אני מודה בענווה על הכבוד שהעניקה לי אגודת "זכות הציבור לדעת".

לא לי הכבוד - אלא לעיתון שניתנה לי הזכות לערוך, ולעמיתיי, שניתנה לי הזכות לעבוד לצידם, מדי יום ומדי לילה.

עיתון "ישראל היום" חולל מהפכה של ממש מאז היווסדו, נאמר בנימוקי הפרס. וזה נכון: חוללנו מהפכה, ואנחנו גאים בכך.

העיתונות בשבילי היא לא רק עבודה, אלא דרך חיים. כמעט 30 שנה אני עיתונאי, ונתיבות החיים העבירו אותי דרך רבים מכלי התקשורת בארץ, ובהם "ידיעות אחרונות", "מעריב" וערוץ 10. הרבה ראיתי. דברים טובים, אנשים טובים - וגם דברים רעים, ואנשים רעים.

בשנים הארוכות הללו הוטל צל כבד על התקשורת, והוא הלך והתארך. הצל של אחדות המחשבה. הצל של המונופול המחשבתי. הצל של המונופול העסקי.

"אלכסונים" אני קורא לזה: החוטים הנמשכים מאחורי הקלעים, והנסתרים מעין הקורא או הצופה. הסיבות האמיתיות שגורמות לכלי תקשורת לתקוף או לא לתקוף, לרומם או להשפיל, להבליט או להצניע, להדפיס או להשליך לסל.

ויש כמה אלכסונים כאלה. זה אולי לא פוליטיקלי קורקט, אבל קל לטעון שהתקשורת שמאלנית. עובדה: ב?17 השנים מאז הסכמי אוסלו, הפך מטבע הלשון "תהליך שלום" למעין מילות?קוד, שהשימוש בהן גורר תגובה פבלובית מיידית. וכי מי לא "בעד השלום"? רק מי שלכאורה הוא מחוץ למחנה. מחוץ לגדר. מחוץ לבועה.

דווקא שר הביטחון ברק, מנהיג מפלגת העבודה, נגע במטבע הלשון הזו בשבוע שעבר. "אתם סוגדים לתהליך השלום כאילו הוא אל", אמר לחבריו מהשמאל, וקרא להם להתפכח. "הציבור רוצה שלום", אמר, "אבל כשהוא הולך לקלפי - הוא מצביע לימין".

וכך נוצרה אנומליה בתקשורת הישראלית. רוב מכריע של כלי התקשורת ורוב מכריע של העובדים בכלי התקשורת משוכנעים בצדקת דרכם, משל עשרת הדיברות הם בידיהם, ובידיהם בלבד. "תהליך השלום" - אבל רק בדרכם. אוסלו, אינתיפאדה שנייה, התנתקות, מלחמת לבנון, חמאס בעזה וטילים על כל הדרום - כל כישלון רק מחזק את נחישותם, ואת צדקנותם.

וכך הפכה התקשורת, ברובה, למקהלה המזמרת שיר אחד, מנגינה אחת, בקול אחד.

ומה שרבים מהעיתונאים לא הבינו זה שבעודם סוגדים ל"תהליך השלום", הם מסתגרים בתוך בועה, ומתנתקים מהמציאות שבחוץ - ומתנתקים גם מהקוראים ומהצופים. מתנתקים מהעם.

הו, תמימות קדושה! אומר הביטוי - כי גם אם רובם אכן האמינו בצדקת דרכם, למרות המציאות הקשה - וזו זכותם - הרי שכ?ו?ל?ם לא הבינו את הסיפור האמיתי, את הציניות, את האלכסונים. לאמור: כיצד הפכו העיתונאים לכלי משחק בידי מו"לים ואינטרסנטים. ובמיוחד, בידי מו"ל אחד, מר נוני מוזס, שמשנה לשנה התחזק כוחו, עד שהפך מונופול. משנה לשנה נטל לידיו עוד ועוד קצות?אלכסונים, ומשך בחוטים - מתבשם מהכוח, ממליך מלכים, מתגמל ומעניש, מרומם ומפיל, וגם מתרגם את כוחו לכסף בקופתו.

זהו מונופול - ואת המונופול הזה אנחנו, ב"ישראל היום", שברנו.

"ישראל היום" חולל מהפכה בתקשורת הישראלית, כי הוא מחזיר לציבור את מה שנשלל ממנו: את חופש המידע, ואת חופש הבעת הדעה. כי הוא מתייחס לקורא בכבוד, כאל בן מלך, מציג בפניו קשת של דעות, כ?ל הדעות, ואומר לו - אתה תחליט.

ועל כן הציבור אוהב אותנו, ואני מודה לו. וזה מה שמוציא את מתחרינו מדעתם. ולכן הם מנסים להרוג אותנו - בכל דרך שהיא. לא בהתמודדות בזירת הרעיונות, אלא באלכסונים. גם דרך הכנסת: בהצעות חוק מגוחכות, חסרות תקדים בחברה דמוקרטית מערבית. לא יעזור שום ניסוח חלקלק ומעורפל, האלכסונים ברורים: המו"לים וחבריהם מהאליטה הפוליטית והכלכלית חשים שקצות החוטים נשמטים מבין אצבעותיהם. ולכן הם רוצים שלא נהיה כאן. בגלל מה שאנחנו.

הם לא יצליחו.

"דבר גדול הוא העיתון", כתב פעם איש גדול, זאב ז'בוטינסקי. ועוד הוא כתב: "עיתון זה, שבו מתפרסם מאמרי, יש לו אמונה, חלום, תרופה. הוא מטיף לכך ששום דבר אינו אבוד, שעדיין יש אמצעים שהעם היהודי טרם השתמש בהם; והאמצעים הם אציליים, הגונים, נאים".

קטונתי, אבל אני מסכים עם כל מילה. ואנחנו עושים הכל כדי ש"ישראל היום" יעמוד באמות המידה הללו, שבאות לידי ביטוי בחמשת העקרונות שלנו: לומר את האמת, ישר ולעניין; לתמוך בשלטון החוק; להיות הוגנים ומאוזנים; לבדוק את עצמנו, ואם טעינו - לתקן; ותמיד לזכור שאנחנו ישראלים.

כל זה התאפשר תודות למשפחת אדלסון, שמאמינה בעקרונות הללו. משפחה שלא צריכה שום דבר מאף אחד. משפחה שכל רצונה הוא לסייע למדינת ישראל - באמצעים אציליים, הגונים ונאים.

תודה להם. תודה לעמיתיי ב"ישראל היום".

דברים שנישאו אמש בטקס