20.10.2017
ל' בתשרי תשע"ח
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
20.10.2017
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר

אמונה אלון

פולארד

הגיע הזמן לשחררו

להציע לאמריקנים כי ישראל תקפיא את הבנייה בהתנחלויות בתמורה לשחרור יונתן פולארד זה כמו להציע לילד סוכרייה בתמורה לכך שיסיים את שיעורי הבית.

ילד חייב להכין שיעורים גם אם לא יקבל סוכרייה, וארצות הברית חייבת לשחרר את פולארד גם אם לא תקבל התנחלויות מוקפאות. המשל הזה רחוק מלהיות מושלם, שהרי בעוד הסוכרייה מזיקה לשיניו של הילד המקבל אותה, הקפאת הבנייה אינה מזיקה לארה"ב אלא לישראל, המוכנה משום מה להעניקה. אבל כך או כך, לא צריך להיות קשר בין נכונותה של ישראל להיכנע לדרישות שמציב לה הנשיא המקרטע אובאמה לבין התביעה הצודקת, ההכרחית, כי יבוא הקץ לעוול המתמשך, הבלתי נסבל, כלפי האזרח הישראלי, שבימים אלה ימלאו 25 שנים להחזקתו בשבי האמריקני.

"יש לשחרר את פולארד", כתב לפני ימים אחדים גם עוזר שר ההגנה האמריקני לשעבר, לורנס קורב. "איש מודיעין הצי האמריקני לשעבר ריצה כבר עונש ארוך בהרבה מזה שהיה מגיע לו על העבירה של מסירת מידע סודי לישראל". קורב גילה כי הרשעתו של פולארד נבעה ממידע מוטעה ומהאשמות שווא, מה גם שהעונש המקובל בארה"ב למורשעים במסירת מידע סודי לבעל ברית הוא רק שבע שנים - שמתוכן הם מרצים, בדרך כלל, כארבע שנים בסך הכל.

יונתן פולארד נידון למאסר עולם בלתי מוגבל, והקונגרס היהודי האמריקני החליט מיד שגזר הדין המופרך בעליל הזה לא בא מאנטישמיות. מאז ועד היום נוח לקהילה היהודית בארה"ב להתעלם מפולארד ולהוקיע אותו, שמא ידבק בה חלילה חשד לאי נאמנות. פעילותו אולי נועדה להציל את מדינת ישראל מאיום קיומי ספציפי, אבל יהודים אמריקנים אינם סולחים לו על שבגללו ירד סיווגם הביטחוני ונפגעה פרנסתם.

אני, במקום יהודי ארה"ב, הייתי נעלבת מכך שהממשלה שלי רואה בי חשודה שצריכה להוכיח מחדש את נאמנותה רק בגלל מעשיו של יהודי אחר. אבל כיצד אפשר לבוא בטענות אליהם כאשר גם מדינת ישראל, שעבורה חירף יונתן פולארד את נפשו, הקפידה מאז תחילת הפרשה להתכחש לו, ובלבד שלא תצטייר כמערערת על סמכותה העליונה של "הטובה בידידותינו"?

ראשי ממשלות ישראל כבר ביקשו מנשיאי ארה"ב לחון את פולארד, אבל לא העזו לדרוש זאת במפגיע שמא יפגעו ברגשות הידידה הגדולה. הנשיא קלינטון ידע, כפי שמעיד בספרו השליח שלו למזרח התיכון, דניס רוס, כי "פולארד נחשב חייל ובישראל מקובל כי אין מפקירים חיילים בשדה הקרב". אבל אף כי רוס עצמו הודה באי הצדק של העונש, והביע דעתו כי מגיע לפולארד להשתחרר ללא תנאים, הוא יעץ לקלינטון לא לשחררו "עד שיושגו הסדרים סופיים בין ישראל לפלשתינים". כלומר להחזיק בו כבן ערובה, כתזכורת מתמדת למה שקורה כש"מתחצפים" לאמריקה.

מהון להון הופקר החייל הזה בשולי התודעה הציבורית בישראל, ואף סבל מיחסי ציבור גרועים לאחר שאומץ דווקא בידי צדיקים המוגדרים כ"ימין קיצוני".

חמוש בעדותו האובייקטיבית של הבכיר האמריקני בדימוס לורנס קורב, במכתב שחתמו עליו השבוע עשרות חברי כנסת ממרבית סיעות הבית, ובהרבה היגיון וצדק, יכול ראש ממשלת ישראל לדרוש במגעיו הקרובים עם הממשל האמריקני את שחרורה של מדינת ישראל מן החרפה הזאת.

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: