מערכת היחסים של אריאל שרון עם ציבור המתנחלים היתה מערכת יחסים סוערת שידעה עליות ומורדות, אהבה ושנאה, בנייה והרס, נטיעה ועקירה. ראשיתה בימים הרחוקים של אמצע שנות ה־70, על ערש הולדתו של גוש אמונים (התנועה שהולידה את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון ובחבל עזה), בתמונות שוותיקי ההתיישבות יתקשו לשכוח, בחווארה הסמוכה לשכם: הרב צבי יהודה קוק, האב הרוחני של מייסדי "הגוש", במהלך ניסיון ההתנחלות הראשון של גרעין אלון מורה, נוטע במקום עץ ובקול רועד מברך "שהחיינו"; חיילי צה"ל אוחזים בזרועות וברגלי המתנחלים וגוררים אותם אחד־אחד אל האוטובוסים בעוד אריאל שרון, האלוף עטור התהילה, שצלח את התעלה במלחמת יום הכיפורים, ושזה עתה השתחרר מצה"ל, גוער בחיילים: "סרבו פקודה... פקודה כזאת אין מקיימים... זוהי פקודה בלתי מוסרית".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ותמונת הסיום, שונה בתכלית: גירוש ועקירה עד היסוד של גוש התיישבות פורח ומשגשג, ששרון תיכנן ונטע במו ידיו עם המתנחלים: ענני האבק של הבתים הנהרסים, המתנחלים שנאחזים באדמתם וממלמלים עד הרגע האחרון "באהבה ננצח"; הדמעות, השירה, התפילה האדירה והנדר של רבים מהם לא לשכוח ולא לסלוח.
בין לבין, בדרך הארוכה והמפותלת, היה כמעט הכל: אהבה, בגידה, אהבה מחודשת. שרון, שר החקלאות בממשלת בגין הראשונה, נתן לבגין את ההכשר להרוס את חבל ימית ולפנות את תושביו במסגרת הסכם השלום עם מצרים. לימים הביע חרטה על כך. לאחר מכן שוב עשה יד אחת עם המתנחלים, שירטט עימם את מפת ההתיישבות ביהודה ושומרון ואת מפת המאחזים, ובנה ובנה. בשנים שבהן ישב במשרד השיכון נבנו בהתנחלויות 14 אלף יחידות, כרבע מהבנייה החדשה בארץ באותה תקופה! שרון היה ההורדוס של ההתנחלויות אך גם מחריבן הגדול.
* * *
כשהגיע לראשות הממשלה, טרם הבחינו בשינוי. אולי גם הוא עדיין לא היה מודע לתהליך שעובר עליו. בליל חורף אחד, בחנוכה 2001, צפיתי עם כמה עמיתים מהתקשורת באריאל שרון מעניק את פרס בגין היוקרתי לתנועת אמנה - תנועת ההתיישבות של מועצת יש"ע. מזכ"ל אמנה, זאב חבר, הידוע בכינויו זמביש, ידיד נפש של שרון באותם הימים, קיבל לידיו את הפרס.
על הבמה ניצבו עשרות ילדים. כל אחד נשא שלט ועליו שם של יישוב. שרון הביט בהם ועיניו נצצו. "בכל תקופה ובכל דור", אמר להם, "יש גוף מוביל, בדרך כלל גוף קטן, שתמיד נמצא במיעוט ותמיד סופג ביקורת, ובשני העשורים האחרונים הגוף הזה הוא תנועת אמנה בניצוחו של זמביש. תוצאות מפעליה פרוסות לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל לדורות רבים". שרון עתיד לחזור על הדימוי הזה עוד כמה פעמים: מעטים מול רבים. כך עשה בהלווייתה של עפרה פליקס, שנרצחה בפיגוע ירי, כשהישווה את אוונגרד המתנחלים עם הפלמ"ח, ככוח חוד איכותי, וכך עשה לאורך הדרך בעוד תחנות.
צביקי בר חי, ראש המועצה האזורית דרום הר חברון, שהיה גם עוזרו של שרון במשרד התשתיות, סיפר השבוע כיצד הגיע עם "הבוס" לגבעת הראל הסמוכה לשילה. אלה היו ימי בראשית של המאחז. זוג צעיר יצא מהחממה האחת והיחידה שנבנתה שם: הבן של הרב צפניה דרורי, רבה של קריית שמונה, ובתה של דניאלה וייס מקדומים. שרון דיבר איתם כחקלאי אל חקלאים. אחר כך טיפס לגבעה סמוכה בעלי ומאחד הקרוואנים יצאו שתי נשים, בחורות צעירות. שרון מסוקרן, תמיד מסוקרן, פתח עימן בשיחה. "כך בדיוק", יאמר אחר כך שרון לבר חי, "כך בדיוק אני זוכר את אמא שלי, עם השמלה הארוכה וכיסוי הראש, שנועד להגן עליה מפני היתושים". המפגש הזה עם החלוצים מודל שנות ה־2000 החזיר את שרון לכפר מל"ל ולתמונות אמו.
כשר החוץ בממשלת נתניהו הוא קרא למתנחלים בפומבי: "רוצו על הגבעות, מה שתתפסו יהיה שלנו. מה שלא תתפסו לא יהיה שלנו"; שרון ש"גנב סוסים" עם זמביש, צביקי ופנחס ולרשטיין, שהניח עוד קו מים, שסלל עוד כביש, שמתח את גבולות המאחזים והחוק ככל האפשר, שהיה שותף מלא להקמתם - היה גם האיש שכראש ממשלה הזמין למעשה אצל עו"ד טליה ששון מפרקליטות המדינה את הדו"ח העוין ביותר שנכתב עד היום נגד המאחזים.
אחר כך גם החל לפנות אותם, תוך כדי עימותים לא קלים עם המתנחלים. היחיד ממנהיגי המתנחלים ששרון שמר עימו על קשר לאורך כל הדרך היה זמביש (שסירב להתראיין לכתבה זו). גם בין שתי המשפחות נקשרו קשרים אמיצים. כשלילי נפטרה, באו זמביש ורעייתו רבקה לחווה כדי לתמוך בשרון. "חברי זמביש", כינה אותו שרון שוב ושוב. פעם שאל אותו ארי שביט מ"הארץ" במי יבחר ברגע האמת המתקרב: בבוש (נשיא ארה"ב לשעבר; נ"ש) או בזמביש? שרון השיב כי "כל אחד משני האנשים הוא אדם מיוחד ומאוד חיובי בתחומו".
זמביש, שהתבקש השבוע על ידי בניו של שרון להספידו, אמר עליו כי היה "המורה הגדול של בניין ההתנחלות, המנהיג המעשי, אבי מפעל ההתיישבות", אך התייחס גם להתנתקות: "קשה וכואבת היתה התנתקותך בשנתיים האחרונות לכהונתך מן הדרך שבה צעדנו יחדיו. השאלות נותרו ללא מענה, הכאב גדול, ועל הכל תכסה אהבה גדולה".
שמונה חודשים לפני פינוי גוש קטיף התרחש עימות קשה על גבעות יצהר. באותם ימים שרון ליקק את פצעיו מהפסדו הסנסציוני במשאל מתפקדי הליכוד, שהצביעו ברוב גדול נגד פינוי גוש קטיף. לשרון לא היתה כוונה לכבד את הכרעת הבוחרים. הוא לא הסתיר זאת. המתנחלים ניסו בדרכים שונות לסלול מסילות לליבו. שרון דחה אותם. "לפתע החל לדבר על הכיבוש" ועל המתנחלים כ"מיעוט קטן" שמנסה להכתיב לרוב כיצד לנהוג. שותפיו לשעבר ראו בו "אריה פצוע ומסוכן". הוא ראה בהם איום על שלטונו.
"אנחנו מתנגדים לתוכנית ולא לשרון", הם אמרו בניסיון לרכך מעט את המכה הכואבת שספג בעל בריתם לשעבר במשאל המתפקדים, אבל אז, על גבעות יצהר, התפרץ הכל. מתנחלים וחיילים התנגשו אלה באלה. הקיצונים שבהם גידפו וקיללו. היו גם מכות. פנחס ולרשטיין, ששרון התארח בביתו לא פעם ולא פעמיים, התרשם אז ששרון סימן את המתנחלים כ"אויב, כרוח, כאבק אוויר". ראש מועצת יש"ע באותה תקופה, בנצי ליברמן (כיום מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל), האשים: "שרון חיפש את העימות הזה, את המכות, את הכוחניות. האיש הזה מחפש עכשיו את הקרע איתנו ובדרך הוא משקר, רומס ודורס את הדמוקרטיה ואת האמת".
בין מצנע לאי היווני
חודשים ספורים לפני שהטיל שרון מעל דפי עיתון "הארץ", בתאריך 2 בפברואר 2004, את פצצת ההתנתקות והודיע על כוונתו לפנות את כל יישובי גוש קטיף ועוד ארבעה יישובים בצפון השומרון, הוא נפגש עם יו"ר מפלגת העבודה דאז עמרם מצנע. מצנע ניסה לשכנע את שרון לסגת מרצועת עזה ולפנות את היישובים. שרון הגיב בנאום חוצב להבות, והסביר למצנע מדוע "דין נצרים כדין תל אביב". בייחוד הרחיב שרון בחשיבות הביטחונית של גוש קטיף. לימים סיפר מצנע על הפגישה ההיא מעל בימת הכנסת. שאלת מיליון הדולר, שאין עליה תשובה מוסמכת עד היום, היא מה קרה לשרון מהפגישה עם מצנע עד 2 בפברואר 2004. מדוע שינה את דעתו? האם הכל היה הצגה?
על התיאוריה המפורסמת ביותר חתום ח"כ לשעבר צבי הנדל, שכיהן כראש המועצה האזורית חוף עזה וכיום עומד בראש הרשות למלחמה בסמים. גם שרון והנדל היו פעם חברים. אחת לשבועיים היה שרון לוקח את אשתו לילי וקבוצת מקורבים כדי לבקר אצל צבי בגוש קטיף, לסייר, להתבשם ממראה החממות, מהגרניום, מהעגבניות. הנדל סבור גם היום שמה שהביא לשינוי בעמדת שרון הוא החקירה שניהלה נגדו משטרת ישראל בפרשות שונות, ובהן פרשת האי היווני. "כעומק החקירה כך עומק העקירה", אמר הנדל לא פעם. הוא דבק בכך גם השבוע, בשיחה עימו.
בספרו של חגי הוברמן "כנגד כל הסיכויים" (ספריית נצרים), הפורס את סיפור ההתיישבות היהודית ביש"ע, מוקדש לעניין הזה פרק שלם, הנושא את הכותרת: "דיון סודי בחוות השקמים". איש לא תבע את הוברמן על פרסום הדברים. כך גם ב"בומרנג", ספרם של רביב דרוקר ועפר שלח (כתר). המדהים הוא שאפילו משה (בוגי) יעלון אימץ את הגירסה הזאת. בספרו "דרך ארוכה קצרה" (ידיעות ספרים), כותב יעלון על שרון בין היתר: "כאשר מצא את עצמו במצוקה אישית בשל החקירות הפליליות נגדו, וכאשר נקלע למבוכה פוליטית בעקבות ירידה בפופולריות שלו - שרון החליט להפוך את השולחן, ולנקוט מהלך דרמטי אשר סתר את השקפת עולמו ולא התיישב עם תפיסת המציאות שלו. לי אין ספק בכך שההחלטה של שרון נבעה משיקולים זרים..."
שרון ומקורביו, צריך לציין, הכחישו את הדברים, אך מעולם לא תבעו דיבה את מפרסמיהם ומפיציהם.
"לא שוכח ולא סולח"
הנדל נזכר השבוע שכאשר אחד ממשתתפי הפגישה המפורסמת הדליף לו את פרטיה, הוא החליט תחילה לבקש פגישה עם ידידו שרון, כדי לעמת אותו עם הדברים ולנסות לשכנע אותו לרדת מהרעיון. "שוב ושוב התקשרתי ללשכתו. שוב ושוב נדחיתי בתירוצים שונים, עד שהמזכירה הודתה בפניי בסוף: אריק לא רוצה לפגוש אותך".
מדוע לא חשפת עד היום את המקור שלך? מדובר הרי בשאלה בעלת חשיבות היסטורית.
"אילו הייתי נוקב בשם המקור, הוא היה מכחיש, והייתי יוצא שקרן. אמרתי אז ואני אומר היום שלי אין ספק שפרטי הסיפור נכונים".
וכיצד אתה חש היום?
"ראה, אהבתי את אריק שרון אהבה גדולה. אני חושב, אם ננסח זאת בלשון המעטה, שגם הוא חיבב אותי, אבל כעומק החברות, כך עומק האכזבה. אחרי הגירוש הוא לא הסתכל לי בעיניים, גם כשחלף לידי. הוא גרם סבל לאלפי אנשים שאיבדו את בתיהם, ובעיקר את עולמם הנפשי, את קהילתם, את מפעל חייהם. הוא בפועל העלה את חמאס לשלטון בעזה, שקודם לכן הפופולריות של הארגון שם היתה ברצפה. הוא, 'מר ביטחון', סיכן את מדינת ישראל והגדיל מאוד את איום הטילים והרקטות. הרי היום באר שבע והמרכז נמצאים בטווח הטילים של חמאס. לכאורה, אני אמור להפריד בין האדם לבין דעותיו, לזכור לו את תרומתו הגדולה האחרת לביטחון ישראל, את פועלו הטוב, אבל אני מודה שבמקרה הזה איני יודע איך מפרידים בין השניים. נכון, התשובה שלי אינה רציונלית. היא באה מהבטן. אני אדם חי ונושם שיש לו רגשות ומה שקרה לא יכול להימחות. במקרה שלי האמירה 'לא שוכח ולא סולח' - בהחלט תופסת".
הנדל סבור ששרון השתמש במתנחלים כסולם. "הוא טיפס עליהם למעלה ואחר כך זרק אותם למטה. הכל היה הצגה, לא אמיתי", הוא אומר. "יוסי שריד אמר לי פעם שמניעיו של שרון אינם טהורים, ולא האמנתי לו. אחרי עקירת גוש קטיף כבר האמנתי לו". רבים מחבריו של הנדל להנהגת המתנחלים, אז והיום, מתקשים לאמץ את ההסבר "כעומק החקירה כך עומק העקירה". פנחס ולרשטיין, שכיהן בעבר כיו"ר מועצת יש"ע וכראש המועצה האזורית בנימין, אומר בפשטות שאינו יודע מה הביא לשינוי
בעמדותיו של שרון, אבל הוא דוחה מכל וכל את הסברה שמניעיו של שרון בתקופה שבה שיתף פעולה עם המתנחלים היו הצגה: "כמעט אין מהלך בהתנחלויות שאריק, כמי שנושא בתפקיד או כאדם פרטי, לא נטל בו חלק. אני זוכר אותו בעלייה לשילה, כאשר הצגנו תחילה את תפיסת השטח כתפיסה של אתר חפירות ארכיאולוגי, מדרבן אותנו לעלות למעלה עד קצה הגבעה ואחר כך להתחבר למטה. אני זוכר אותו גם בפריצת הציר שקרוי על שמי, 'ציר ולרשטיין', ממליץ לי על תוואי אחר, תמיד מעורב תמיד אכפתי. בחגיגות 25 לעפרה, מקום מגוריי, הוא בא לחגוג איתנו ואחר כך ישב איתי שעות בביתי. זאת לא היתה הצגה. זה לא היה בכאילו. הוא אהב את ההתיישבות ואת אנשיה. גם את הקיבוצים. זה היה אמיתי לגמרי. מה השתנה? אין לי תשובה".
גם צביקי בר חי, המסיים בימים אלה כהונה ארוכת שנים בראשות המועצה האזורית דרום הר חברון, נדרש למהפך אצל שרון: "אסור לי ולחבריי בהתיישבות לשכוח שאריק שרון היה מנהיג בחסד. מנהיג צבאי, מנהיג מדיני. עם כל הטעויות הגדולות שלו מדינת ישראל חייבת לו הרבה. הוא דחף את המצפים בגליל, נתן הנחיה כראש מה"ד לאחר מלחמת ששת הימים להעביר את כל הבסיסים של צה"ל לתוך מחנות הצבא הירדניים. זה היה הבסיס הראשון לאחיזתנו שם. כמעט בכל משרד ממשלתי שבו הוא ישב: החקלאות, השיכון, התשתיות, הביטחון, הוא הושיט עזרה להתיישבות ביהודה ושומרון - מים, כבישים, קרקעות, גם כשזה לא היה במנדט שלו, תמיד עם עין פקוחה על הצבא ומתאם הפעולות בשטחים. שרון העניק השראה ושירטט את העקרונות ובכל נקודה חדשה שהוקמה, הוא ביקר ושמח בה".
לדברי בר חי, "לשרון היתה חסרה דמות המבוגר האחראי, הוא לא למד את מה שאנו למדנו בבית המדרש: 'לא עליך המלאכה לגמור'. למרות ניסיונו וגילו לא היה לצידו של אריק בן־גוריון זקן. לא היה לו 'מטבח' כמו לגולדה. לא היה לו אדם כמו בני בגין בקדנציה הראשונה של נתניהו. כל המנהיגים שלנו בסוף קיבלו את ההחלטה לבד, אבל הם היו מוקפים בעוד דמויות בעלות משקל. אצל שרון זה היה הענק והגמדים. לא היה מישהו שיאמר לו: 'רגע, בוא נספור עד עשר, נחשוב שוב'".
יכול להיות, כדברי צבי הנדל, ששרון השתמש בכם כסולם ואח"כ זרק אתכם למטה?
"הוא השתמש בנו, אבל גם אנו השתמשנו בו. זה הדדי וזה היה לגיטימי. מה, בזכותו לא בנינו את הארץ? והוא השתמש בנו כדי להגיע לעמדה של הנהגת עם ישראל? אלה כללי המשחק, ובלבד ששיתוף הפעולה נועד לדברים ערכיים, למען הקידום הלאומי של עם ישראל. הוא האמין בהתיישבות בכל ליבו והיה מחובר אליה נפשית, ואת מה שהוא עשה בגוש קטיף הוא עשה מכיוון שכגנרל האמין שצריך להקריב גדוד כדי לנצח במלחמה. הוא האמין שכך, באמצעות הדבר הנורא הזה להשקפת עולמי, דבר שהוא בעיטה בכל יסודות האמונה שלו בעבר - הוא מציל את עם ישראל".
"יצר של התיישבות"
ואילו ח"כ לשעבר אליקים העצני, איש קריית ארבע ואחד מזקני השבט, שראה כבר כמעט הכל בהתנחלויות, מחזיק בגישה שממזגת בין הניתוחים של הנדל, בר חי וולרשטיין: "ככל שאני מזדקן, אני מפנים שאין דבר כזה אדם חד־מימדי. אין אדם שיש בו קריסטליזציה של רעיון אחד. העובדות לגבי שרון ידועות. השאלה היא איך אנו מבינים אותן. לדעתי, באדם הזה היה מצד אחד יצר של התיישבות. הוא ינק את זה מאמא שלו, מהסיפורים על כפר מל"ל. אני זוכר את הסיורים שהוא עשה לנו בהתיישבות בשומרון, עם ברק של ילד בעיניים, כילד שמתפעל מצעצוע, במובן הכי חיובי של המושג.
"מצד שני, הפשע שלו בעקירה יותר גדול - שרון אמר שהמתנחלים רואים בו את חמורו של משיח ורוכבים עליו כדי להביא את המשיחיות שלהם. זה מוטיב אנטישמי שעושים בו שימוש נגד הדתיים והחרדים. אני תמיד אומר שהשורש של השנאה המטורפת של חוגים מסוימים למתנחלים הוא השנאה לדתיים, ויש בה את כל הסממנים של אנטישמיות אצל הגויים. לדעתי, גם הצד האפל הזה היה אותנטי אצל שרון. הוא נחשף כלפי חוץ, כאשר מטעמים אחרים, אולי כאלה שצבי הנדל מדבר עליהם, הוא נאלץ לעשות את המעשה הזה".
העצני מוסיף ואומר כי "באיש הזה התרוצצו שתי נשמות, כשלצידן מידה בלתי מבוטלת של כוחניות וברוטליות, חוסר התחשבות והליכה בולדוזרית. ברגע שהוא גמר אומר בנפשו שהוא רוצה משהו, לא היה אכפת לו את מי ואת מה הוא דורס. התכונה הזאת שלו כנראה הצילה את עם ישראל כאשר הוא חצה את התעלה ביום הכיפורים. אצל אריק, כמו אצל בן־גוריון, תכונות דיקטטוריות איפשרו קבלת החלטות. אנו קוראים על כך רבות בביוגרפיות של מנהיגים. כך, בין היתר, בהשפעת התכונה הזאת שלו, הוא השפיע על מהלכיה של מדינת ישראל בתקופות מכריעות של קיומה, לטוב ולרע".
העצני משער ש"אם באופן תיאורטי סדר הדברים היה משתנה, ועקירת גוש קטיף היתה מקדימה את ההתיישבות הגדולה ביהודה ושומרון ששרון יזם, ולא מגיעה כאקורד הסיום של פועליו, סביר להניח שאנו, המתנחלים, היינו רואים את דמותו באור אחר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו