15.12.2017
כ"ז בכסלו תשע"ח
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
15.12.2017
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר

יוסי ביילין

איוולת לדורות: למה אמרנו לא למלך

מנהיגים שהיו בטוחים שהזמן פועל לטובתנו אחראים ישירות למותה של האופציה הירדנית - שהיתה מאפשרת להשאיר בידינו חלקים ניכרים מהגדה ומותירה את הבעיה הפלשתינית כעניין ירדני פנימי

אם האירוע אינו זכור לכם, אל נא תאשימו את עצמכם. הוא זכה לאיזכורים שוליים בעיתונות הישראלית, ולא הוביל לשום שינוי מדיני.

זה התרחש לפני 40 שנה, ב-26 בספטמבר 1971, בשיא זחיחות הדעת שלאחר מלחמת ששת הימים. כל השטחים שכבשנו נותרו בידינו, מלחמת ההתשה הסתיימה בהפסקת אש שפירקה את ממשלת הליכוד הלאומי באוגוסט 1970, בכל הגבולות היה שקט, רצח הספורטאים במינכן טרם התרחש, משה דיין היה שלושת רבעי אלוהים לפחות, וגולדה היתה האמא של כולנו. מדינות ערב, באיוולתן, נותרו מחויבות ל"שלושת הלאווים" שנקבעו בפיסגת הליגה הערבית בחרטום: לא לשלום עם ישראל, לא למו"מ ולא להכרה - ואנחנו יכולנו לשבת תחת גפננו, ולחכות לטלפון מחוסיין, כפי שקבע שר הביטחון האופורי שלנו.

לגולדה לא היתה בעיה לדחות על הסף, בפברואר 1971, את נכונות הנשיא המצרי החדש, אנואר סאדאת ,להגיע להסכם עם ישראל על בסיס הצעת שליח האו"ם המיוחד, גונאר יארינג, כשם שהתעלמה בקלות רבה כל כך מהאירוע המהווה עוגן לטור הזה: ראיון שהעניק חוסיין מלך ירדן לטלוויזיה של דנמרק, ושבו אמר כי הוא מוכן לחתום עם ישראל על הסכם שלום, בניגוד להחלטות חרטום, וכי הוא מוכן לעשות זאת באורח נפרד, מבלי להמתין למהלך כלל-ערבי.

אפשר היה לצפות שאחרי זריקת פצצה פומבית כזו היתה ישראל יוצאת מגדרה, וכי גולדה היתה יוצאת בתגובה מיידית של נכונות לפתוח במו"מ רציני, המבוסס על נכונות לצאת מהגדה ולהעבירה חזרה לירדן, תוך הסכם מפורט בין שתי המדינות שיבטיח נגישות למקומות קדושים והסדרי ביטחון.

מה פתאום? בשנים ההן? בין כל אלבומי הניצחון ושירי שביעות הרצון מעצמנו? עם ההתענגות על היאחזויות הנח"ל בסיני ועם שירי המרדף האידיוטיים בבקעת הירדן. מה פתאום שמישהו ייקח ברצינות את הראיון של המלך חוסיין? ועוד בטלוויזיה הדנית!

הבוז של גולדה

כרגיל, היינו צודקים. לא אנחנו פתחנו במלחמה. חוסיין נקלע לברית צבאית עם מצרים, וחש חובה להצטרף למלחמה אחרי שתקפנו את מצרים. ראש הממשלה לוי אשכול העביר לו מסר ברור והבטיח לו שאם לא יתקוף, תימנע ישראל מלתקוף את ירדן. הוא לא שעה לכך. עכשיו - שייקח אחריות. שנה קודם לכן הצילה ישראל את כיסאו של חוסיין, כאשר ערכנו כוחות לנוכח אפשרות פלישה סורית לירדן בעקבות אירועי "ספטמבר השחור". ההתייחסות לירדן היתה כאל מדינה המתקיימת בחסותנו, ושאין צורך לקחת אותה ברצינות יתרה.

גולדה, שניהלה מו"מ עם עבדאללה, סבו של המלך, הרבתה לכנות את הנכד בשם "הינוקא" ונהגה לראות בו ילד שהגיע במקרה לשלטון, ולא מנהיג שיש מקום לפתוח איתו בשיחות.

כאשר מייד לאחר מלחמת ששת הימים הציגו יגאל אלון ואבא אבן בפני המלך, בחשאי, את תוכנית אלון, דחה אותה חוסיין בטענה כי מדובר בסיפוח ישראלי של כ-30 אחוזים משטח הגדה, וכי לא יסכים לכך. מאמץ רציני יותר להציע לו רעיונות חלופיים לא נעשה. המערך הסתפק בכך שהפתרון המדיני שלו היה מדינה ירדנית-פלשתינית, תוך "פשרה טריטוריאלית".

מול הליכוד שהתנגד בכל תוקף לפשרה הטריטוריאלית, ושדגל במדיניות של "אף שעל", הרגשנו עצמנו מתונים ופשרנים.

14 שנים אחר כך, כשהזדמן לי לשוחח עם המלך, הבנתי מחוסיין שלא היה לו מושג מדוע לא נאחזו בישראל באמירותיו.

הראיון בטלוויזיה הדנית לא היה מקרי, וגם לא אמירות אחרות שלו באותה תקופה. הוא חשב אז, בייחוד לאחר הקרע העמוק שנוצר בינו לבין אש"ף, כי יהיה ביכולתו להשיב לעצמו את רוב הגדה ולהכיל את הבעיה הפלשתינית. הוא היה מוכן לתיקוני גבול ולהסדר בירושלים, שלא אמורה היתה להפוך לבירת ממלכתו. מסגד אל-אקצא, שלמרגלותיו נרצח סבו, היה לו חשוב והוא היה משוכנע כי ניתן היה לפתור את הבעיה בקלות יחסית.

במשך שנים המשיך חוסיין להאמין בפתרון ישראלי-ירדני שיכלול את הגדה. השיא היה ב"הסכם לונדון" הבלתי חתום, שהושג ערב פסח 1987, ושעל פיו תטופל הבעיה הפלשתינית על ידי ירדן ועל ידי פלשתינים המתנערים מטרור. הוויכוח על ההסכם טרם הסתיים עד היום. ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, נפגע מניהול המו"מ על ידי יריבו שמעון פרס, ובסופו של דבר טירפד את הסיכוי לקדם הסדר ירדני-ישראלי.

איש אינו בטוח אם פתרון כזה היה ריאלי ב-1987, לאחר שהבעיה הפלשתינית הפכה מרכזית על סדר היום הבינלאומי, ועל רקע העוינות הקשה בין הפלשתינים לירדן. אך העובדה שנושא המדינה המשותפת נידון במשך שנה בין חוסיין לערפאת, אומרת שהמלך היה מעוניין בכך והיה מוכן לקחת על עצמו את הניסיון לפתור את הבעיה הפלשתינית בשטחו. כיון שישראל היתה זו שדחתה את הסכם לונדון, לא נדע את התשובה לעולם.

מות האופציה הירדנית

והסוף ידוע. ב-31 ביולי 1988 הכריז המלך חוסיין כי הוא מושך את ידיו מהגדה המערבית, כי אין לו שום תביעות באשר לשלטון ירדני בה, וכי מעתה יתמוך בתביעה הפלשתינית להקים בגדה וברצועת עזה מדינה פלשתינית עצמאית, ללא קשר עם ירדן.

בארץ קשה היה לדעת כיצד להגיב. בנימין נתניהו אמר שהוא רואה בכך בשורה טובה: מעתה אין אפילו תביעה ירדנית, ומכאן שישראל תהיה חופשית לנהל מדיניות משלה, שעיקרה הישארות בגדה תוך הענקת אוטונומיה לפלשתינים.

הייתי אז מנכ"ל משרד החוץ, והבעתי דעה הפוכה. הצטערתי על החלטת המלך חוסיין, אמרתי שהיא נובעת מתסכולו על דחיית "הסכם לונדון", וכי היא סותמת את הגולל על הסיכוי להגיע להסדר ישראלי-פלשתיני, תוך שהיא מעמידה את ישראל מול התובע היחיד לשטח שכבשנו - אש"ף בהנהגת ערפאת.

לימים, שאל אותי מנהיג אחת ממפלגות הימין בישראל אם ניתן, לדעתי, לחדש את "הסכם לונדון". אמרתי לו שהיה לכך סיכוי עד ליום האחרון של חודש יולי 1988. לאחר מכן - לא היה לכך שום סיכוי. גולדה מאיר שהתעלמה מן הראיון של המלך חוסיין בטלוויזיה הדנית לפני 40 שנה, יצחק שמיר שטירפד את "הסכם לונדון" ב-1987, ואנשים טובים אחרים, שהיו בטוחים כי הזמן פועל לטובתנו, אחראים ישירות למותה של האופציה הירדנית. כאמור, ייתכן שגם כאשר רצה בה חוסיין היא היתה בלתי ריאלית, אך גם את אפשרות הבדיקה גזלנו מעצמנו.

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: