוד בוועידת קונסטנטינופול ב־1924, וב־1925 ליגת האומות המליצה מפורשות על כך, אלא שהאינטרסים הבריטיים השתנו והמעצמה "הפילה" את הטיפול בעצמאות של האשורים על הממשלות בטורקיה ובעיראק. 

אחת התוצאות של אותה החלטה עגומה היתה הטבח בסימל ב־5 באוגוסט 1933. היום מצוין מדי שנה בלוח השנה האשורי כיום "האשורי המעונה" (כעבור 81 שנה, באותו יום בדיוק, לוחמי דאעש רוקנו את הכפרים והערים האשוריים בעמק הנינווה). 

"בשנת 2007 הגדודים החמושים האשוריים שפעלו שנים בודדות על מנת לספק ביטחון לתושבים המקומיים, פורקו מנשקם - כך שהיום אין מי שיגן על הכפרים והערים של האשורים, גם אין מי שיגן על היזידים", אומר ביג'מוב, שבזמנו כתב כמה מאמרים שבהם הזהיר מפני האסון שעלול להתרגש על האשורים. 

ביג'מוב תוהה בקול מדוע כוחות הפשמרגה הכורדית ויתרו בקלות על מוסול ומסרו לידי דאעש גם את עמק הנינווה, למרות שהכורדים אומנו וחומשו על ידי האמריקנים. האם מדובר בבגידה נוספת? בתקשורת האשורית הגירסה הזאת נידונה בהרחבה עד כדי האשמה בכך שהכורדים כרתו ברית עם אנשי דאעש, ולפיה חילקו ביניהם את צפון עיראק.

הפוליטיקאים האשורים לא ממהרים להפנות אצבע מאשימה לעבר הכורדים. היחסים בין הכורדים לאשורים היו לאורך ההיסטוריה יחסי קירבה ועזרה הדדית. ב־1906 עזרו האשורים להחביא בהרים את עבד אל־עזיז ברזאני, מנהיג הכורדים, ומאז המשפחה המשפיעה מכירה תודה לעדה האשורית, אומר ביג'מוב. אך למרות ההיסטוריה הארוכה והטובה, רבים מהפליטים האשורים - כך מספר דניאל, שהוא אף פעיל במשמרות שממונים על הביטחון של נשים וטף במחנות הפליטים - כועסים על הכורדים ומאמינים שאילו יכלו להגן על עצמם, היו הודפים את לוחמי דאעש בקלות. "איך ייתכן ש־60 אלף חיילים כורדים לא הצליחו להגן על הערים שלנו בעמק הנינווה? הרי לדאעש יש רק 30 אלף לוחמים בכל סוריה ועיראק", הוא מתפלא. 

"צריכים אצ"ל והגנה" 

לפני פחות משנה ראש הממשלה העיראקי, נורי אל־מאלכי, הסכים ליצור אוטונומיות חדשות בעיראק - ובהן גם אוטונומיה אשורית. ההחלטה יכלה לשנות את פני ההיסטוריה האשורית המודרנית, אך היא התקבלה מאוחר מדי. הג'יהאדיסטים של דאעש כבר התדפקו על דלתות מוסול, ואל־מאלכי בעצמו נאלץ לוותר על כיסאו באוגוסט לאחר לחץ כבד של וושינגטון. 

אפשר לומר דברים רבים על אל־מאלכי - שקידם את בני דתו השיעים, שיצר בעיראק דיקטטורה חדשה ושניסה לקדם את האינטרסים האיראניים במדינה - אך הוא גם היה זה שהזהיר את הממשל האמריקני ללא הרף בדבר הסכנה מצד הארגונים הסוניים הקיצוניים, ואף דרש שארה"ב תחמש את הצבא העיראקי כדי שיוכל לתת מענה לבעיה. 

כעת השטח שנועד לאוטונומיה נשלט על ידי דאעש ולא נראה שהתקיפות מהאוויר עושות את המלאכה. האם בסוף יישארו בעיראק מספיק אשורים לחיות בעמק הנינווה - אם וכאשר עיראק תנצח במאבקה נגד דאעש? דניאל ממוסול מאמין שלאשורים אין ברירה אחרת אלא להתחמש, להתאמן ולהגן על עצמם. "אף אחד לא יעזור לנו. במקרה הטוב ייתנו לנו כמה גרושים כדי שנעזוב לאירופה או לארה"ב, אבל אף אחד לא יילחם במקומנו", הוא אומר. 

התהליך כבר החל. הנרי סרקיס מהמפלגה האשורית הפטריוטית הודיע לאחרונה כי 40 מחברי המפלגה יצטרפו לכוחות הפשמרגה הכורדית ויילחמו בדאעש, כפי שבעבר לחמו לצד הכורדים נגד סדאם חוסיין. רולנד ביג'מוב מוסיף כי לדעתו, אשורים רבים שחיים כעת בגאורגיה, ברוסיה, באירופה ובמקומות אחרים - ישמחו להצטייד בנשק ולהצטרף למאבק אם יהיו בטוחים שהאשורים יקבלו בסופו את האוטונומיה המיוחלת. 

"האשורים יילחמו עד טיפת הדם האחרונה אם יידעו שהדם הזה נשפך למען ארצם ולא לשווא", אומר ביג'מוב, "האשורים זקוקים היום למנחם בגין משלהם, לאצ"ל ולהגנה. הם, הכלדאים וכל שאר המיעוטים חייבים להתאחד למען המטרה הזאת, כמו שהיהודים עשו ב־1948. אחרת, האשורים ימשיכו להתקיים רק בגולה ולא בארץ מולדתם".

המציאות של האשורים תמיד מעורפלת, אך כעת ברור שהם כבר לא מסכימים לתפקיד הקורבנות השקטים. הצעירים שגדלו "עם היד בתנור בוער", מתחילים להרים את הראש ואת הקול, ולוקחים את הנשק לידיים במטרה להחזיר לעיראק את הפעמונים שלה ואת הרבגוניות שלה. במובן מסוים, האשורים - עם הכורדים - לוחמים היום את המלחמה עבור כל המיעוטים במזרח התיכון: באהיים, יזידים, טורקמנים, קופטים ואחרים. זוהי מלחמה של הרב־תרבותיות מול האיסלאם הרדיקלי, של ערש הציוויליזציות מול היעדר כל ציוויליזציה. לאחר חורבן בגדד ב־1253, הבירה לא חזרה עוד לגדולתה. מי יודע מה צפוי לעיראק ולאזור כולו אם תיחרב בגדד בשנית. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו