יום כיפור 1973. בוקר. נקישות רמות על דלת כוך המגורים שלנו שעל הגג. אמא. אנחנו ממהרים להצפין את חטאי המזון האסור מתחת לכרית. אמא אומרת, "באתי לראות אם אדי עדיין בבית". פיסות הפאזל מתחילות להתחבר: הג'יפים שנראו דוהרים בלילה, ואנחנו אמרנו, אם החבר'ה מנצלים ביום כיפור ג'יפים של הצבא מה יש להגיד, הולך ופוחת הדור. והנה, אוטובוס חוצה את הכביש, ועוד אחד.
צהריים. ממהרים לנקודת האיסוף. היא שוממה. התנועה ברחובות גוברת. אזעקה. בשתיים פורצות החדשות מהרדיו, ואנחנו ידענו, יום הכיפורים לעולם לא יחזור להיות מה שהיה. אחותי מצלצלת מדטרויט. "מה קורה? רצות שמועות על מלחמה". לא ברור, אני אומרת, לאדי לא קראו עדיין וגם לשמוליק לא.
ערב. כוס קפה שחור עם פרוסה של עוגה בחושה. דג מלוח עם קרקרים. מישהו רוצה מרק? התרמילים הגדולים מונחים ליד הדלת. הבחורים כבר דרוכים במדיהם. מגיע הצו. שמוליק. חיבוק לאישה ולפעוטה בת השנה. תשמור על עצמך, אח שלי.
עוד זה הולך וזה בא. אדי שלי. אנחנו מתחבקים, נאחזים זה בזו ליד השער. בת 21, בן 24, ובתווך בטן ענקית עם תינוק שאמור להיוולד בתוך שבוע. אני מחכה לך, אני אומרת, והוא אומר, "אני חוזר תוך שבוע. אצלנו המלחמות קצרות, את זוכרת". בוודאי שאני זוכרת. את הדובשניות עם הפתקים לחיילים. את ההתרגשות, הר הבית בידינו. את טקס הזיכרון לבוגרים ולמורה לגיאוגרפיה.
בבוקר שלמחרת אבא הולך לנגרייה בנחישות. "לא ניתן להם לעצור את החיים!" אמא נשארת בבית ומפתחת שיגרה חייכנית שמשדרת ביטחון. יש לה בת וכלה ונכדה, ואם לא נרתיח את החיתולים של אורלי, אף אחד לא יעשה את זה במקומנו.
בערב צלצול בדלת. שני חיילים. כל כך מהר?! "יש כאן חייל בשם קרני שלא התייצב!" איזו הקלה. "קרני?" אמא צוחקת, "היא אישה שנמצאת בדטרויט". "מתנצלים. טעות ברשימות. יתקנו". העיקר שלא יגיעו מסיבות אחרות. אדי, איפה אתה עכשיו?
הימים חולפים בהמתנה דרוכה לדמותו של חיים הרצוג על מסך הטלוויזיה. המרגיע הלאומי. כוחותינו נערכים. מפות עם חיצים. אנחנו שולטים במצב, אבל יש להקפיד על ההאפלה.
ביום שאחרי סוכות הרופא אומר שהכל בסדר, העובר בועט ונושם. סבלנות. עוד יומיים־שלושה. אני בכלל לא ממהרת. אדי, אני מחכה לך. איפה אתה? ואיפה שמוליק? הטלפון מצלצל. "יש לסמדר דרישת שלום וחיבוק מאדי", אומרת החיילת, "הוא בסדר. מישהו ראה אותו אתמול". אתמול? ואיפה הוא עכשיו?
עשרה ימים חלפו. את החלל ממלאים צליליהם המוכרים של שירים עבריים הבוקעים מן הרדיו. צלצול בדלת. "יש כאן חייל בשם קרני?" זה לא מצחיק. שניים כאלה הופיעו על סף ביתו של אלכס, בן כיתתי, נושאים את בשורת המוות.
שמוליק מתקשר. הוא בצפון. "לא נעים אבל לא נורא", הוא אומר. אלוהים, תשמור לי עליהם. באחת בלילה מגיע הכאב המפלח. תהיי רגועה. שאף אחד לא יתעורר. תסתכלי על השעון. השני חותך את הגוף אחרי רבע שעה, השלישי אחרי עשר דקות. "בואי נלך", אמא אומרת. איך חשבתי שהיא ישנה? מי באמת ישן בלילות האלה?
בית היולדות הקריה. סבים וסבתות לעתיד ממלאים את מקום האבות המיועדים. גבר צעיר אחד מצטנף בפינה, ער לעיניים הבוחנות. איך זה שאתה כאן? ואיפה אדי?
חדר הלידה ענק. וילונות פלסטיק חוצצים בין היולדות. כמה זמן אני כאן? שעה? שעתיים? לנשום עמוק, לשאוף, לנשוף. כשציר מגיע תספרי עד שישים. בדרך כלל זה עוזר. כשלא עוזר אני נושכת את השפתיים. "תצעקי", אומרת האחות שיושבת לידי. ממתי היא כאן? "זה לא הזמן לשמור על איפוק", היא אומרת. "תצרחי. תבכי. תוציאי את כל מה שמעיק עלייך".
אני רוצה לבכות. על אלכס. על שמחה מהצופים. על אורי מהפלס"ר. אדי? איפה אתה?
התינוק הזה לא יכול להיוולד עכשיו, אני מסבירה לה. הבטחתי לחכות, את מבינה? "את תהיי בסדר", היא מעבירה יד רכה על ראשי. "הכל יהיה בסדר".
ערב שמחת תורה, 17 באוקטובר 1973. בשעה 11:45 התינוק שלנו יצא לאוויר העולם. 3.750 קילו. "מזל טוב!" מזל טוב? איזה שם את נותנת לילד שנולד בימים כאלה? ומי מבטיח לך שלא תצטרכי לקרוא לו אדי? (איפה אתה? איפה אתה!)
בשעה 13:15 הוא מתקשר, לראשונה מאז נפרדנו. "יש לי בן!" הוא צועק לחיילים המצטופפים ליד הטלפון בביר גפגפה. אני חושבת שזה סימן. מישהו שומר בלילה על החיילים, הוא בוודאי משגיח גם על החייל שלי.
בית יולדות כמעט ללא מבקרים. ללא זרי פרחים. ואם תישמע אזעקה? "תיכנסו מתחת למיטות", אומרת האחות. "הצוות יטפל בתינוקות". דמעות חרישיות נבלעות בכריות. בבוקר, עיניים אדומות בוהקות מתוך פנים חיוורות. מצב החירום מחייב שחרור מהיר. יש להיערך עם המסמכים. לענות על השאלות הרוטיניות. שם האב, שם האם, כתובת, שם הילד? אינשם, אני עונה. כך אקרא לו עד שאהיה בטוחה. בטוחה במה? אדי, איפה אתה עכשיו? מה עם ההבטחות האלה לקשט את הסוסיתא הצהובה שלנו ולצפור כל הדרך הביתה?
בחושך הדומם של תשע בערב בוקע קולה של האחות: "יש כאן יולדת בשם סמדר? יש לך אורח". זרועות מחבקות. דמעות. זיעה בלולה באבק. הזקן שורט את פניי. היה לי נער מאוהב, אך הילוכו כבד וחתומות פניו.
* * *
בלילה שלפני ברית המילה הודיעו על ביטול ההאפלה, ואני ידעתי: שעה שחצו הצירים את גופי, אדי היה עם כוח הציר של אריק שרון שחצה את התעלה. "אפשר כבר להחליט על שם", אבא אמר, ואני אמרתי: עמי דן את אויביו. נקרא לו עמידן.
בתחילת 1992 הוא התנדב לצנחנים. הוא שובץ בגדוד 890, שאיבד 39 מחייליו בלילה שבו נולד. לבנון. מארבים. פתיחת ציר. פצועים. מלחמות. הרוגים. מילואים. הוא דווקא אוהב לעשות מילואים. בזכות החברים ובשל החובה להגן על הבית. בחודש יוני היה צריך לצאת לשירות המילואים האחרון. בעקבות הקיצוצים הפעילות בוטלה.
זהו. הילדים של אוקטובר 1973 כבר לא עושים מילואים.
אמא, למה את בוכה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו