אכן, היסטוריה למכירה

אין לי חיבה מיוחדת לתוכניות מכירת הענתיקות שצברו תאוצה בשנים האחרונות. אני מסוגל להעביר את זמני אם אני נופל על משהו מעניין, אבל לסוג התוכניות הללו יש קהל די מסור. זו שלפנינו, אגב, מצולמת בווגאס ומביאה את סיפורו של בית העבוט המשפחתי של משפחת הריסון הכל־אמריקנית. אמש נכנסו אנשים עם קשת, עם פרוטזה של פיראט, שהתבררה כפרוטזה ממלחמת האזרחים, ועוד. שעת בין הערביים שבה משודרת התוכנית מבטיחה לה רייטינג שיא בקרב תושבי בתי האבות ומזכירה לנו, שוב, את השיבוצים המוזרים של החבר'ה בערוץ הראשון. התוכנית עשויה כמובן בצורה מהוקצעת, ולעניות דעתי היא קלאסית לקהל יהודי ומצריכה גירסה יהודית. הרי למי מאיתנו אין איזה סרוויס שסבתא סחבה כל הדרך ממרקש או מוורוצלב.

מה שמשך אותי בתוכנית הזאת הוא למעשה העובדה שלרגע חשבתי שזו תוכנית על מצבו של הערוץ הראשון; הערוץ שכל כוחו בארכיון שלו ובמחיר השערורייתי שהוא גובה על הקטעים הבלעדיים שלו. הרי הדברים הכי טובים היום בערוץ הראשון הם אלו שעושים בהם שימוש בארכיון המדהים, שיש לקווות שנשמר מכל משמר. ואכן, כמה שעות לאחר שידור תוכנית הריאליטי האמריקנית שודר בשידור חוזר "לא תשקוט הארץ". מדובר בדבר הכי טוב בטלוויזיה שלכם שכנראה לא צפיתם בו. ההחלטה של קברניטי הערוץ הראשון לשדר אותה שוב בשידור חוזר בסמיכות לשידור המקורי שלה היא החלטה חכמה ולא אופיינית ועדות לבאזז החיובי סביב הדוקומנטרי המצוין הזה. כי זוהי מהותו כנראה של הערוץ: לוח שידורים הזוי למדי ששם תוכניות ריאליטי משעשעת בחמש וחצי בערב, לופים אינסופיים של "סיבה למסיבה" בסופי שבוע ופנינה היסטורית עכשווית שעוסקת במלחמת יום כיפור. בהיסטוריה, הערוץ הזה היה תמיד מספר אחת.

*   *   *

לא נפסיק לשיר

מבט בלוח המשדרים של ערוץ 2, הערוץ הנצפה במדינה, מראה שבארבעה לילות השבוע משודרות להן תחרויות שירה. תנסו להגיד את המשפט הזה בקול. אין לי בעיה עם זה שהצורה שבה נעשה הדבר מעוררת כבוד, אני גם באמת מעריך את השורה התחתונה שבה הרייטינג והעובדה שאנחנו מצליחים לייצא פורמטים לחו"ל ממשיכים להניע את המכונה. אבל המספרים הללו הם אבסורדיים. הרי אין מספיק אנשים מוכשרים היום בישראל לתוכנית כישרונות אחת. הרמה הולכת ומידרדרת בכל הקשור לשירה, אבל אנחנו כאן לא בשביל האיכות הרי - אנחנו בשביל הכמות. 

אז אולי אחד העורכים של התוכניות הללו יקדיש במקרה ערב לשירי לו ריד, נניח, למרות שאצלנו לא שרים באנגלית בפריים טיים. יאיר גרבוז כתב פעם כי "ככל שהעם אוהב יותר לשיר, כך הוא פחות אוהב שירה". נזכרתי בזה אמש כשניסיתי להקדיש מזמני ל"כוכב הבא". הבטתי בצביקה הדר, סיפור הצלחה מסחרר בבידור הישראלי, חריצות שמוצאים רק אצל הגדולים באמת. אבל במקביל שוב הטריד את מנוחתי מה שכתב עליו אדם ברוך ז"ל ב־2006, בשיאה של "כוכב נולד": "בכל פעם שאני רואה אותו על המסך מנקר בי צער אנושי פשוט על מה שהבידור עוד חלילה יעשה לו לצביקה הדר. ואז אני מאחל לו שלפחות יספיק לעשות כסף..."