21.11.2017
ג' בכסלו תשע"ח
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
21.11.2017
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר

מתי שמואלוף

תגובה לרובינשטיין

עדיין מקופחים

"נולדתי אשכנזי ועיוור צבעים", כתב פרופ' אמנון רובינשטיין במאמרו החשוב שפירסם ערב החג בנוגע לסוגיה העדתית במדינת ישראל, ובכך כבר קיבע את הפרדוקס הבסיסי שמנהל את השיח האתני בישראל. הרי כיצד ניתן גם לזהות אדם על פי מוצאו, להיות "אשכנזי", ובו בזמן להיות "עיוור" לצבעים? אם אתה מודע לצבעים השונים, אתה לא עיוור לגביהם. לכן, בעצם, הניסיון של ליברלים מסוגו של רובינשטיין להחזיק את החבל משני קצותיו הוא לב הבעיה.

אני נולדתי בישראל. לא נולדתי במדינות ערב, ואין לי זיכרון של ארץ ערבית. שפת אמי, עיראקית, או שפת אבי, פרסית, נשללו ממני בישראל. לא חינכו אותי לטפח וללמוד את שפת הוריי. עם זאת, למדתי בעצמי את מה שלא מספרים בבתי הספר. כך הידהדו לתוך הווייתי זיכרונות הנרטיב המזרחי, אלו שהם בעצם "הקורבנות היהודים של המהפכה הציונית", כפי שכינתה אותם פרופ' אלה שוחט. על רקע זה אבקש להשיב למאמרו של רובינשטיין, אשר מצד אחד לא מקבל אחריות לבעיה העדתית, אך פותח סדק להעלות שאלות קשות וחשובות על החברה בישראל.

הפתרון לשאלות האלה צריך להתחיל מתוך מיקוד בשאלות אתניות והיסטוריות רחוקות. למשל, כיצד יכלו בני ובנות העליות הראשונות לזהות את ההגירה התימנית ככזו שמביאה לארץ פועלים "טבעיים" שאפשר לשלם להם קצת יותר מהערבים והרבה פחות מהאשכנזים? הם הרי לא הכירו את התימנים לפני, מדוע היו משוכנעים שהם מתאימים רק לעבודות שדה? ומדוע אנשי המושבה כנרת העדיפו שהתימנים שישבו במושבה יסתלקו לרחובות? אסור לחשוב שאלו הן רק שאלות קנטרניות. עוד מראשית הציונות היחס לשונה ולהבדלים אתניים השפיע מאוד על כינון הלאומיות בישראל.

והנה, יותר מ?60 שנים חלפו מאז הקמת המדינה, והשיח העדתי התקדם רק במעט. עובדה: עוד לא היה בישראל ראש ממשלה מזרחי. והנה, הפערים בין מזרחים לאשכנזים הצטמצמו אך הם עדיין גדולים (שלא לדבר על פערים מול האוכלוסייה הערבית).

הבעיה היא שמלכתחילה חלוקת המשאבים והכוח בישראל לא היתה הוגנת. לכן לא במקרה הבורגנות הישראלית, האשכנזית, מצאה את מקומה בקרב מפלגות השמאל, ששלטו ברוב שנות קיום המדינה. לא צריך להיות חכם במיוחד כדי להבחין בקשר שבין חוסר סדר היום החברתי של ראש מפלגת העבודה, אהוד ברק, לבין חייו הראוותניים במגדלי אקירוב.

עוד דוגמה: עד היום לא נערך במרצ אף דיון על התפיסה הימנית בענייני חברה וכלכלה ועל דחיית חזונו החברתי של רן כהן. הדיונים האלה אינם מתקיימים מפני שבישראל שאלות של זיהוי וזהות נענות מיד בהכחשה. כאילו אין בעיות יסוד שנמשכות עד היום. מתוך אותה התעלמות אומר רובינשטיין כי הוא עצמו, נציג האליטות למעשה, סלד לאורך כל חייו מדיון בנושא העדתי. זה בסדר לסלוד מהנושא באופן אישי, אבל האם רובינשטיין אינו רואה שדווקא ההתעלמות והסלידה מעיסוק בנושא מנכיחים את המצב ומשכפלים את הבעיה מדור לדור?

כמו רובינשטיין, גם אני שואף לחברה שעיוורת להבדלי לאומיות, מוצא, גזע, מין, דת ומיניות. אלא שהדרך לחברה כזו שונה לחלוטין. אנחנו מנהלים ויכוחים בין היוקרה והחשיבות של האוניברסיטאות לבין היוקרה והחשיבות של המכללות במקום להתדיין על היסודות העמוקים שהביאו אותנו לפערים. מה שאנו צריכים זה חזון של חברה חדשה. חברה שמלמדת את ילדיה על פגמיה, לא רק על יתרונותיה. חברה שמקבלת לתוכה את הסיפורים ההיסטוריים האחרים ומאחדת את תושביה סביב ערכים של צדק חברתי ודמוקרטי.

רובינשטיין רוצה חברה צודקת ושוויונית, אבל לא מוכן לשלם את המחיר של צדק ושיוויון. ואין ברירה. כדי לשנות את החברה, על האשכנזים לשלם את מחיר ה"מתנות" שהם קיבלו מהמדינה. עליהם להכיר בזהויות השונות, בעוול שנעשה להן, ולאפשר לזהויות האחרות בחברה לקבל מקום ראוי ואפשרות במדרג המוביליות החברתית.

הכותב הוא משורר ומרצה במכללת מנשר לאמנות. ספרו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" התפרסם בהוצאת נהר ספרים

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: