ספרו הקודם של יונסון, "האיש בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" (כתר) הוא מה שנהוג לכנות: "A Tough Act To Follow". מדובר בספר שהיה רב־מכר כל כך היסטרי בארץ ובעולם, עובדה שעלולה להציב מכשול פסיכולוגי בפני הסופר. למרבה המזל, יונסון לא נתן לחרדת היצירה להשתלט עליו, והוציא מתחת ידו עוד ספר ציני ושובב, המאוכלס בדמויות קריקטוריות ובלתי צפויות ובעלילה נפתלת כראוי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
יונסון משתמש ב"אנאלפביתית שידעה לספור" באותה נוסחה, פחות או יותר, שעבדה בצורה כה מוצלחת בספרו הראשון: אנשים חלשים מאוד שנקלעים לאירועים ענקיים, ובבלי דעת משפיעים על גורלו של העולם.
אם בספרו הקודם הגיבור היה זקן בן 100, הפעם הגיבורה היא נערה שחורה בת 14 (שנראית בת 12) בשם נומבקו מיאקי, שמגיעה ממקום שקשה למצוא נמוך ממנו: המחראות של שכונת השחורים סוואטו שבדרום אפריקה.
נקודת ההתחלה של נומבקו אינה מעוררת תקווה גדולה. סיכוייה לשרוד אינם גבוהים, אבל כמו שאפשר ללמוד משמו של הספר, היא ניחנה בשכל ישר, באינטליגנציה טבעית ובחושים חדים. בעזרתם היא מצליחה לטפס ולצאת מתוך המצב ההתחלתי הבלתי אפשרי שהיא נתונה בו. באחד מאינספור צירופי המקרים המרהיבים שבספר, היא מתגלגלת לעבודה בשירותו של ראש פרויקט הגרעין הדרום־אפריקני. הימים ימי האפרטהייד, ובין כותלי המכון האטומי היא נהנית מביטחון יחסי, למרות שברור לה שברגע שהמכון ייסגר, מעסיקיה לא יהססו להיפטר ממנה באופן סופי.
לתמונה נכנסת ישראל: מסתבר שבשונה מנומבקו, המהנדס האחראי לתוכניות הגרעין לא יודע לספור, ובמקום שש פצצות, נבנו שבע. את הפצצה השביעית, על פי מקורות זרים כמובן (ואין זר יותר מיונסון), מבקשת דרום אפריקה להעביר לידידתה במזרח התיכון. ואולם, קומדיה של טעויות מסיטה את הפצצה ממסלולה לשבדיה. גם נומבקו מגיעה לשם, כשבעקבותיה דולקים שני סוכני מוסד ושלוש נערות סיניות. בשבדיה היא פוגשת שלל טיפוסים משונים עוד יותר, למשל זוג תאומים שמחזיקים בזהות אחת, בוגר וייטנאם מעורער ואנרכיסטית זועמת. באנגלית תורגם שם הספר ל"נערה שהצילה את מלך שבדיה", ומכאן אפשר ללמוד על עוד הרפתקה מפתיעה.
כדי ליהנות באמת מהספר, הקורא חייב לשכוח ממוסכמות רבות, חברתיות ואחרות. כמו בספרי פנטזיה טובים, שבהם הסופר בורא עולם שאתה חייב להתמסר לחוקיותו כדי להאמין לעלילתו, כך גם במקרה של יונסון.
אלא שכאן העולם נראה לכאורה נורמלי לחלוטין; הקורא מכיר את הדמויות הפועלות כגון ג'ימי קרטר, נלסון מנדלה, דנג שיאופינג ואחרים, ובקיא לפחות בחלק מהאירועים.
מאחר שהוא בעניינים, הוא מוכן לקבל כאפשרי, למשל, את הרעיון של התאומים הזהים, הולגר 1 והולגר 2, שרק אחד קיים רשמית והשני הוא "על תקן עתודה" או, למשל, מה הסיכוי שאנאלפביתית מסוואטו תיתקע במשאית עמוסת תפוחי אדמה עם מלך שבדיה ועם ראש הממשלה שלו? 45 מיליארד לאחד, מחשבת נומבקו בעצמה את הסיכויים - אבל בספר הזה זה קורה. עובדה.
אך לא רק נונסנס יש בספר, אלא גם ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת, ויונסון לא חוסך שבטו - לא מבני ארצו ובוודאי לא ממשטר האפרטהייד הדרום־אפריקני. גם ישראל יוצאת בשן ועין וסוכני המוסד המכונים A ו־B הם לא תמיד העפרונות המחודדים בקלמר.
למרות זאת, בקריאה בין השורות אפשר להבחין בהבנה מסוימת לדאגותיה הגרעיניות של ישראל. בשיחה - שאופיינית לכתיבתו של יונסון ושלעולם לא יכולה להתקיים במציאות - שואלת שרת החוץ דאז, ציפי לבני, במצוות ראש הממשלה (גם כן דאז) אהוד אולמרט, את ראש ממשלת שבדיה, ריינפלט: "האם יכול להיות שיש לראש הממשלה מידע על עשרה קילוגרם של בשר אנטילופה שמדינת ישראל התעניינה בהם? ושוב, אני מתנצלת אם השאלה נשמעת משונה". ריינפלט עונה שבשר אנטילופה לא נמנה עם המאכלים המועדפים עליו, ובינתיים "דאגו לכך שאף אחד לא יוכל לטעום ממנו לעולם". והמבין יבין. וציפי לבני מבינה, ש"הבשר לא הגיע לידי מי שאינם מכבדים תקנות בינלאומיות ביחס לייבוא וייצוא של מוצרים מן החי." ולכן "היחסים הטובים בין המדינות שלנו (ישראל ושבדיה) שרירים וקיימים".
בסך הכל מדובר בספר מבדר מאוד, עוקצני ומלא הומור מטורף. אבל יונסון שולט בטירוף הזה ביד רמה, ולא נותן לו לגלוש מעבר ליכולת העיכול של הקורא הממוצע.
זוהי אמנות עדינה מאוד, ובעיניי בכך טמון סוד הצלחתו של הסופר. הקורא מרגיש שלמרות שמדובר בפארסה - היא אף פעם לא בורחת רחוק מדי למחוזות הקיצוניים. מאחר שאיני קורא שבדית, קשה לשפוט את נאמנותו של התרגום של רות שפירא למקור. אבל שפתו של הספר בעברית קולחת ומתאימה בקצבה ובמצלולה לרוחו, ובכך דיינו.
האנאלפביתית שידעה לספור / יונס יונסון; משבדית: רות שפירא;
כתר, 374 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו