15.12.2017
כ"ז בכסלו תשע"ח
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
15.12.2017

כותרות היום

שתף ב-facebook | שלח לחבר

חנה פנחסי

השוויון מתחיל בספרי הילדים


ל
מה צריך בכלל את יום האישה הבינלאומי? כי מבט פתוח יגלה שדחיקה של נשים לשוליים נמצאת בכל מקום, לעיתים במקומות הכי לא צפויים. קחו למשל את הסיפור "מעשה בחמישה בלונים", קלאסיקה ישראלית שכולנו מכירים ואוהבים. חמישה ילדים יש בו, ובהם - שימו לב - שתי בנות. הבלון של סיגלית - איך לא - סגול. כשהיא מתכופפת ללטף את מיצי החתולה, החתולה שורטת את הבלון והוא נקרע. לצידה גם רותי, שמחבקת את הבלון "כמו שמחבקים בובה, כמו שמחבקים את אמא", וגם הבלון שלה מתפוצץ.

שתי הבנות בתפקיד טיפולי: הן מלטפות או מחבקות בובה וחתולה. השוו לרגע את פעילותן לפעילות של שלושת הבנים בסיפור: אורי זורק את הבלון, הבלון הירוק שלו מתרחק - אבל אל דאגה: אורי ישוב ויתפוס את הבלון שלו והוא יוכל לשלח אותו שוב למרחק. רון נותן את הבלון הצהוב שלו לאבא שמנפח את הבלון עד שהוא גדול כמו השמש, והדף כולו מבהיק בצהוב. הספר מסתיים עם אלון, שהבלון האדום שלו "עף עד לשמיים עד לעננים", כלומר בעולמו של אלון "The sky is the limit", השמיים הם הגבול, לא פחות.

הבלונים הם הצבעוניות היחידה בסיפור, וצבעוניותם בולטת על רקע דמויות הילדים והרקע המאוירים בשחור-לבן. הבלון הוא, אם כן, נפשו של כל ילד, ייחודו. גודלו של הבלון, המרחק שאליו הוא מגיע והגובה שאליו יתרומם - כל אלה מבטאים את מרחב הציפיות שמציע הספר לכל ילד וילדה. עולה מהספר אמירה חזקה, גם אם לא מודעת, על מקומן של ילדות שיהפכו נשים בעולם: הן מטפלות, מכילות, נותנות. מחירו של התפקיד הטיפולי הוא שהבנות לא יכולות לגדל את הבלון שלהן כפי שרק בא להן או להעז להשליך אותו למרחק כפי שעושים אורי ואלון. המרחב האישי שלהן בספר מצומצם, תנועת הגוף שלהן מכוונת פנימה, לא החוצה אל עבר הבלון הגדל או המתרחק.

שיהיה ברור, אני אוהבת את הספר הזה מאוד מאוד, משום שהוא מצליח לספר לפעוטות בני שנה וחצי על מה שהחיים נותנים במתנה, וגם לרמוז בכנות ובעדינות על סופם. הספר הזה הוא רק דוגמה לכך שגם ספר ילדים מצוין מסביר כיצד הולך ומצטמצם מקומן של הנשים בחברה. אסור להן להעז, ואסור להן ללכת רחוק יותר מהמקום הטיפולי הקרוב אליהן.

יש בו גם מידה של תשובה לשאלה מדוע גברים רבים מרגישים שהאבהות שלהם והיכולת הרגשית והטיפולית שלהם לא משתוות לאלה של בנות זוגם, כאילו מדובר בתופעה טבעית. אז זהו, שלא. המסרים האלה על אודות תפקידים גבריים ונשיים חזקים מאוד ואנו מקבלים אותם כבר בספרי ילדים.

על כן נדמים לנו ההבדלים בין נשים לגברים כהבדלים מן הטבע - אבל למעשה אלו הבדלים תרבותיים בלבד, ועוצמתם של ההבדלים מתחילה בכך שמשדרים לנו אותם ומחנכים אותנו לפיהם מגיל קטן, ובאופן סמוי מעינינו.

לכן אנחנו זקוקים ליום האישה הבינלאומי - כדי לדעת שגם כשאנו קוראים ספרי ילדים תמימים מסתתרות בהם גישות שוביניסטיות.

החברה הישראלית, יש לומר, התקדמה רבות בדרך לשוויון - אך אסור לנוח על זרי הדפנה. עוד ארוכה הדרך של החברה הישראלית לשוויון אמיתי.

בסיכומו של דבר, בואו ננצל את יום האישה הבינלאומי כדי להתחיל להפנים שגם גברים יכולים לטפל, לאהוב ולהכיל, ואילו גם נשים יכולות לשאוף גבוה, רחוק ולהעז.

לכולנו, גברים ונשים, מגיע לחוות את החיים בכל מה שיש להם להציע. כדי לפתוח את האפשרויות צריך להתחיל לספר לילדים איך אורי מלטף את מיצי, וכיצד רותי מעיפה את הבלון גבוה גבוה - עד לעננים. ואולי כדאי שנתחיל לספר את זה קודם כל לעצמנו.

הכותבת היא עמיתה במכון שחרית לפוליטיקה חדשה

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: